"לפני שלוש שנים קיבלתי החלטה להיות פחות פדלאה. התחלתי לצעוד כל יום בחמש וחצי בבוקר לאורך גדר הקיבוץ", מספרת הצלמת בתיה הולין מכפר־עזה, שמתעדת צילומי טבע ונוף בסלולרי שלה כבר 12 שנה. "גיליתי ששעות הזריחה מדהימות מבחינת הצילום: עננים, אגלי טל, שלוליות. עשיתי לעצמי חוק שאני צועדת שישה ימים בשבוע ובשבת נחה, כדי לשמור כוח לנכדים. זה מה שהציל אותי. אם הייתי יוצאת לצעידה בבוקר של 7 באוקטובר, לא הייתי פה היום".
לצילומיה של הולין, אשר מפורסמים בעמוד הפייסבוק "ההולכת בשבילים", התוודענו בפברואר האחרון דרך עדכון על תערוכת צילומים משותפת לה ולמחמוד (שם בדוי) מרצועת עזה, שביטאה אמונה גדולה בסיכוי לדו־קיום.
הרעיון לתערוכה נולד חצי שנה קודם לכן, כאשר כתבה הולין פוסט בקבוצת פייסבוק בינלאומית Life on the border with Gaza, ובו חיפשה צלמים חובבים מעזה, שמצלמים את החיים מהצד השני של הגדר.
"ידעתי שהחמאס שולט שם, אבל ידעתי גם שיש שם אנשים פשוטים, שרוצים לחיות בשקט. פנו אליי חמישה צלמים והתכתבנו בדרכים חשאיות. אחרי כמה שבועות ארבעה מהם התחרטו, חשו שזה מסוכן מדי עבורם ועבור משפחתם. רק צלם אחד היה אמיץ ושמר איתי על קשר לאורך תקופה".
הולין (70), נשואה לנחום, אם לשלושה וסבתא לשלושה, חיה בקיבוץ כבר 50 שנה, שניים מילדיה ונכדיה גרים גם הם שם.
את גודל האסון היא הבינה כבר בדקות הראשונות באותה שבת שחורה, כשהיא ובן זוגה רצו לממ"ד ובדרך חלפו על פני חלון שפונה לחצר. "הסתכלנו החוצה", היא משחזרת, "וראינו שלושה גברים לבושים שחור, עם פס בד לבן על המצח, כשגבם מופנה אלינו. נחום אמר שזו כיתת הכוננות, שאלתי: 'ממתי הם לבושים ככה?', ואז שמענו ערבית ורצנו מהר לממ"ד".
מה הרגשת?
"דאגתי מאוד לבן שלי איתמר שהוא הלום קרב ולבתי רותם, שגרה קרוב לגדר עם סג'עיה והייתה לבד עם שני ילדים קטנים, בני שבע וחמש. אבא של הילדים, שנמצא איתה בהורות משותפת, לא היה בקיבוץ באותו יום. שמענו יריות וצעקות בחוץ וקראתי עדכונים מדאיגים בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ. מלחמה מטורפת. בשעה 12:00 בצהריים נותק הקשר עם הבת שלי. ניסיתי לשמור על אופטימיות. היינו שעות בממ"ד, בלי מים, בלי אוכל, בלי יכולת לצאת לשירותים. אחרי 18 שעות בממ"ד היינו מיובשים והרגשתי שעוד מעט אני מאבדת את זה. את הרעב לא הרגשנו, בגלל הסטרס.
"פתאום לקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ הצטרף נפתלי בנט, שהקליט הודעה קולית ובה הזהיר את חברי הקיבוץ שלא כל מי שידפוק בדלת ויזדהה כחייל צה"ל הוא באמת מכוחותינו, ויש לשאול שאלות שרק ישראלים יודעים לענות עליהן.
"הנשמה שלי הלכה לאיבוד. סיפרו לי שאנשים שואלים בקבוצות צילום בפייסבוק על 'ההולכת בשבילים', מתעניינים אם אני בסדר. עניתי בפוסט בעמוד: 'אין לי יותר שבילים ללכת בהם'"
"בשעה שלוש בלילה שמענו דפיקות חזקות בדלת. לא פתחנו. דפקו שוב ולא פתחנו", מספרת הולין. "שמעתי שדלת הבית נפרצת ומישהו שאל מבעד לדלת הממ"ד: 'יש מישהו בבית? תפתחו, זה הצבא'. שאלתי: 'איזה צבא?', והם ענו: 'גבעתי' והוסיפו סיסמה שרק תושבי הקיבוץ מכירים. פתחנו את הדלת ונפלנו עליהם בחיבוקים. הם אמרו לנו לקחת רק דברים חיוניים ועמדנו לצאת. בדיוק אז נפתח עלינו ירי מטורף והם פקדו עלינו לחזור לממ"ד והבטיחו לחזור שוב. אחרי שעה הם חזרו והוציאו אותנו דרך חצרות הקיבוץ לשדה והתחלנו לזחול בתעלה לכיוון תחנת הדלק, יחד עם ארבע או חמש משפחות נוספות, ביניהם זקנים. בדרך ראינו המון גופות של חברים שלנו ושל מחבלים. לקראת הסוף הגיעו שני קומנדקרים, לקחו אותנו לתחנת הדלק והסתתרנו במיגונית.
"כשהגיע אוטובוס הפינוי הודעתי שאני לא יוצאת מפה בלי הבן, הבת והנכדים שלי. עברתי בין כל הקצינים בשטח והסברתי להם שבתי לבד עם שני ילדים קטנים ושאם חס וחלילה קרה לה משהו, הילדים לא יידעו מה לעשות.
"בשעה 11:00 בבוקר ניגש אליי קצין, שזיהה אותי כאמא של רותם. התברר שהוא למד איתה בתיכון. כעבור שעה הוא חילץ אותה. אני לא יכולה לתאר לך מה עבר עליי בפגישה איתם. ועדיין, לא הסכמתי להתפנות בלי איתמר. ניגשתי לאחד הקצינים שהוא בן הקיבוץ וביקשתי ממנו לחלץ אותו. רק בשעה 14:30 הביאו את איתמר לתחנת הדלק וידעתי שאפשר להמשיך הלאה. לקחו אותנו למלון שפיים ומאז אנחנו כאן".
בשעות הבאות נודע לה מה עבר על בתה רותם, רב־סרן במילואים: "שישה מחבלים פרצו לביתה וירו על דלת הממ"ד. הכדור שרט אותה ונתקע בארון. כשהם נכנסו היא שמרה על קור רוח, לא בכתה, לא קיללה ואמרה בשקט באנגלית: 'אני פה לבד עם שני ילדים'. הם הסתכלו סביב ואמרו: 'אנחנו לא נפגע בך'. בשלב מסוים הם כיוונו אליה נשק, צילמו אותה בטלפון שלה עם הילדים על הידיים והעלו לפייסבוק שלה. גיסתי ראתה את זה וחשבה שזהו, הם מתים או חטופים.
"למחרת הגיע למלון נפתלי בנט. אמרתי לו שההודעה הקולית שלו בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ גרמה לי לתחושה שיש מבוגר אחראי, שיודע מה לעשות איתנו, ושיש סיכוי שזה ייגמר קצת יותר טוב. לא העזתי לחבק אותו, כי הוא אדם דתי, אבל הוא ניגש אליי ונתן לי חיבוק חם".
הולין למודת קרבות. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היא גויסה ל־11 חודשי מילואים למלא תפקיד שהיום מוגדר כקצינת נפגעים. בהמשך למדה גיאוגרפיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ומאז השלימה שלושה תארים שניים: בתכנון אזורי, בגישור ויישוב סכסוכים ובמִנהל ומדיניות ציבורית. במקביל ניהלה קריירה מפוארת: במשך 20 שנה עסקה בחינוך ואף ניהלה בית ספר תיכון, בהמשך ניהלה פדגוגית את תוכנית עתידים למצוינות בפריפריה, ולאחר מכן עבדה עשור בתנועת אור, שבמסגרתה סייעה בהקמת יישובים חדשים ברחבי הארץ, ובהם באר־מילכה, גבעות־בר, רתמים, מצפה־אילן ועוד. בשנים האחרונות ניהלה פרויקטים כעצמאית.
את עדיין מאמינה בסיכוי לדו־קיום?
"אני עדיין מאמינה שיש בעזה אנשים שרוצים לחיות בשקט, הם סובלים בדיוק כמוני, אבל כבר אין לי עם מי לנהל את השיח הזה וגם לא ניסיתי ליצור קשר עם הצלם העזתי".
מאז שפוניתם לקיבוץ שפיים הצלחת לצלם?
"ניסיתי, זה לא מצליח לי. אני לא מתחברת, והצילומים יוצאים ריקים מבחינתי. הנשמה שלי הלכה לאיבוד. סיפרו לי שאנשים שואלים בקבוצות צילום בפייסבוק על 'ההולכת בשבילים', מתעניינים אם אני בסדר. עניתי בפוסט בעמוד: 'אין לי יותר שבילים ללכת בהם'".
תחזרו לכפר־עזה?
"לא נחזור כל עוד יש סיכוי שמשהו יפגע בנו שוב. אני צריכה לראות מה הילדים שלי יעשו הלאה ובהתאם לזה נחליט איפה אנחנו בונים את החיים שלנו מחדש".
פורסם לראשונה: 08:11, 01.11.23
