ד"ר איילת פרטוש עבו (44) מחיפה, מנהלת השירות לתזונה רפואית מורכבת בבני ציון ומחברת הספר "נראה בסדר מבחוץ" (הוצאת שתיים), נשואה, אמא לארבעה:
"במלחמת יום כיפור, בקרב על החרמון, אבא שלי עסק גם בפינוי נפגעים וגופות. הוא היה בפלוגה המסייעת של גדוד 51 של גולני, ורק חלק מחבריו חזרו בחיים, זה היה עניין של צעד לפה, צעד לשם מלחטוף כדור ולמות.
אבא מעולם לא אובחן כפוסט־טראומטי. הוא לא פנה לאף גורם ולא ביקש עזרה. תמיד האמין שהוא יכול להסתדר בעצמו. יכול להיות שזה גם בגלל שאחרי מלחמת יום כיפור היחס להלומי קרב היה מחפיר. הייתה סטיגמה שהם חלשים ושהנפש שלהם לא חזקה. היו שוללים להם את רישיון הנהיגה, ואבא שלי, המוסכניק, לא יכול היה להרשות לעצמו שזה יקרה. הוא חי בשקט עם הכאב והסבל.
גדלתי בעכו, בכורה מתוך שלושה. אמא שלי עבדה בלשכת הבריאות. אבא לחם גם במבצע ליטני וגם במלחמת שלום הגליל, וידענו שהוא עבר דברים קשים, אבל לא דיברנו על זה, בעיקר כי הוא הדף את זה. לרוב הוא היה שמח ואופטימי, אבל לפעמים היינו צריכים ללכת על ביצים לידו. הייתה עננה בבית, לא ידעתי מתי זה יתפרץ והייתי בדריכות.
בלילות הוא התעורר מסיוטים, אמא התחננה שילך לטיפול, והוא סירב. לפעמים שיתף אותה ואז הסתגר בבועה שלו, או שסיפר קצת לאחים שלו ואז התכנס לכמה ימים. כילדה לא קיבלתי הסבר, וכשאין הסבר, את לוקחת את האשמה עלייך. חשבתי שזה בגלל משהו שאני עשיתי.
"אבא שמר דברים בבטן, ואני רופאה שעוזרת לאנשים שמערכת העיכול שלהם לא מתפקדת. כן, אני רואה את ההקבלה"
כשהוא חלה בסרטן בגיל 62 הוא אמר, 'לא סתם זה קרה לי', וסירב לפרט. יכול להיות שהרגיש שהוא צריך לתת את הדין על כך שחברים שלו מתו ושהוא בסדר. בדיוק כמו עם הפוסט־טראומה, הוא חשב שצריך לסבול את הכאב בשקט.
כשהוא נפטר, לפני חמש שנים וחצי, בגיל 65, הייתי בת 38 והייתה בי גם תחושת החמצה על כך שיש חלק גדול בחיים שלו שאני לא מכירה. לוּ יכולתי, הייתי מבקשת ממנו לספר לי על אנשים חשובים שאיבד.
הרגשתי אשמה נוראית שהוא מת בגללי, ולא הצלחתי להסביר לעצמי למה. על פני השטח הרגשתי שמבחינה רפואית לא הצלחתי להציל אותו, אבל כרופאה אני יודעת שאנשים מתים למרות הטיפולים הרפואיים. בטיפול פסיכולוגי שעברתי הבנתי שהתחושה שלי היא שלא הצלחתי להציל את נפשו ושאם הייתי עושה זאת, אולי הוא לא היה חולה. תחושת האשמה הזו אופיינית לדור שני לפוסט־טראומה. ראיתי את ההקבלה ביני ובינו בצורך להחביא את הבושה והחלטתי שבניגוד אליו, אני מתמודדת.
כשהוא חלה היו לי מחשבות כאוטיות, וכדי להשקיט אותן הסתובבתי עם מחברת וכתבתי – בהתחלה שירים, אחר כך שוחחתי עם החברים שלו. הכתיבה נעשתה תרפויטית. אספתי מידע על מה שקרה לו בצבא. ראיתי שרבים מחבריו מתמודדים עם דברים דומים. שאלתי אחד מהם, שלחם איתו בחרמון: 'אתה מדבר על זה עם המשפחה שלך?', והוא ענה: 'חס וחלילה, בשביל מה?'. עד היום האנשים האלה מתעוררים מסיוטים. הם מתים מוקדם מהתקפי לב ומחלות ממאירות. אני רוצה להגיד להם: 'אתם לא אשמים שהחברים שלכם מתו'.
כריכת הספרגיבורת הספר שכתבתי היא אישה שאביה חולה בסרטן ומסתיר סודות מהמלחמה. לגיבור קראתי שלומי, כמו אבא, אבל יש בספר גם אלמנטים בדיוניים.
אבא שלי שמר דברים בבטן, ואני רופאה שעוזרת לאנשים שמערכת העיכול שלהם לא מתפקדת. כן, אני רואה את ההקבלה. בזמן טראומה הנפש לא מסוגלת לעכל, או שהיא מקיאה או שהיא כואבת. מי שמתמודד עם מחלה קשה – ההסתרה והשתיקה רק פוגעות בו יותר.
בעבודתי אני מגיעה עם המטופלים לשיחות עמוקות. לא תמיד ברבע השעה שמוקצבת לנו זה אפשרי, אבל האינטואיציה והניסיון עוזרים. צריך להבין גם מה הם לא אומרים. הייתה לי מטופלת עם תלונות חוזרות, בלי ממצאים. בסוף היא שיתפה אותי בפגיעה מינית שעברה. הפניתי אותה לטיפול רגשי.
ב־7 באוקטובר איבדתי את בת הדודה שלי, אדר בן סימון, שנפלה בזיקים. יש כאן אלפי אנשים שנפגעו, ויש כאלה שלא נפגעו בגוף, אבל הנפש שלהם סובלת והם לא פונים לעזרה אלא חושבים 'אני צריך להגיד תודה שאני חי'. כחברה אנחנו צריכים להגיד לאדם שיקר לנו - חשוב לי לשמוע מה עבר עליך".
שורה תחתונה: "אם אדם אחד יקרא את הספר ויעשה שיחת עומק עם אדם קרוב שחזר מעזה, אז המחיר הנפשי של החשיפה שלי ושל אבי יהיה מוצדק".
