אדוה ברנד לא תכננה לכתוב רומן ראשון וגם לא להיות סופרת. איך בכל זאת קרה שכתבה רומן המבוסס בחלקו על חייה? הקרדיט מגיע לבן זוגה, רכז איגוד מקצועי בהסתדרות ועיתונאי לשעבר, שרשם אותה לסדנת כתיבה לכבוד יום הולדתה ה־40. שם גילתה את כוחן של המילים, הבינה שהיא רוצה לכתוב, ובעיקר לספר לעולם את קורותיה בעשור האחרון. "תמיד כתבתי, אבל לא הגדרתי את עצמי כאדם כותב ולא לקחתי את עצמי יותר מדי ברצינות. עשיתי זאת מדי פעם כשהיה לי מה להגיד. אבל כשהסדנה הסתיימה, ידעתי שיש לי התחלה של ספר", היא אומרת.
ברנד (44) מקריית־אונו היא מנהלת משאבי אנוש בבנק גדול. את "התפללתי לדרקונים דרך עץ" (הוצאת שתַיִם) כתבה כמו יומן חשוף, מעין מֶמוּאר המתאר חלקים כואבים מהיותה אם לשני ילדים אוטיסטים שמנסה לשמור על אופטימיות, על נישואיה וגם על השפיות. "הספר מבוסס על דברים שחוויתי כאמא מיוחדת לשני ילדים על הספקטרום (16 ו־12)", היא אומרת. "לא כל מה שכתוב בספר קרה לי, אבל יש בו רצף תודעה ומחשבות שהיו לי".
"התפללתי לדרקונים דרך עץ" הוא ציטוט של בנה מגיל 10 - כך אמר למורה שיצאה לחופשת מחלה, והוא התפלל להחלמתה. ברנד זכרה את המשפט היפהפה הזה, המעיד על רגישותו של בנה, ובחרה בו כשם הספר. "אין לזה הקשר בספר ולא נראה לי שזה משנה", היא אומרת. "זה משפט מאוד אוטיסטי של ילד מתעניין ואוהב, שרואה דברים שאף אחד לא רואה, מתכוון לטוב אבל לא לגמרי יודע איך להגיד את זה".
בואו לקחת אותו
הספר מתאר את חייה של גאיה, עורכת דין, נשואה לעיתונאי ואם ליהונתן (שש) ועומר (שנתיים), שמתבקשת במפתיע להגיע לבית הספר ולאסוף את יהונתן המשתולל בהתקף זעם אלים. כשההתקפים חוזרים ותרופה לא מצליחה לשפר את המצב, היא מאשפזת אותו במחלקה פסיכיאטרית לילדים. במקביל היא מתמודדת עם קריירה תובענית, בעל שמתקשה לעמוד באתגר וילד קטן שדורש תשומת לב ללא רחמים. הספר מתאר סיטואציות מכמירות לב שאמהוֹת לילדים בעלי צרכים מיוחדים או מוגבלות חוות על בשרן.
איך זה היה אצלכם?
"ביום הראשון של הבכור בכיתה א' בעלי הלך איתו לבית הספר. שעתיים לאחר מכן התקשרו ואמרו, 'הוא לא מסוגל להישאר, בואו לקחת אותו'. חשבנו שקשה לו. למחרת שוב הוא לא היה מסוגל לשבת, שבוע אחרי זה הוא התחיל להרביץ, גם למורה. היה ברור שמשהו לא בסדר. התחלנו ללכת לפסיכולוגים, אבל עד שהגענו לאבחנה 'על הספקטרום' עברו כשלוש שנים קשות".
הרגע שבו גאיה מוצאת את יהונתן מתחבא בפח אשפה מבוסס על המציאות?
"סיטואציה דומה מאוד קרתה לי עם הבכור. הוא הרגיש שהוא לא שווה מספיק כדי להיות כאן, שהוא אשפה, חיפשתי אותו שעות בחוסר אונים נוראי".
"כשהבכור אובחן, היה יום שאמרתי: אני לא יודעת למה זה קרה לי, אני אישה טובה, אני תורמת, אני צמחונית, לא מגיע לי. ואז הגיע השני"
איך הגבת כשגם הבן השני שלך, אובחן על הספקטרום?
"הקבלה היא תהליך ארוך. כשהוא אובחן זה היה מהיר. מצד אחד ידעתי מניסיוני מה צריך לעשות, מצד שני העולם התרסק, החלום על אימהות נורמלית התנפץ. אני לא חושבת שאיזה כוח גדול ראה שאני מספיק חזקה כדי לגדל שני ילדים מיוחדים. אני פשוט מגדלת אותם. זה אֵבל גדול, פחד, דאגה לעתידם, איך הם יסתדרו ואיך העולם יכיל אותם. הם לעולם לא יהיו עצמאיים לגמרי. אחרי שהם אובחנו היו לי מחשבות להביא עוד ילד, אבל פחדתי שגם איתו משהו לא יהיה בסדר".
חוץ מהילדים שלך, מי ההשראה לספר?
"החיים עצמם. הספר לא עוסק באימהות מיוחדת אלא בגאיה, אישה ואמא, שהיא גם בת למשפחה מורכבת, שמרגישה לא אהובה ועושה מאמצים להיות אמא אוהבת. הכי מפחיד אותה להיות אמא שלא מסוגלת לאהוב את בנה. כשהוא מאובחן, היא צריכה ללמוד לאהוב אותו מחדש. קיבלתי השראה מהחיים כאישה. יש משהו באימהוּת ובחיים הבוגרים של אישה שמעמתים אותך עם העבר, הפצעים והכאבים שלך. זה מאוד ברור אצל גאיה, שבוחנת את עצמה מול ההורים שלה".
מה לא נכנס לספר?
"לגאיה יש רק ילד אוטיסט אחד. שניים נראו לי יותר מדי. השארתי לה קצת מרווח. רציתי להתמקד בדמות של ילד אחד, כדי שיכירו לעומק אותו ואת המורכבות של בני המשפחה הנורמטיביים. שיניתי הרבה דברים כדי להגן על כל מיני נפשות פועלות מאחורי הקלעים, אבל לא ריחמתי על אף דמות. הגיבורים מופיעים בצורה הכי חשופה ומכוערת. זה שונה מסיפורי הורות מיוחדת שיש בהם ממד של העצמה וקבלה. כשהבכור אובחן, היה יום שאמרתי, אני לא יודעת למה זה קרה לי, אני אישה טובה, אני תורמת, אני צמחונית, לא מגיע לי. ואז הגיע השני.
"בספר יש מקום לרגשות מכוערים. גאיה אומרת את כל האמת ומנהלת משא ומתן פנימי: הייתי מעדיפה ילד חולה סרטן או לא להיות אמא בכלל. אני מעריכה אמהוֹת שחושבות שהילד האוטיסט שקיבלו הוא ברכה, אני מאמינה להן. אני גם מאמינה שאם היו אומרים להן שיש כדור ללא תופעות לוואי שיהפוך את הילד לנורמלי, הן היו נותנות לו אותו. האימהות עשתה אותי טובה יותר, אבל גם ממורמרת יותר, כועסת ושונאת אנשים עם ילדים רגילים. רציתי להביא את התחושה של האנשים שמתאבלים ושלא משלימים עם זה. זה תמיד חסר לי שאנשים כותבים על הורות מיוחדת".
מותר לצחוק
בימים אלה ברנד מרצה על חייה ועל הספר. היא התחילה עם בני הגיל השלישי והבינה שזו שליחות לקרב אותם לנושא: "ההורים המיוחדים יודעים איפה הם נמצאים, אבל ההורים שלהם פחות מבינים. יש המון קושי לקבל את האבחון במשפחה המורחבת. במקרים רבים זה מתקבל כשטות שההורים המציאו כי אנחנו חיים בתקופה של אובר־אבחונים".
למה כתבת את הספר?
"כי הייתי חייבת להוציא דברים ששמרתי בפנים. יש ממד תרפויטי בכתיבה, בטח של ספר ראשון. לאט־לאט התחלתי לחשוב על נשים אחרות שיוכלו למצוא את עצמן בספר. את יכולה לאהוב את הילד שלך ועדיין להגיד שקיבלת חרא דיל ושהיה עדיף אם הוא היה נורמלי. את יכולה לעשות המון טעויות ועדיין להיות אמא טובה, גם אם הילדים לא מושלמים".
הספר לא מציע הפי אנד.
"נכון, זה לא ספר לכל אחד, אבל הוא זורם ומצחיק. חברות אמרו לי, 'לפעמים צחקתי, ושאלתי את עצמי אם זה בסדר לצחוק'".
ומה ענית?
"שזה בסדר. וזה בסדר לומר על מישהו שלא מבין משהו, 'איזה אוטיסט'. אנחנו, ההורים המיוחדים, לא עשויים מקשה אחת, וזה היה מאוד מוזר אם היינו. אני זורקת את כל האמת בפרצוף בלי רחמים, אבל עם אהבת אדם. יש משהו משמח בתקופה הנוכחית. אנחנו חיים בחברה הרבה יותר מקבלת מבעבר. ילדים לומדים על שונות ומקבלים אותה יותר מבעבר. גם משפחות יחידניות וטרנסג׳נדרים הם לא אישיו אצל הילדים שלנו".
מצאת את שביל הזהב באימהוּת?
"הילדים שלי מטופלים פסיכולוגית ותרופתית ונמצאים במסגרות שהכי מתאימות להם. היום יש לנו אתגרים אחרים. הבכור בן 16 ויש לנו שיחות מדהימות. אין לו פסאדה של מתבגר, הוא מחבק ויש קרבה וחום. הוא רוצה להוציא רישיון נהיגה. יש ילדים בכיתה שלו שילכו למסלולים מיוחדים בצבא, אני לא חושבת שהוא מסוגל לזה".
