יעל גרטי בוחרת בהילה פרץ
כי היא שיתפה באומץ תחושת אשמה שרדפה אותה 16 שנה
בחודש מאי ראיינתי את הילה פרץ (36), שסיפרה על טראומה שהיא סוחבת מאז שששירתה כמש"קית חינוך בבסיס האימון החטיבתי של גולני. "רגע לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, החבר'ה שלי מהבסיס הודיעו שהם נכנסים ללבנון וביקשו שאבוא להיפרד, לתת חיבוק", סיפרה בכתבה. "חזרתי מהבית לבסיס, סידרתי צ'וּפּרים שהבאתי להם על השולחן... הם נכנסו בשקט־בשקט ואז אחד מהם הסתער בעוצמה על דלת החדר. פתאום שמעתי בום חזק מאחוריי וכולם נכנסו עם נשקים וצעקו יחד 'אש!'. נבהלתי נורא, הלב שלי צנח, והמשפט הראשון שיצא לי מהפה היה, 'הלוואי תמותו, אני שונאת אתכם'. הם נקרעו מצחוק... רק אחד מהם, שמעון דהן, אמר: 'כפרה, אנחנו מתים עלייך, סליחה, סליחה!'. אמרתי: 'תעוף לי מהעיניים, שונאת אותך!'... אחרי שלושה ימים, החבר'ה שהבהילו אותי נהרגו בקרב בינת ג'בייל".
פרץ, שהתראיינה כדי לעודד את ההרשמה למרוץ "רצים לזכרם", הלקתה את עצמה ב־16 השנים שחלפו מאז. היא אובחנה עם פוסט־טראומה, ומצאה פורקן לכאבה בריצות ארוכות ובאִגרוף. הריאיון לא היה קל עבורה: רגליה רעדו, דמעות זלגו על לחייה והיא הלכה למקום צדדי בבית הקפה כדי להירגע. למרות שאינני רצה (ואפילו לא יוצאת להליכות מהירות), פרץ קבעה: "את תרוצי ביום הזיכרון". שבויה בקסמה, נרשמתי ל"רצים לזכרם". בערב יום הזיכרון יצאתי להליכה בת שעה כשלחולצתי מוצמדים שמות של שני חיילים שנהרגו במלחמות ישראל.
ומה קורה איתה היום? "בעקבות הכתבה פנתה אליי יסמין, אחותו של שמעון דהן ז"ל", מספרת פרץ. "חששתי לקראת השיחה איתה. היא אמרה שהמשפחה מבקשת שאמשיך בחיי. היא גם אמרה שאיך שתיארתי את שמעון בכתבה, זה היה כל כך הוא, שהם הרגישו שעשיתי עילוי של הנשמה שלו. הם בונים בית כנסת לזכרו. 'כשתתחתני, נעשה לך שם חינה', אמרה לי. מאז השיחה הזו משהו התנקה אצלי בגוף. הפסיקו לי הסיוטים ואני מצליחה לישון. אחרי כמעט עשור עזבתי את העבודה כרכזת נגישות בחברת 'הראל' וכיום אני מנהלת את המחלקה לחינוך בעמותת 'נגישות ישראל'. בנוסף, חודשיים אחרי פרסום הכתבה הכרתי את יוני ואנחנו יחד כבר חצי שנה.
"אנשים כתבו לי בטוקבקים שאלמד לסלוח לעצמי. אני לא יודעת למה, אבל כשאנשים זרים אומרים לך את זה, זה עוזר".
דינה חלוץ בוחרת בברוריה ברטלר
כי היא העזה לחשוף קושי של של הורים לילדים שמנים
בחודש ינואר ראיינתי את ברוריה ברטלר (46), סטייליסטית ובעלת בית הספר לסטיילינג רגשי, ואת בתה אוריה בת ה־18. בעיניי, זה ריאיון שכל אמא וכל בת צריכות לקרוא. יש בו הצצה נדירה אל תוך לב של אמא שמעיזה להודות בכנות: לא הצלחתי לקבל את בתי כמו שהיא, וגם אל תוך הלב של בת שאמא שלה מתקשה לחבק אותה כי היא שמנה. הורים נוטים לדבר על הנחת מילדיהם, אבל לא על האכזבות, ולכן גם ב־30 שנות קריירה (ואימהות) עוד לא היה לי ריאיון שטלטל וריגש אותי יותר מזה.
"הזיכרון הזה צרוב אצלי במוח, ממש באתי אלייך עם הידיים ולא חיבקת אותי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'איזו דוחה את, אפילו אמא שלך לא נוגעת בך'", אמרה אוריה בריאיון (שהתקיים לרגל השתתפותן בתוכנית "משפחה בהסעה" בכאן 11). האם ההמומה פשוט שתקה, ואחרי דקה ארוכה ענתה: "זה כואב לי בגוף מרוב צער. אין לי תירוצים, באמת טעיתי שם. אני חושבת שהורים לילדים שמנים יבינו את מה שאני אומרת, כי הורים לילדים שמנים לא מחבקים אותם. הרתיעה כל כך גדולה, שאתה פשוט נמנע מלגעת. ראיתי בעיניים פקוחות לרווחה שאני פוגעת בה ולא יכולתי לעשות עם זה כלום".
ומה קורה איתה היום? המשפחה עזבה את תקוע שבגוש עציון ועברה לפרדס־חנה, שם התגוררה אוריה כבר קודם לכן עם סבתה. "היום אוריה פורחת", אומרת ברוריה. "היא מסיימת 10 יחידות בגרות במגמת מחשבים ומתכננת להתגייס למודיעין לאחר שדחתה הזמנה למיונים לקורס טיס. בעקבות החשיפה בתקשורת היא הוצפה בתגובות. זה הימם אותה וגם קצת הבהיל אותה, עד כדי כך שהיא התנתקה מהפייסבוק והאינסטגרם כדי לקחת נשימה. אגב, התגובות לא מפסיקות להפתיע. בשבוע שעבר הייתי בתחנה המרכזית בתל־אביב, ומישהי עצרה אותי, חיבקה אותי ואמרה: 'זה על האומץ'. לחצתי לה כנראה על הכפתורים הנכונים".
אורית מרלין־רוזנצוייג בוחרת ביעקב פינקל
כי האלמן של ד"ר שמרית פרקול־פינקל העביר מסר שאסור להפסיק לדבר עליו
כמה חודשים לפני שנפגשתי עם יעקב (קובי) פינקל, העברנו, בעלי ואני, לילה ארוך בחדר המיון של אסף הרופא עם אחת מבנותינו שנפצעה בראשה לאחר נפילה מקורקינט. הגיהינום הקטן והפרטי שעבר עליי גרם לי להרים את הראש, להסתכל סביבי ולהפנים את מה שבתקשורת אומרים כל הזמן: תאונות דרכים הן מכת מדינה, טרגדיה מתמשכת שהניסיון להקטין את ממדיה נכשל כבר שנים. תשאלו את אבא שלי, שהיה נער כשאמו, הסבתא ניצולת השואה שלא הכרתי, נדרסה על ידי נהג אוטובוס. כמו אז גם היום, זו הייתה ידיעה בעיתון שנשכחה ופצע מדמם למשפחה.
ביולי האחרון ראיינתי את יעקב פינקל, אלמן ואב לשלושה, שהצטרף למשפחת השכול הזו. הוא סיפר על אשתו, ד״ר שמרית פרקול־פינקל, שנדרסה על ידי נהג משאית בעת שרכבה (עם קסדה) על קורקינט חשמלי בתל־אביב בחודש מרץ 2021. שמרית הייתה ביולוגית ימית עטורת פרסים, אישה שאהבה את הים ואת החיים. "היא עברה לקורקינט כדי לחסוך כמה דקות בחיים", הוא סיפר. בריאיון דיברנו על השתתפותו של קובי בתשדיר מטעם מבקר המדינה, במטרה להעלות את המודעוּת לסכנת הקורקינטים. אני כותבת ״דיברנו״, אבל האמת היא שרוב הזמן פינקל בכה, ואני בכיתי איתו.
מה שנצרב בי היו דווקא המילים שלא נאמרו. הפנים הכואבות. השבר הגדול. הידיעה ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה. כששקעה השמש, פינקל הלך הביתה ברגל. הבטתי בו כשהתרחק וחשבתי שאולי לא אצליח לשנות את העולם בכתבה אחת, אבל לפחות אכתוב כדי שנזכור שהייתה לנו פעם שמרית והיה לנו אילון שלו־אמסלם והיה לנו ארי נשר.
מאיה בניטה בוחרת בחיה בן יאיר
כי מי שכתבה ספר לזכר נכדתה נתנה לי עצה חיובית ומרגשת
באוקטובר האחרון ראיינתי את חיה בן יאיר, שכתבה את ספר הילדים "מדף תרופות הפלא של דנה", בעקבות פטירתה של נכדתה דנה. חודש לפני שדנה ז"ל נפטרה ממחלת הסרטן, בגיל 11 בלבד, היא ציירה ציור כאות תודה לצוות המסור שטיפל בה בבית החולים הדסה עין כרם. דנה ציירה מדף ובו בקבוקונים של תרופות מיוחדות: אהבה, חום, הקשבה, סבלנות, סובלנות והבנה. בהשראת הציור שנכדתה ציירה, חנה כתבה את הספר שמכיל מסרים מעצימים ומחזקים.
במהלך הריאיון סיפרה לי חיה שלדנה לא היו חברים, והיא יעצה לה: "מי שלא רוצה להיות חבר שלך, תהיי את חברה שלו". כלומר, תהיי נחמדה ותראי שאת חברה טובה למרות זאת. דנה הקשיבה לה והצליחה למצוא חברים חדשים. המסר הזה היה כל כך חיובי ומרגש, שהעברתי אותו גם לבני, תומר בן הארבע. כמעט מדי ערב הוא מבקש שאקריא לו את הספר הזה, כי גם ללבו היא הצליחה להיכנס.
נגה שביט־רז בוחרת בשלי גרין
כי למרות שלקח עשור לאבחן את מחלתה הקשה, היא יוצרת אופטימית
באפריל האחרון ראיינתי את שלי גרין, בת 34 מהוד־השרון, שאף אחד לא רואה עליה שהיא חולה. את המחלה שלה, דלקת חוליות מקשחת, מחלת מפרקים דלקתית כרונית של עמוד השדרה, היא מכנה "שקופה", כי לוקח 8-7 שנים בממוצע לאבחן אותה. אצל שלי זה לקח אפילו עשור.
היא סיפרה לי איך הכל התחיל אצלה בגיל 21 בהתקף כאבים חזק, ואיך כל האורתופדים לא הצליחו למצוא את מקור הבעיה ולא הציעו לשלוח אותה לראומטולוג. הכאבים חלפו במפתיע אחרי חצי שנה, אבל התפרצו מחדש כל 4-3 שנים. רק אחרי שילדה את בתה השנייה, כשהכאבים החריפו ואף הגיעו לאגן, הגיע האבחון הנכון. מאז היא ניסתה הרבה טיפולים, כולל ביולוגיים, שלא הועילו. היא מעבירה את רוב שעות היום בשכיבה ומוכרת כנכה 100%. הדבר היחיד שעזר לה לצאת מהכאבים, פיזית ונפשית, היה כשהתחילה לצייר בתוכנות דיגיטליות ולשווק את ציוריה על בדי קנבס גדולים. ציורים מלאי צבע, שמחה, אופטימיות, כל מה שלא תוכלו לצפות מחולה במצבה.
שלי נכנסה לי ללב כי היא הייתה הכי אמיתית שאפשר, ולא היה אפשר שלא להזדהות עם תחושת הכאב שלה. "אני רואה אמהות מרימות את הילדים על הכתפיים או זורקות אותם באוויר, ואני כל כך רוצה להיות אמא כזאת... אני רואה שליחות בהעלאת המודעות למחלה הזאת", אמרה.
ומה קורה איתה היום? "הרבה נשים פנו אליי בחודשים האחרונים בעקבות הכתבה, ו־5-4 נשים קיבלו אבחנה נכונה בזכותי", היא מספרת. "זה מבחינתי אושר גדול, כי כאבים ללא אבחנה זה עוד יותר קשה.
"החלטתי שאני לא מחכה להרגיש טוב יותר כדי להתחיל להגשים את החלומות שלי. סיפרתי לך בזמנו שאני חולמת להגיע לדיסנילנד, כי תמיד הייתי מחוברת לדיסני ואפילו ציירתי את עצמי כשלגיה, ובספטמבר האחרון מימשתי את החלום ונסעתי לדיסנילד פריז עם בעלי, בנותיי, הוריי ואחי. כאב לי ברמות שחשבתי שעוד רגע הרגל תיתלש מהגוף, אבל החוויה הייתה אדירה. מבחינת האמנות שלי פתחתי לאחרונה תערוכה במכללת הדרים בשדה־ורבורג (מציגה עד מרץ הקרוב) ואפילו הרציתי שם על הסיפור שלי. זה החלום הבא שלי: להעביר את הסיפור שלי בהרצאות ובחוגי בית, כדי שעוד אנשים יאמינו שאפשר ליצור גם כשחשוך לגמרי".
יפעת מנהרדט בוחרת ברבקה דנקר
כי היא הוכיחה שאפשר למצוא אהבה גם אחרי גיל 90
את רבקה דנקר (94), אמו של השחקן אלי דנקר וסבתו של הזמר רן דנקר, ראיינתי באפריל האחרון. המפגש איתה התקיים בדיור המוגן "נופי מוצא" שבמחוז ירושלים, והוקסמתי לראות אישה שמתקרבת לגיל 100, מרשימה, מלאת אופטימיות וחסרת מרמור או חרטה.
דנקר היגרה מישראל לארצות־הברית יחד עם בעלה, יצחק דנקר ז"ל, כשהייתה בת 40, וחזרה לישראל ב־2019, אחרי שהתאלמנה. בריאיון סיפרה שמאז שחזרה לארץ ראתה את הנכד שלה רן רק פעם אחת. "רן הרבה יותר בקשר עם הסבתא השנייה שלו ואני לא יכולה להאשים אותו", אמרה. "אני לוקחת את זה רק על עצמי. גרתי בארצות־הברית 50 שנה, לא ראיתי אותו במשך תקופות ארוכות. בעלי ז"ל תמיד התלונן שאנחנו מרחיקים את הילדים מאיתנו, שבגלל ההחלטה שלנו לגור בניכר הקשר איתם רופף. והוא צדק".
דנקר הותירה בי רושם רב במיוחד כשסיפרה על האהבה בחייה: בדיור המוגן פגשה את בן זוגה זה שנתיים, אבנר דהאן, הצעיר ממנה ב־21 שנה. "כשהקשר בינינו התחיל, אחת הדיירות אמרה לי, 'הוא יכול להיות הבן שלך'. אמרתי לה, 'נכון, אני יודעת, אז מה?'. למעשה, אבנר אפילו צעיר בכמה חודשים מהבן הבכור שלי אלי".
ומה קורה איתה היום? "אני ואבנר כבר לא זוג כמו שהיינו פעם", היא אומרת. "הזמן עושה את שלו, בחודשים האחרונים הקשר קצת דעך. אנחנו כבר לא אוכלים יחד באותו שולחן בחדר האוכל, כבר לא נפגשים כל יום אצלי בחדר, אבל נשארנו חברים טובים. הוא עדיין דופק לי כל בוקר על הדלת ומעיר אותי. לו אין חברה אחרת ולי אין חבר אחר ולפעמים הוא עדיין מגיע אליי לחדר ואנחנו רואים יחד טלוויזיה, אבל כבר לא מחזיקים ידיים או מתנשקים כפי שהיה בעבר. אפשר לומר שהיחסים בינינו אפלטוניים. מצד שני, באפריל כבר אהיה בת 95, נראה לי שאצל רוב האנשים בגיל הזה היחסים אפלטוניים. זה בסדר גמור מבחינתי. אני נהנית מחיי כרגע בדיוק כפי שהם ורק מאחלת לעצמי שאמשיך להזדקן בצורה הזו, וכשיגיע הסוף, שזה יהיה ללא כאבים. זה הדבר היחיד שמפחיד אותי".
תחיה ברק בוחרת ברבנית לאה קולדצקי
כי בתו של הרב קנייבסקי אולי לא תסכים עם ההגדרה, אבל היא פמיניסטית
8 צפייה בגלריה
הרבנית לאה קולדצקי. היא לא רק מברכת, אלא גם מייעצת לנבחרי ציבור שעולים אליה לרגל
(צילום: אלבום פרטי)
הכתבה על הרבנית לאה קולדצקי, בתו של הרב חיים קנייבסקי ז"ל, שהתפרסמה באפריל האחרון, לא הייתה ריאיון רגיל. זו הייתה כתבת פרופיל על אודותיה, שנכתבה בימי השבעה על אביה. התקשורת החרדית (ולמען האמת, גם החילונית) עסקה בשאלה מי עתיד להיכנס לנעליו של גדול הדור. בורסת השמות רחשה, וכמובן היו בה שמות של רבנים גברים בלבד. שמה של הרבנית, כמי שעתידה להשפיע על מאזן הכוחות, לא הוזכר. אבל האמת היא שכבר יותר מעשור היא מנהלת חצר נשים שהולכת וגדלה, ובטקסי הפרשת החלה שהיא עורכת אין אפילו מקום לעמוד. היא לא רק מברכת בביתה ובבית הכנסת, אלא גם מייעצת לרבנים ידועים ולנבחרי ציבור שעולים אליה לרגל. למעשה, היא ממשיכת דרכה של אמה, הרבנית בת שבע. כשנפטרה פסק האב, הרב קנייבסקי, שלאה תחליף אותה. נראה שהבת עלתה על אמה במקדם הכריזמה והפופולריות ושמה יצא הרחק מעבר לשכונות החרדיות. ביום קבלת קהל מתגודדות זו לצד זו נשים חרדיות, דתיות לאומיות וחילוניות.
לא בטוח שהרבנית קולדצקי תסכים עם ההגדרה שלי, די בטוח שהיא תדחה אותה, אבל בעיניי מדובר בפמיניזם חרדי. אמנם כזה שמשחק בתוך גבולות המגרש, ובכל זאת - חרדית ליטאית, בת לשושלת רבנים מיוחסת, שיוצאת מהזירה הביתית לספרה הציבורית ועומדת בראש חצר נשית זו תופעה ייחודית שאין דומה לה במגזר השמרני הזה.
כשראיינתי לכתבה פרשנים ומובילי דעה בציבור החרדי, הם אמרו באופן חד־משמעי שמי שלא מביא אותה בחשבון כיורשת פוטנציאלית של האב לא מבין דבר וחצי דבר בזרמים התת־קרקעיים של החברה החרדית ובתמורות המתחוללות בה.
