כמה ימים לפני ששירה לוי החלה להצטלם לסדרת הדרמה "4:20", היא גילתה שהיא בהיריון. בעקבות הגילוי היא הרגישה צורך ללכת לבית הקברות כדי לבקר את אבא שלה, ששם קץ לחייו לפני עשור. היא רצתה לספר לו שהיא עומדת ללדת את הנכד שלו.
״אורי בעלי בא איתי״, היא נזכרת, ״אבל ביקשתי ממנו רגע להיות לבד. וזה היה קשה. כעסתי על אבא מאוד־מאוד־מאוד על כך שהוא בחר לא להיות פה ברגע הזה. דיברתי אליו ואמרתי לו, ׳למה אני צריכה לשבת על קבר בבית קברות ולספר לך שאני בהיריון, למה?׳. ישבתי ודיברתי איתו, וזה היה מהול בעצב, דמעות, כעס והתרגשות של ילדה".
הכעס שצף בך הפתיע אותך?
"כן, הרבה שנים לא הרגשתי את הכעס הזה. עבדתי על עצמי רגשית. הבנתי שלאבא שלי לא באמת הייתה בחירה. זו מחלה שקוראים לה דיכאון, והיא בחרה בו. אני לא חושבת שהוא בחר למות או רצה לא להיות פה. הוא פשוט לא יכול היה להכיל את המחלה הזו, שהיא נוראית והורגת יותר מסרטן. אבל כשגיליתי שאני בהיריון, כעסתי עליו ועל העולם".
לוי נמצאת בתחילת החודש לחודש התשיעי להריונה. היא כוכבת נוער מוכרת זה כמה שנים, ממשיכה כעת את הפריצה אל עולם המבוגרים בסדרת הדרמה החדשה "4:20" (שמשודרת בימי ג׳-ה׳ ב־22:00 ב־HOT3 וגם ב־HOT VOD ו־NEXT TV).
לפני עשור, כאמור, איבדה לוי את אביה, מור לוי. בינואר 2016 נפטרה במפתיע סבתה, מעצבת השיער הידועה ז׳קלין ליכט
נשטיין. ״קשה לי מאוד היום שסבתא ואבא לא נמצאים לידי״, לוי מודה. ״ככל שאני מתקרבת ללידה אני מבינה כמה הם חסרים לי ואיזה בור ענק קיים אצלי בלב מאז שהם אינם".
במספרה של סבך וסבתך, אביגדור וז'קלין ליכטנשטיין, נולדה האמביציה שלך, לא?
"כל אמני ישראל היו מגיעים למספרה. נולדתי לזה. השואוביז היה סביבי כל הזמן".
סבתא שלך הייתה מתגאה בך על כתבת השער הזו.
"בשבילי השער הזה הוא סגירת מעגל, כי סבתא עשתה עיצוב שיער להמון צילומי שער של 'לאשה'. לו הייתה בחיים, אני בטוחה שהיא הייתה מאוד מתרגשת מההיריון שלי ומהשער הזה. אני לגמרי מקדישה לה אותו".
"יש איזה קטע, לנו השחקניות הצעירות, שפוחדות מה היריון יעשה לקריירה שלנו. אלה שטויות. ההרגשה שנשים חוו פעם, שאחרי לידה את יושבת בבית, צריכה להיעלם"
כפרה, שחררי
לוי (25) נולדה וגדלה בצפון תל־אביב, בתה של המאפרת ענת ליכטנשטיין ואחותו של שחקן הכדורגל יהונתן לוי. היא גם אחייניתו של ירון ליכטנשטיין, מבעלי סוכנות ADD. את בעלה, אורי בן לולו, שעוסק במימון נדל״ן, הכירה בגיל 18 וחצי. "אחת העובדות המיתולוגיות של סבתא הייתה שכנה שלו. אחרי שסבתא נפטרה היא פשוט שידכה בינינו. תמיד אני אומרת שכנראה סבתא שלי שלחה אותו אליי. יצאנו לבר, ותוך שלושה חודשים מהדייט הראשון עברנו לגור ביחד".
מתי הרגשת בשלה להיריון?
״אנחנו בזוגיות שבע שנים ונשואים שנתיים. בעלי, שמבוגר ממני בתשע שנים, מאוד רצה ילדים וחיכה שארגיש מוכנה. ממקום של להרגיש שזה הכי רחוק ממני בעולם, בבום רציתי. ביום אחד הרגשתי שזה כל מה שאני רוצה ועובדת בשבילו עכשיו. לקח שבעה חודשים להיכנס להיריון הזה. פתאום שאלתי את עצמי, רגע, למה לא רציתי עד עכשיו?".
"יש איזה קטע, לנו השחקניות הצעירות, שפוחדות מה היריון יעשה לקריירה שלנו, איך זה ישפיע: האם ניעלם מהתעשייה? איך יתייחסו אלינו כשנחזור לעבוד? אלה שטויות. אין חוקים. ההרגשה שנשים חוו פעם, שאחרי לידה הקריירה שלך נעלמת ואת יושבת בבית, צריכה להיעלם".
אז עכשיו לוי מתכוננת לחופשת הלידה שלה. לפני כמה חודשים הקפיאה את השתתפותה במחזמר ״השנה היפה בחיי״ לצד מיקי קם ואורנה דץ בתיאטרון הבימה. "משכתי בתוך התפקיד עד כמה שיכולתי. לא אשקר, מאוד משעמם לי בבית, אני אוהבת להופיע. בסוף אמרו לי בהפקה, ׳כפרה, שחררי את התפקיד, את משחקת מלצרית בת 20 וזה לא אמין עם הבטן ההריונית׳. שחררתי בכיף. אני מקווה לחזור לעבודה מהר, וכן, אני יודעת שיש אנשים שמופתעים שאני אומרת את זה".
קפאתי בטירוף
בגיל 15 השתנו חייה של לוי, כאשר אביה שם קץ לחייו לאחר תקופה של משבר נפשי עמוק. היום היא מרגישה שהיא מבינה את הטרגדיה מפרספקטיבה של אישה שעומדת להפוך לאם בעצמה. ״לא ידענו אז לקרוא לילד בשמו. לא ידענו שמדובר בדיכאון, ולכן הטיפול לא היה מספיק למרות שהוא כן היה מטופל. לא הייתה לנו המודעות ולא ידענו שהוא בכזאת רמה של דיכאון. ההתאבדות שלו נפלה עליי כרעם ביום בהיר. חשבתי שזה קורה רק בסרטים".
"כשהודיעו לנו שסבתא נפטרה, תפסתי לסבא את הראש. נפגע לי האמון מול היקום. היום אני בכוננות שמשהו רע כן יכול לקרות"
לא הייתה כתובת על הקיר?
"אפילו ביום שהוא התאבד כל הסימנים היו על השולחן, ובחרתי להיות עיוורת ולהתעלם מהם. לא האמנתי שזה יכול לדפוק לנו על הדלת".
איך השתנו חייך מאותו רגע?
"כשאבא שלי נפטר אמא הייתה בת 40. הוא היה החבר הראשון שלה, מגיל 16. היא עבדה במספרה וכמאפרת וגם הייתה אמא צעירה עם שני ילדים. כל מה שהיא הכירה חרב עליה ביום אחד. מיד אחרי השבעה עברנו לגור אצל סבא וסבתא באזורי חן. לא יכולנו להתמודד עם הצער. אמא ואני ישנו יחד באותו חדר. היינו החברות הכי טובות והיא הייתה אשת סוד שלי. הפכנו לסוג של אחיות".
באיזה מובן?
"ההתמודדות שלה עם האבל הייתה מורכבת. היה בה המון כעס, וכדרך להתמודד היא רצתה לטרוף את החיים ולצאת לבלות. הייתי בת 15 והיא הייתה מספרת לי לאן היא יוצאת. היא הפכה לאחותי, וסבתא הפכה לאמא. לראות את אמא משתנה לך מול הפנים זה קשה, אז לא קיבלתי את זה. אבל זו הייתה הדרך שלה להתמודד והיא קוראת לזה ׳בחרתי בחיים׳. היום, כשהיא בזוגיות ונשאר רק מעט מהענת ההיא של הבילויים והמסיבות, נוצר איזון".
מתי חזרתן לבית הקודם שלכן?
"מעולם לא חזרנו אליו. אחרי תקופה אמא קנתה דירה אחרת ועברנו לגור בה".
כאשר סבתה נפטרה, לוי כבר הייתה חיילת. "הייתי בחופש מהצבא, סבתא לא הרגישה טוב, היא הלכה לרופא וביקשה שאפגוש אותה שם. עשו לה בדיקות, הכול היה תקין ושחררו אותה. חזרנו הביתה, אבל היא ביקשה בכל זאת להזמין אמבולנס. היא אמרה, 'יש לי מנוי לשח״ל, בואי נוודא שהכול טוב'.
"הגענו למיון והכול היה נראה תקין. במיון חיכינו שעה, וסבתא דיברה עם הרב שלה, שיברך אותה. ואז סבא שלי (אביגדור ליכטנשטיין, אמ"ר) הגיע ואני יצאתי לקבל אותו. בשנייה שסבא שלי פתח את הווילון ליד המיטה שלה במיון, סבתא עצמה עיניים. היה לה תסחיף ריאה ללא שום תסמינים ולכן לא עלו על זה. פעם הייתי אומרת שסבתא חיכתה לסבא כדי להיפרד ממנו. היום אני מאמינה שהיא חיכתה גם לי, שאצא מהחדר, כי אני לא הייתי יכולה לראות אותה ללא רוח חיים. כבר הייתי מלאת כאב, בגלל מה שקרה לאבא.
"התחילו לצעוק במיון 'החייאה' והוציאו אותנו החוצה. הסתכלנו דרך החלון של הדלת וראינו שעושים לה החייאה. כשהרופא יצא אלינו אמרתי לו, ׳בבקשה, אני לא יכולה לשמוע משהו רע׳. ואז הודיעו לנו שהיא נפטרה. זה היה משום מקום. היינו המומים. סבתא שלי הייתה אדם אינסופי ונצחי מבחינת המון אנשים. תפסתי לסבא את הראש וצרחתי. זו הייתה סיטואציה אלוהים ישמור. הרגע ההוא נחקק אצלי כאחת החוויות הטראומטיות שיש. אני חרדתית מאז. היה פצע שנפתח ועוד פצע שנפתח. נפגע לי האמון מול היקום. פעם אחת לא הייתי מוכנה לזה וזה קרה עם אבא שלי, וקשרתי קשר עם היקום וסמכתי עליו, ואז שוב זה קרה עם סבתא שלי. היום אני בכוננות שמשהו רע כן יכול לקרות. וכן, זה לא דבר קל לחיות ככה".
האסימון לא נפל
למרות הטרגדיות הכואבות, משפחת ליכטנשטיין מתכוננת בהתרגשות לקראת הרך היילוד. ״אמא שלי מתרגשת ברמה פסיכית. היא קנתה לילד בגדים, ערימות, יותר ממה שיש לי ולך ביחד".
"אגב, אחרי שסיפרתי לאמא שאני בהיריון, תוך זמן קצר כבר היינו בבית הקברות לספר לסבתא. בשבילה זה יכול היה להיות וואו. כל התקופה שסבתא לא איתי, החתונה, התיאטרון, ההיריון - זה קשה. עד היום לא נופל לי האסימון שהיא לא נמצאת. היא הייתה חלק משמעותי מהחיים שלי. אורי בעלי לא הכיר אותה, וזה אומר שהוא לא מכיר צד גדול בי. מאז שהיא נפטרה הצד הזה פשוט איננו".
מה מאפיין את הצד הזה?
"זה צד הרבה יותר שמח שלי, שבו אני מסירה מעצמי אחריות וחוזרת להיות ילדה. היום אני מאוד בשליטה. סבתא הייתה אישה שיכולתי לשחרר לידה את המושכות, וידעתי שיש לי על מי לסמוך ולהישען. לכן גם הייתי בהלם שהיא נפטרה. היא הייתה חלק ממני, הגב שלי, המשענת, ומבחינתי משהו רע לא יכול היה לקרות לה".
היא עזרה להרבה אנשים.
"סבתא שלי לא ראתה בעיניים והייתה הכי הישראלי החוצפן, מה שרצתה היא השיגה כדי לעזור לאחרים. היא ידעה איך להשיג משהו משר בממשלה. אני מרגישה שהיא כזו גם בעולם הבא. היא אפילו תעקוף את אלוהים כדי לתת לי מסר (צוחקת). כשאני מבקשת סימן, אני מיד מקבלת אותו ממנה או מאבא שלי".
מי נמצא שם היום בשבילך?
"סבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי, הראשון שאני מספרת לו הכול. אני מתייעצת איתו לפני שאני מתייעצת עם ירון, דוד שלי שהוא גם הסוכן שלי. סבא הוא האיש הכי גאון בעולם. הוא גם המעריץ מספר אחת שלי. הוא בא לכל ההופעות שלי כשהייתי ילדה, והיום הוא הראשון שבא איתי לכל הפרמיירות. אני פשוט צריכה את הנוכחות שלו. הוא עוגן בחיי".
- אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201 בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771 סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
הריאיון המלא עם שירה לוי מתפרסם בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
ע. סגנון: ניב אהרוני, איפור: ענת ליכטנשטיין, שיער: ליאור גבריאלוב בגדים ואקססוריז: ליאת בוטיק, נעליים: זארה
שמלה: ROYA בוטיק, עגילים: ELISABETTA FRANCHI חליפה: בננהוט, עגילים: קסוטו תכשיטים
