מארק מנסון, בלוגר אמריקאי וסופר רבי־מכר, אוהב להמם את הקוראים שלו עם מסרים בשפה בוטה במיוחד. צמד המילים "שימו זין" הוא החביב עליו ביותר, ואמירות של חשיבה חיובית ושיפור עצמי מוקצות אצלו מחמת מיאוס. אבל מאחורי כל הבוטות הזו - שהובילה אותו לכתוב לפני כשבע שנים את ספרו הראשון בעל הכותרת הפרובוקטיבית "חוכמת האדישות - האמנות העדינה של 'לא לשים זין'", לא עומדת גישה שמעודדת עצלות או אדישות כלפי החיים, אלא דווקא התעמתות עם הסוגיות שבאמת חשובות לנו. האמנות העדינה של "לא לשים זין" היא למעשה היכולת להכיר באחריות של כל אחד מאיתנו באילו מקרים כדאי לגלות אכפתיות ומתי ממש לא.
ההצלחה הגדולה (הספר נמכר בלמעלה מ־14 מיליון עותקים ברחבי העולם) הובילה את מנסון (38) לכתוב ספר המשך שיוצא בימים אלה לאור בעברית, "חוכמת האדישות - מדריך מעשי" (הוצאת אור־עם), אשר מחדד את הדברים ברמה הפרקטית.
"כתבתי את ספרי הראשון מתוך כוונה לא לתת לקורא מפת דרכים או תוכנית שלבים נאה ומסודרת להשגת כל חלומותיו... רציתי להשאיר את העצה פתוחה...", הוא כותב בספרו החדש. "אבל בשנים שעברו השאלה הרווחת ביותר שקיבלתי מקוראים היא 'כל זה טוב ויפה, ואני מבין את זה, אבל מה עליי לעשות? איפה בכלל להתחיל?'".
"אף אחד לא צריך לשאוף לחיים בלי מאבק. במקום זה עלינו להיאבק למען סיבות טובות יותר. לעולם לא נפטרים מהבעיות, פשוט משפרים אותן. סוד ההתקדמות בחיים גלום בשיפור הבעיות"
מנסון התחיל להציע לקוראיו תרגילים שאותם הלך ושכלל עם השנים ואיגד בספרו החדש שהוא מגדיר כ"יומן עבודה". "התרגילים והשאלות", הוא מדגיש, "לא יאמרו לכם למה לייחס ערך גבוה או נמוך, אלא יעזרו לכם לקבל מושג בהיר יותר על מה שאתם מחשיבים יותר ופחות ומי אתם רוצים להיות".
קבלו כמה תובנות מרכזיות מתורת "האדישות האקטיבית" של מנסון.
חיים טובים הם חיים עם בעיות טובות
"כולנו מזילים ריר למחשבה על חיים נטולי בעיות ומלאי שמחה בלתי נדלית ואושר אין קץ", כותב מנסון, "אבל האמת היא שזה החומר שחלומות בלהה עשויים ממנו. הנה אמת קשה לעיכול: בעיות החיים בלתי נמנעות. הן לעולם לא מפסיקות לצוץ ולהופיע על כל צעד ושעל. למעשה, בכך שאתם מנסים לחמוק מן הסדרה האינסופית והלא פוסקת של בעיות שנקרות בדרככם אתם הופכים אותן לגרועות בהרבה מכפי שהן באמת".
משפט המפתח שכדאי לזכור, מדגיש מנסון, הוא שחיים טובים פירושם חיים עם בעיות טובות. "אף אחד לא צריך לשאוף לחיים בלי מאבק: זה לא אפשרי. במקום זה עלינו לחפש כיצד להיאבק מתוך סיבות טובות יותר... לעולם אינכם נפטרים לגמרי מבעיות; אתם פשוט משפרים אותן. לחסר בית יש בעיות כספיות. גם לוורן באפט יש בעיות כספיות. אבל כל אחד מאיתנו היה מעדיף את הבעיות הכספיות של וורן באפט על אלה של חסר הבית. במילים אחרות, סוד ההתקדמות בחיים גלום בשיפור הבעיות. אושר אמיתי קורה כשמוצאים את הבעיות שנהנים להתמודד איתן ונהנים לפתור אותן".
חשבו על בעיה שאיתה אתם נאבקים כעת ותארו את המצב.
לדוגמה: בת הזוג שלי מתוסכלת מפני שאיננו מבלים מספיק יחד. היא רוצה שאזום יותר בקשר איתה ואארגן זמן איכות משותף. קשה לי לזכור ולחשוב על דברים מסוג זה. למעשה, אפילו לא חשבתי שזאת בעיה עד שהיא התפרצה כלפיי בטענה שאני לא נמצא איתה מספיק.
קבעו באילו היבטים של הבעיה אתם יכולים לשלוט ובאילו לא.
אני לא יכול לשלוט במה שבת הזוג שלי מרגישה או בכך שהיא זקוקה ליותר זמן יחד. הדבר שאני יכול לשלוט בו הוא כמות הזמן שאני איתה, ומה שחשוב יותר, האופן שאני מְתַקְשֵר אליה את הזמינות שלי כלפיה.
זהו את הבחירות שלכם שהובילו לבעיה, קחו אחריות.
בחרתי להציב את העבודה שלי בעדיפות גבוהה יותר מהקשר הזוגי שלי, כי הרגשתי באותו זמן שזה חשוב לי יותר. בחרתי לעבוד עד מאוחר, ובסופי השבוע בחרתי ללכת לישון מוקדם, כי הייתי מותש. לא פעם בחרתי להתעלם מבת הזוג שלי.
האם אתם מרוצים מהבחירות האלה? האם הייתם חוזרים אחורה ומשנים אותן?
אני לא מתחרט שהצבתי את העבודה בראש סולם העדיפויות שלי, אבל התעלמתי מהאופן שזה עלול להשפיע על הקשר הזוגי שלי, וזאת בהחלט הייתה שגיאה. אני לא רוצה להמשיך לעולמי עד לעבוד בצורה כל כך אינטנסיבית, ואני רוצה לתת בעתיד עדיפות גבוהה יותר לקשר. אני יכול לעבוד על עצמי כך שאוכל לתקשר את זה טוב יותר.
חברו רשימת פעולות אפשריות שיוציאו את הבחירות החדשות שלכם לפועל.
אני יכול לשריין את ימי רביעי בערב לבילוי זוגי; אני יכול לקנות לה פרחים או את הגלידה שהיא אוהבת בדרכי הביתה, להראות לה שאכפת לי, שהיא יקרה לי, אפילו אם אני לא נמצא הרבה בבית; אני יכול לוודא שנבלה יחד בימי שבת בבוקר כמו שנהגנו בעבר.
רגשות זוכים להערכת יתר
את הפרק הזה בספרו, פותח מנסון במעין התנצלות שאינה אופיינית לו: "במרוצת השנים עשיתי לי הרגל למתוח ביקורת על ההסתמכות היתרה על רגשות. כתבתי מאמרים עם כותרות כמו 'השלך את הרגשות לפח' והשוויתי את התקפי הזעם של קוראיי לכלב שמחרבן על שטיח. אבל האמת היא שרגשות הם בכל זאת דבר חשוב. יש להם משקל גדול בחיינו. הם חשובים, לא רק באופנים שנדמה לנו שהם חשובים.
"רגשות משרתים מטרה חשובה: זו דרכו של המוח לומר לכם שמשהו טוב או רע קורה בחיים שלכם. הם מספקים משוב שיכול לעזור לכם לעבד את המציאות. אבל זה בערך הכל. אלה אינם מסרים קוסמיים מן היקום שאומרים לכם לחזור לספסל הלימודים. הם לא הגורל שמנסה ללמד אתכם שיעור על החיים. אלה לא כנפי הייעוד שלכם שנושאות אתכם לנתק את הקשר הזוגי. כל אלה זיבולי שכל שאתם מייצרים בראש שלכם כדי להצדיק את מה שאתם כבר מרגישים".
"רגשות משרתים מטרה חשובה. זו דרכו של המוח לומר לכם שמשהו טוב או רע קורה בחייכם. אבל זה בערך הכל. אלה אינם מסרים קוסמיים שאומרים לכם איך לנהוג, והם לא הגורל שמנסה ללמד אתכם שיעור על החיים"
לדברי מנסון, אנשים רבים מניחים לרגשות לכוון את החלטות החיים שלהם, גדולות וקטנות, ונכנסים לסחרור רגשי. במקום זאת כדאי להתאמן בזיהוי המשוב שהרגש מבטא ובשינוי התגובה אליו.
הציבו שאלות לזיהוי המשוב הרגשי.
נסחו לעצמכם עם אילו רגשות אתם מתמודדים כעת? מה קרה? תארו את המצב וכיצד הגבתם אליו.
לדוגמה: אני כל כך כועסת. חבר בעבודה מעל אתמול באמון שלי. שאלתי אותו לפני חודשים אם יוכל לעזור לי לארגן אירוע, והוא אמר שכן. ואז, ככה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, שבועות לפני האירוע הוא אומר לי שהוא כבר לא בטוח, ועכשיו אני נאבקת למזער נזקים.
איך הגבת לרגש? האם ביטאת אותו? אם כן, כיצד? אם לא, מדוע לא?
לא ביטאתי אותו. בפנים התחרפנתי לגמרי, אבל לא רציתי לפתוח במריבה. רק חשבתי ביני לבין עצמי, נו טוב, אם זה סוג החבר לחיים והעמית לעבודה שאתה, טוב לדעת. מאז המקרה אני מתנהגת כלפיו באופן פסיבי־אגרסיבי. לא השבתי על רוב ההודעות שלו. התעלמתי מכמה מיילים. אני יודעת שקרוב לוודאי עליי לומר משהו, אבל מבחינתי שילך לכל הרוחות.
בסיכומו של דבר, האם נראה לך שהגבת על הרגש בדרך בריאה או לא בריאה?
מאז ומתמיד היה לי קושי להתעמת עם אנשים, במיוחד כשאני מרגישה שהתייחסו אליי בחוסר כבוד. אני פשוט קוברת את זה ונוטרת טינה לאורך ימים. אני יודעת שזה לא בריא, אבל איפשהו עמוק בפנים אני חשה שזה לא ראוי לכעוס על אנשים. יש לי קושי להביע את הכעס שלי באופן כללי.
זהי את העיוותים הקוגניטיביים שתגברו את הרגש, שאלי את עצמך מהן המחשבות השליליות האוטומטיות שמעוותות את החשיבה שלך בכך שהן מוליכות אותך להאמין במשהו שאינו מועיל או אינו נכון.
אני יכולה לזהות עיוות קוגניטיבי של האשמת האחר (למרות שגם לי יש אחריות מסוימת למצב), הצמדת תוויות (הנחתי שאי־אפשר לסמוך על האדם), ניפוח מצבים לממדים הרי אסון (כי בסופו של דבר העניין יסתדר) וגם קריאת מחשבות (ייחסתי לחבר כוונת זדון בלי לדבר איתו בכלל).
מה תהיה תגובה בריאה לרגשות שלך?
ברור לי שהדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות הוא לדבר עם הקולגה ולנסות להבין למה הבריז לי. עליי לומר לו כמה אני כועסת ומאוכזבת. אני הרי יודעת שהוא לא בחור רע, מי יודע מה קורה עכשיו בחיים שלו? אני צריכה לברר את זה וגם לחשוב איך למנוע הישנות מצב כזה.
ערכים צריכים להיות מחוברים למציאות
"מי שאתם מוגדר על ידי הערכים שלכם והם אלה שקובעים מה תעשו ולאן תכוונו את האנרגיה שלכם בכל רגע נתון", כותב מנסון. "הבעיה היא שלעתים קרובות אנו נמצאים בנתק בין מה שאנחנו אומרים שאנחנו מחשיבים למה שאנחנו עושים בפועל. אפשר להגיד עד מחר שאכפת לנו משינוי האקלים ולהמשיך לנסוע במכונית ספורט זוללת דלק. למרבה הצער, בדרך כלל רק כשאנחנו חווים כאב עז או שיבושים של ממש בחיינו אנחנו מוכנים להעיף מבט בוחן אמיתי בערכינו ולשאול מדוע הם מכזיבים אותנו ומה גורם לנתקים האלה".
זהו את הערכים שבאמת תרצו לאמץ.
נסחו לעצמכם איזה שיבוש או קונפליקט אתם חווים בחייכם שהביאו אתכם לבחון כעת את הערכים שלכם? תארו את המצב.
לדוגמה: תמיד הייתי קרוב מאוד למשפחה שלי, אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו לאיש לא ממש אכפת ממני. אף אחד לא מתעניין במה שאני עושה או במה שעובר עליי. בעבר הם דאגו לי הרבה יותר, ואני לא יודע מה קרה. אני מרגיש שאני צריך פשוט להתחיל להקדיש להם פחות תשומת לב.
באיזה אופן שיקפו המעשים שלך את ערכיך האישיים?
אני מתקשר לאמי פעם בשבוע כדי לבדוק מה שלומה. בעבר זה היה כמה פעמים בשבוע, אבל אני כל כך עסוק בימים אלה. אחותי ואני מנסים להיפגש פעם בחודש, אבל כבר עברו חודשיים. אני זוכר תמיד ימי הולדת ומנסה לא להחמיץ אירועים משפחתיים, אבל מאז שהחלה הקורונה זאת תקופה קשה. כולנו הפסקנו להיפגש ולהתכנס יחד.
אם אתה מתקשה ליצור מתאם בין מעשיך לערכיך, מה סדרי העדיפויות האמיתיים שלך?
אני מבלה הרבה לבדי בלי סיבה מיוחדת. לפעמים כשאבא מתקשר אני עסוק, ואחר כך פשוט שוכח לחזור אליו. בעבר נהגתי לבוא לבית הוריי כל יום ראשון לארוחת ערב, אבל בשבועות האחרונים בחרתי לצאת עם ידידים.
אילו השפעות או מעשים אתה יכול להסיר מחייך כדי לאפשר לך לחיות באופן שמבטא את ערכיך בצורה טובה יותר?
אני יכול, קרוב לוודאי, להפסיק להתראות כל כך הרבה עם ידידיי. אני אוהב אותם, אבל אני לא צריך להציב אותם מעל משפחתי.
הכינו את רשימת "שיקפצו לי"
הכנת רשימה של הכרת תודה הפכה למתכון מומלץ בעולם הפסיכולוגיה וה־Well-Being וגם מנסון מכליל זאת כתרגיל חימום ביומן העבודה שלו. אבל בעיניו לא פחות חשוב מכך הוא להכין את הרשימה ההפוכה, של כל הדברים שאנחנו רוצים לסלק מהחיים.
"הרבה מחוכמת האדישות הוא עניין של זיהוי נכון של האנשים והדברים בחייכם שאינם מוסיפים לכם ערך או עוזרים לכם כבן אדם ואז לוותר ולהרפות מהם... בואו פשוט נעשה ניקוי יסודי של כל הזבל המטומטם שבולם אתכם בחיים. זה יכול להיות מופשט ("פחד מכישלון") או מוגדר וממוקד ("כשאחי לועג לתסרוקת שלי"), כל דבר שאתם רוצים להפסיק להרגיש שאכפת לכם ממנו". דוגמאות:
- לומר "כן" לעתים קרובות מדי לדברים שאני לא רוצה לעשות.
- להתרגש יותר מדי מהדרמות המרגיזות של משפחתי שמתלקחות בלי שום סיבה.
- להרגיש שאני מחויבת להתאים את עצמי לציפיות של כל אחד.
פורסם לראשונה: 22:48, 27.10.22
