סרן רן עמית בוסי (23), המשרתת בגדוד שחר של פיקוד העורף, ישנה בביתה שבפתח־תקווה כשפרצה המלחמה בעזה. "אמא שלי ראתה את השידורים הראשונים בטלוויזיה והבינה. היא העירה אותי ואת בן זוגי, גם הוא קצין, ואיך שפתחתי את העיניים קראתי בווטסאפ על האירוע שהיה בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) העורף בזיקים וידעתי שאני חייבת להתארגן ולצאת", היא מספרת. "לא היה לי ציוד בכלל, לא וסט ולא נשק, רק ציוד חילוץ, כי בגדול התפקיד שלנו הוא לחלץ. שאלתי את המג"דית שלי, סא"ל ירדן שוקרון, לאן להגיע, והיא אמרה לי להגיע לאופקים".
לא חששת להגיע לאזור לחימה בלי נשק?
"אספתי בדרך חייל עם נשק ונסענו דרומה. כשהגעתי לאופקים הבנתי שעדיין יש מחבלים בתוך היישוב, ולא היה לנו ציוד לחימה. מיד התחלנו לטפל בפצועים שהגיעו מהמסיבה ברעים ולפנות אותם תוך כדי מטחי רקטות בלתי פוסקים, אזעקות וירי מחבלים שעדיין נמשך. איכשהו הצליחו להגיע אלינו לוחמים עם ציוד, אפודים ונשקים, כך שהיינו מוכנים להיתקלות עם האויב.
"כשחלפו כמה שעות הבנו שיש ברחוב הרבה גופות שעלינו לפנות, כי אזרחים רואים אותם מהחלונות וזה מראה מאוד מטלטל שפוגע בחוסן האזרחי. ניצלנו את הכוח בצורה מיטבית: חלקנו חיפינו בירי לכל כיוון אפשרי, ואחרים פינו את הגופות מהרחובות. אחרי שהימ"מ הכניע את המחבלים שהחזיקו בבני הזוג רחל ודוד אדרי בדירה בעיר, עברנו כל הלילה מבית לבית ומדלת לדלת, כדי לוודא שהעיר ריקה ממחבלים נוספים".
סרן בוסי משרתת בצה"ל כבר חמש שנים, ואת רובן עשתה בגדוד "שחר" של פיקוד העורף, אשר תפקידו לחלץ לכודים באירועים שונים בעולם, ביניהם אסונות טבע ופעילויות טרור. "הגדוד שלנו זכה השנה בפעם בשלישית ברציפות בתואר גדוד מצטיין, וזו תחושת גאווה גדולה מאוד בשבילי", היא אומרת. "כשהתבקשתי להמשיך בקריירה צבאית, היה לי ברור שהתשובה היא כן, כי ככל שמתקדמים בסולם הדרגות, מעגל ההשפעה שלך מתרחב ויכול ממש לשנות לאנשים את החיים".
יש יתרונות לעובדה שאת אישה בתפקיד כזה?
"כשטיהרנו את הבתים ואת הדירות באופקים ממחבלים, היה לזה יתרון משמעותי מאוד, כי הדיירים חששו לפתוח את הדלת, וברגע שהזדהיתי כלוחמת - ונשים לוחמות זה לא משהו נפוץ אצל החמאס - לא חששו לפתוח לי את הדלת. בהיבט הרחב יותר, לנשים יש חוסן מנטלי. כשאנחנו מגיעים למקומות שבהם נדרשת אינטליגנציה רגשית וגישה יותר אנושית ויותר רכה, לנו הנשים זה בא באופן טבעי יותר. רק לפני כמה דקות נכנסתי למקלט פה באופקים כדי לבדוק מה שלום התושבים שאין להם ממ"ד, הייתה שם ילדה קטנה מבוהלת מאוד, חיבקתי אותה וכבר היא הרגישה לגמרי אחרת. אני שייכת לגדוד שאישה מובילה אותו ביד רמה ובגישה סופר־אנושית ואימהית, ואני רואה את הכוח שיש לזה".
בוסי: "ראינו זוג הורים דוברי רוסית יושבים על המדרכה. האבא הצביע על שתי גופות ואמר, 'אלה הילדים שלי, חיכינו שתבואו לפנות אותם'"
מה עובר עלייך בימים אלה?
"לא עובר עליי כלום, אני פשוט פועלת על אוטומט. כשאת על מדים, מפקדת ולוחמת, ואנשים מסתכלים עלייך וצריכים את העזרה שלך, את לא יכולה להתעכב על מה שעובר עלייך. עושים מה שצריך ובסוף היום משתפים אחד את השני, טופחים על השכם או מביטים בעיניים לחייל שצריך, וממשיכים קדימה".
איזה מחזה זוועה מהשבועיים האחרונים לא יוצא לך מהראש?
"כשהגענו לפנות גופות, ראינו זוג הורים דוברי רוסית שיושבים על שפת המדרכה. ביקשנו מהם להיכנס הביתה, והאבא הצביע לכיוונן של שתי גופות שהיו מוטלות שם ואמר, 'אלה הילדים שלי, חיכינו שתבואו לפנות אותם'. חיבקנו אותם והכנסנו אותם הביתה, פינינו את הגופות לאמבולנסים, ואז ניגשתי והתיישבתי לידו. הוא לא הבין מילה בעברית, אז לא אמרתי כלום, רק שמתי עליו יד וישבנו לנו ככה חצי שעה בערך, ללא מילה. זה אירוע כואב שאני בחיים לא אשכח".
מהמיגונית לחמ"ל
סמלת ר' (שפרסום שמה נאסר), בת 21, משרתת כקשל"טית (קצינת שליטה ובקרה אווירית) באוגדת עזה. היא משמשת נציגת חיל האוויר באוגדה הירוקה, ותפקידה להפעיל את כל הפלטפורמות האוויריות שנמצאות בכוננות מבצעית ולהזניק את הכוחות הנדרשים לאירוע נתון.
כשהחלה המלחמה לפני כשבועיים היא סגרה שבת בבסיס והתעוררה בבוקר לגיהינום. "מטח רקטות מטורף העיר אותי בבוקר, והאמת היא שהופתעתי כי בדרך כלל אנחנו יודעים מתי הולכים להגיע מטחים כאלה", היא מספרת.
ר': "איבדנו עשרות חיילים, אבל באותו רגע לא יכולתי לתת לזה מקום, כמה שזה מצער וקשה. הרגשתי שאני חייבת להיות עם הראש למעלה"
מה עשית?
"רצתי למיגונית ושם כבר הבנתי שיש פה משהו קצת יותר גדול ושאני צריכה להגיע מיד לחמ"ל כדי להזעיק את הכוחות. רצתי תוך כדי מטח הרקטות, ומרגע זה ניסיתי להתחבר לאירוע. העליתי את כלל הגורמים הרלוונטיים, ובהם המטה המבצעי והבור בקריה, והכול תוך לחץ מטורף כשהירי בחוץ נמשך ללא הרף. אחרי מסע ההרג שהם ביצעו, התבצרו המחבלים באיזשהו חדר, וברגע שהבנו איפה הם, כיוונו לשם מסוק קרב שתקף את החדר וחיסל את כולם".
כמה חיילים איבדתם בקרב הזה?
"לצערי איבדנו עשרות חיילים, אבל באותו הרגע לא יכולתי לתת לזה מקום, כמה שזה מצער וקשה. הרגשתי שאני חייבת להיות עם הראש למעלה כדי להגן על כל תושבי העוטף. עברנו מהר מאוד מהגנה להתקפה של מטרות ברצועה, והצטרפנו עם מטוסי קרב לכוחות שפעלו בשטח העוטף, פינו פצועים ותרמו להצלת חיים של המון אנשים".
מה את עונה לאלה שמפקפקים בגיוס נשים לתפקידי לחימה?
"במלחמה הזאת אני וחברותיי נתנו להם את התשובה. בחמ"ל היינו בעיקר בנות, סמב"ציות גיבורות שעשו עבודה מדהימה במשך כמה שעות והחזיקו את הגזרה".
בפיג'מה וכפכפים
מגיל 15 סמלת נועם (חל איסור לפרסם אם שם המשפחה שלה) מבאר־שבע מתנדבת במד"א, ולכן כשהתגייסה במרץ 2022 לצבא, היה לה ברור שהיא הולכת לשרת כפרמדיקית צבאית ובהמשך ללמוד רפואה. נועם (20) משרתת כיום כפרמדיקית בטנ"צ (טיפול נמרץ) עזה דרומי ואחראית על כל החיילים והאזרחים בגזרה. את מה שעבר עליה ביום שבת בבוקר, כשטיפלה תחת אש צולבת בלוחמים פצועים והצילה את חייהם כשהיא עדיין בפיג'מה ובכפכפים, עוד יסופר בפעם הבאה שמישהו יעז לצייץ נגד גיוס נשים לאזורי לחימה.
"נשארנו בכוננות שבת עם עוד שני חובשים ונהג אמבולנס. בשישי בערב ראינו סרט, בשבת תכננו להכין אוכל יחד וליהנות משבת שקטה, אבל קמנו בשש וחצי בבוקר לבומים מטורפים", היא מספרת. "רצנו למיגונית, היינו שם הצוות שלי, כמה בנות שעדיין היו בפיג'מות ושני לוחמים של סיירת נח"ל. חשבנו שהגזרה אמנם קצת מתחממת אבל שתכף הכול יירגע, ואז שמענו בכרוז של הבסיס שיש פשיטה של מחבלים. בהתחלה היינו די סקפטיים, אין סיכוי שמחבלים יצליחו לחדור לבסיס, ואז פתאום התחלנו לשמוע צרורות של יריות, רימונים מתפוצצים. במיגונית אין דלת ואין דרך לנעול את עצמנו בפנים מפני היריות. שני הלוחמים שהיו איתנו עמדו ליד הפתח וכיוונו נשקים, ואנחנו הצצנו דרך החלון הקטן וזיהינו מולנו חוליות מסתובבות ברחבי הבסיס".
נועם: "השתדלתי לטעת בפצועים תקווה, אבל באיזשהו שלב אני בעצמי איבדתי תקווה. בסופו של דבר הגיע מסוק פינוי ורצנו איתם תחת אש"
איך הגבתם?
"היינו בשוק מוחלט, זה הרגיש כמו סרט אימה. הבנו שכל רעש קטן, כל תזוזה, כל צליל של טלפון, יביא אותם אלינו. השתקנו טלפונים וניסינו להשתיק את מי שבכה. לא הייתה קליטה סלולרית ולא הצלחנו לדווח איפה אנחנו נמצאים. הצצתי החוצה וראיתי חייל פצוע, בלי לחשוב פעמיים יצאתי אליו וצרחתי שירוץ אליי למיגונית ואטפל בו. לא הייתה לו שום דרך להגיע אליי, אז חזרתי למיגונית כי הירי לא פסק ולא יכולנו להיות בחוץ. ישבנו בתוך המיגונית, שמרנו על שקט מופתי, ואז מהצוות של התאג"ד הרפואי של סיירת נח"ל שהיה בבסיס הצליחו להתקשר אליי ואמרו שיש להם המון פצועים. שמעתי אותם ולא יכולתי לענות, פחדתי לסכן את כל מי שנמצא איתי במיגונית. שלחנו מיקומים לכל מי שיכולנו, אבל בחוץ ירו בלי הפסקה, בפנים - פחד מוות שייכנס מחבל או יזרוק רימון לתוך המיגונית".
מה עובר בראש ברגעי אימה כאלה?
"הייתי בטוחה שלא אצא משם בחיים, הדבר היחיד שהחזיק אותי היה המחשבה שיש פצועים שמחכים לי בחוץ. אחרי שעתיים הגיע כוח של לוחמים עם רכב ממוגן וחילצו אותנו למיגונית גדולה יותר, שבה רוכזו כל הפצועים. הפרמדיק של הסיירת כבר השתמש בכל הציוד הרפואי, האמבולנס שלהם נשרף ולא היה להם יותר ציוד, היינו נואשים לציוד רפואי ולא היה לנו מאיפה להביא. הגענו למצב שהתחלנו לתעדף טיפולים, מי יקבל ומי לא, כי הציוד היה מוגבל".
באיזה מצב היו הפצועים?
"חלקם במצב קשה, היינו במרוץ נגד הזמן, הם היו חייבים להתפנות במיידי. כל הזמן אמרו לנו שמסוק פינוי עומד להגיע, אבל זה לא קרה. ניסינו להחזיק את הפצועים בחיים, אחד מהם שאל אותי במבט נואש אם הוא ייצא מפה בחיים, ולא ידעתי מה לענות. השתדלתי לטעת בהם תקווה, אבל באיזשהו שלב אני בעצמי איבדתי תקווה. בסופו של דבר החובש הגדודי של הנח"ל הצליח להשיג פינוי מוסק, העמסנו את הפצועים ורצנו איתם למסוק תחת ירי. חזרנו למיגונית, התחלנו לרענן את כל הציוד הרפואי והכנו את השטח לפצועים הבאים שייכנסו, עשינו שיחת הרמת מורל לכל הצוות, והמשכנו הלאה. למרות שבחוץ עדיין נשמעו יריות ורקטות, לא שמעתי כלום, הראש היה עמוק בפצועים ולא עניין אותי שום דבר אחר, רק שיחזרו הביתה להוריהם בשלום".
