ואז הרופא הסתכל לי באוזן ואמר, "אני שולח אותך למיון". ואני אמרתי, "אתה שולח אותי לאן?" והוא אמר, "כרגע בדקתי לך את האוזן, אני יודע שאת שומעת טוב, את יודעת מה אמרתי". ואני כמובן עניתי – תגידו את זה איתי – "אם אני שומעת טוב, אז למה אני צריכה ללכת למיון?" ואז הוא הסביר לי על כל מיני דברים שקשורים לנוזלים שרובצים לי בתוך הפרצוף והם כן או לא מגיעים מהמוח, לא משנה, סיפור ארוך. ואחרי שהוא סיים לנאום אמרתי לו, "תוכל לחזור על זה? אני לא שומעת טוב". אבל הוא לא התרשם מהקומדיה שלי והדפיס את ההפניה ואמר, "שימי לב שאת צריכה סי־טי מוח ורופא עיניים. סיכוי נמוך מאוד שיש בעיה, אבל צריך לשלול". ואני אמרתי, "או! אין יותר שלילית ממני". והוא אמר, "יאללה, תרגישי טוב". ואני אמרתי, "אני גם ככה מרגישה טוב, אני אמורה להרגיש אפילו עוד יותר טוב?" והוא לא אמר כלום כי הוא קלט שאני משפריצה בדיחות אבא במצבי לחץ והוא לא בעלי, אז הוא לא צריך לסבול את השטויות האלה.
בסרטי קולנוע אנשים מגיעים למיון בבגדים קרועים ואז מדממים לחיקו של רופא שרירי. במציאות הגעתי למיון עם בורקס חצי אכול וכפכפי אדידס ולקחתי מספר. למה אף גיבור בסרטים לא לוקח מספר? אתה טוב מדי בשביל להישען על הקיר במשך חצי שעה ולבהות בפתק ואז לשים אותו בכיס ולשכוח את המספר ולהוציא שוב ולהסתכל שוב ולהכניס לכיס שוב ולשכוח שוב? כנראה. מפה לשם הגיע תורי. הפקיד הסתכל על ההפניה ואמר, "אירוע מוחי?" אמרתי לו, "נראה לך?" והוא אמר, "לא יודע, אני לא רופא, זה מה שמסתמן מהטקסט". ואני אמרתי, "אני נראית לך כמו בן אדם עם אירוע מוחי?" ועשיתי את הפרצוף הכי פחות עקום בישראל. אבל הוא לא הסתכל עליי אלא רק נתן לי מעטפה חומה וגדולה עם אלף דפים ומדבקות ומספר חדש שאני אמורה לזכור ולשכוח לסירוגין. אחר כך התקדמתי לאולם שנראה כמו שער עלייה למטוס, מדדו לי לחץ דם, מילאו מבחנה בדם שהם בדיוק מדדו ואמרו לי, "תמתיני כאן, יקראו לך". התיישבתי על כיסא וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. לפחות היה מזגן. וחיכיתי.
שעתיים קצרצרות לאחר מכן ראתה אותי הרופאה, חיכיתי בתור לסי־טי ואז עליתי לרופא עיניים וחשכו עיניי. זה לא משחק מילים, אל תדאגו. בתור לרופא העיניים ישבו כאלפיים איש. לקחתי מספר שלא נכנס בפתק מרוב שהוא גדול ובהיתי בטלפון. אישה שישבה לידי אמרה לי, "לפחות את עדיין יכולה לראות משהו, הרופא הרחיב לי את האישונים". אמרתי לעצמי, מה המשוגעת הזאת רוצה ממני? וחזרתי להתעצבן בגלל שלב שאני לא מצליחה לעבור ב"קנדי קראש". שעתיים קצרצרות לאחר מכן קרא לי הרופא, הרחיב גם לי את האישונים ושלח אותי להמתין בחוץ עם שאר המטושטשים. מתישהו התיישבה לידי בחורה שבהתה בטלפון, אז מרוב שעמום אמרתי לה, "לפחות את עדיין יכולה לראות משהו", והיא הסתכלה עליי כאילו שאני משוגעת. אחחח, גלגל החיים, ראיתן מה זה? (זה כן משחק מילים, תתעלמו).
תשע שעות לאחר שהגעתי למיון, עם רדת אמצע הלילה, שוחררתי הביתה. הכול תקין. הראייה מצוינת, השמיעה בסדר, האף גם סבבה, המוח סביר. יצאתי מאיכילוב אל תוך הלחות המהממת של תל־אביב ובגלל שעדיין ראיתי מטושטש הלכתי ברגל עד גבעתיים לפי חוש הריח. כשהגעתי הביתה כבר ראיתי טוב יותר, אז פתחתי את האפליקציה של קופת חולים כדי לקבוע תור לרופא אא"ג למעקב. התור הפנוי הקרוב בעוד חודש. בסדר גמור. נתלוצץ בסוף אוגוסט, אדוני הרופא. מי שרוצה עדכונים מוזמנת להירשם לניוזלטר שלי. בריאות לכולן ולהתראות.
