יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית אופנה, מי שעומדת מאחורי התערוכות "הנשף" ו"מפעל החלומות: אלבר אלבז" במוזיאון העיצוב בחולון שהיו הצלחה מסחררת, לא תיארה לעצמה שתחזור אי פעם לתפור, פעולה שביצעה לאחרונה כשהייתה סטודנטית בשנקר, בטח לא בנסיבות האלה. מאז פרוץ המלחמה, במשך שעות על גבי שעות, קידר רוכנת מעל מכונת תפירה ב"בית הבד – חלל שיתופי לאופנה", ותופרת יחד עם מעצבי ומעצבות אופנה, תופרות וחייטים ציוד ללוחמי צה"ל. המכונה המפונפנת שלה, שמכוסה בפנינים, שימשה עד כה לפרויקטים מעולם הפנטזיה של מעצבים וסטודנטיות לאופנה, והפער ביניהם ובין המטרה החדשה – לאבזר חיילים לקרב – כואב. כואב מדי.
"יום־יומיים לאחר 7 באוקטובר התחילו להגיע הרבה מאוד בקשות לציוד שחסר ללוחמים בשטח, בקשות אינסופיות", קידר מתארת. "יחידות שלמות היו צריכות מנשאים, פאוצ'ים לתחמושת, לטלפון מוצפן, כל מיני אביזרים מבד שבתוכם שמים ציוד לחימה או ציוד רפואי. כל מיני שפצורים בהתאמה מיוחדת שמחברים לווסטים של הלוחמים. אי־אפשר להשיג את זה בחנויות, בטח לא בכמויות ובמהירות שהם זקוקים לזה. זה גם דורש תפירה ספציפית מחומרים ספציפיים".
כמה שנים לא תפרת?
"במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למדתי חייטות ותפירה ברמה מאוד גבוהה, אבל לא תפרתי איזה 15 שנה. ברגע שהתיישבתי על מכונת התפירה זה חזר אליי, כמו לרכוב על אופניים. זו זכות גדולה לתרום למאמץ הזה. התגייסתי לזה בתור חיילת שעושה את החלק שלה. כולנו מגיעים כל יום, כולל שישי־שבת. יש בכל הארץ יוזמות תפירה, בשנקר, בצלאל, ויצו חיפה, המכון הטכנולוגי חולון, מורות וסטודנטים כאחד, מעצבי אופנה פרטיים שהסבו את המתפרות שלהם. כל החומרים נקנו מכספי תרומות של אזרחים. אנחנו תופרים עשרות אלפי יחידות של ציוד שחסר ללוחמים ולצוות הרפואה".
יש חלוקת עבודה בין כל המתפרות?
"ינקי גוליאן ונטף הירשברג (בני זוג ובעלי מותג האופנה המצליח הנושא את שמם, ת"ב) הקימו קבוצת ווטסאפ שכוללת מעצבי אופנה, בעלי מתפרות וכל בתי הספר לעיצוב אופנה. זה הפך למערך תפירה מתוקתק. העבודה מתחלקת בין כולם. אביגיל קורן, שמיזם בית הבד בתל־אביב הוא שלה, הפכה את החלל השיתופי - שבשגרה מספק מקום עבודה, ציוד מקצועי וליווי למעצבים - למתפרה צבאית. מגיעים מעצבים צעירים וסטודנטים, וכולם עובדים בהתנדבות. צריך לזכור שאלה בעלי עסקים קטנים שצריכים להחזיק עסק, לשלם ארנונה ומשכורת, ובכל זאת הם התגייסו בצורה מדהימה. מרגישים פה את הכוח של הקהילה, של עשייה משותפת".
ספרי על עבודת התפירה. מה אתם עושים?
"יש בינינו בוגרי יחידות מובחרות כמו מגלן ושלדג, שלמדו עיצוב אופנה ועיצוב תעשייתי והם מבינים את הצרכים בשטח. הם עוזרים לנו להבין איך אותו חלק בציוד צריך להיראות. בגלל כוח האדם האיכותי נכנסת פה גם יצירתיות, על הדרך הם ממציאים המצאות ומשפרים את הציוד. למשל, שדרוג של מנגנון הסגירה או תוספת אביזר קטן שעוזר לפאוץ' להיתפס טוב יותר על המדים. החיילים מקבלים את מה שהם ביקשו בצורה הכי מדויקת".
את מכירה התגייסות כזו של עולם האופנה בתקופות קשות בעבר?
"ראינו את זה בקורונה. בתי אופנה בארץ עברו הסבה לתפירת מסכות. זה קרה גם בעולם, בייחוד בחודשים הראשונים באיטליה. היה מחסור גדול בחלוקי הגנה ומסכות לרופאים, ואפילו דיור וארמני התגייסו למאמץ. אם נלך עוד אחורה בהיסטוריה, במלחמת העולם השנייה מפעלי טקסטיל בארצות־הברית ואירופה תפרו מצנחים, כיסויים לטנקים ומדים. הם השתמשו בכל מיני חומרים שלא היית מעלה על דעתך, למשל גרבוני נשים".
מדברים על העתיד הכלכלי
מה קורה לאופנה בימים אלה?
"מדברים על זה מאוד בעדינות. אנחנו בתוך טרגדיה לאומית ולא נעים לדבר על העתיד הכלכלי, זה מרגיש כמעט אגואיסטי. אבל אין ברירה, עדיין צריך לקום בבוקר ולהתפרנס. אנחנו נראה בעתיד הקרוב אופנת בייסיק, לא פריטים אקסטרווגנטיים".
איך נראית אופנה לאחר מלחמה ממושכת?
"תמיד יש תגובת נגד אחרי מלחמות, משברים ומגפות. אנשים רוצים לחזור לחיים ביתר שאת. כרגע זה נראה מוקדם מדי ורחוק מדי, אבל זה מה שההיסטוריה מספרת. אנשים תמיד יזדקקו לאופנה כחלק מהחזרה לחיים.
"התעסקתי בזה הרבה כשאצרתי את 'הנשף'. אחרי מלחמת העולם הראשונה השמלות התקצרו והנשים השתחררו באופן סופי ממחוכים לטובת בדים רכים ועדינים. גם השיער התקצר. אחרי מלחמת העולם השנייה המגמה התהפכה: המעצב כריסטיאן דיור הוביל מהלך אופנתי שנועד, לתפיסתו, לצאת מהלך הרוח הקשה למשהו זוהר ונשי יותר. הבגדים של הנשים חזרו לגזרת מותניים צרים, חצאיות רחבות עם הרבה בד והרבה קפלים. 'המראה החדש' הכתיב את הטון האופנתי לאורך שנות ה־50 באירופה ובארצות־הברית. זה שיקף את רוח הזמן – אחרי המלחמה הייתה ציפייה שהנשים, שפרנסו בזמן שהגברים לחמו, יחזרו לתפקיד המגדרי המסורתי שלהן".
ודוגמה עכשווית יותר: קידר מתארת כיצד אחרי אירועי 11 בספטמבר בניו־יורק, הפטריוטיות האמריקאית חלחלה לאופנה. "החאקי שטף את המסלולים. האופנה הכילה גם הדפסי הסוואה ואלמנטים צבאיים כמו חגורות וכותפות. ראינו גם הדפסים של דגל אמריקה ודגש על צבעי הדגל - אדום, לבן וכחול".
את מתארת איך בזמן מלחמה הלבוש נעשה יותר בייסיק. אבל אני רואה שאת לא מוותרת על הסימן המסחרי שלך, הציפורניים האדומות הארוכות.
"אני לא מוותרת על הציפורניים ולא על האודם האדום. אלה הדברים ששומרים לי על השפיות. זה הטיפוח היחיד שאני יכולה לתת לעצמי ברגעים אלה. כולנו בדאגה גדולה, בחרדה ובכאב, אבל זה נורא משמעותי, אפילו הכרחי, לשמור גם על עצמנו בתוך הסיטואציה הזו. זה לא רק הלק, זה גם לעשות מדיטציה והליכות. וגם להתנדב – עבודת התפירה הרפטטיבית נותנת לי רגע הפסקה מהחדשות ומנוחה מהמחשבות".
