כשהגעתי לכתובת ששלחה לי אירית דגמי, החניתי את המכונית וצעדתי לעבר הכניסה הראשית של הבית החד־קומתי הישן. צלצלתי בפעמון הדלת, לא הייתה תגובה. התקשרתי אליה. "איפה את?", היא שאלה. עניתי: "על המרפסת שלך, מול הדלת". "אה, זה הבית של האקס שלי, אני מגיעה", ותוך דקה הגיחה מאחורי הבית. "בואי, אני גרה בחלק השני, ובין שני חלקי הבית מפריד קיר".
כפי שתכף תראו, בחייה של אירית דגמי (70) כמעט שום דבר לא רגיל או צפוי. היא תושבת מושב כוכב־מיכאל שבמועצה האזורית חוף אשקלון, יזמית בנשמה, גרושה, אם לשניים, סבתא לשניים ובזוגיות בת 22 שנה עם דויד אבני (82). הוא אב לארבעה, בהם השחקן אקי אבני, סב ל־13, סבא־רבא לשתיים ומי שמשמש עזר כנגדה בעסק שהקימה בסוף העשור השישי לחייה.
ולא סתם עסק אלא עסק אונליין בשם "העגילים של אירית דגמי" (iritdigmi.com) שמשלח לרחבי הארץ, וגם קצת לעולם, את העגילים שהיא מייצרת.
היא, שהייתה לדבריה תלמידה ממש גרועה שלא קלטה כלום, הפתיעה אפילו את עצמה כשהצליחה להבקיע את העולם הטכנולוגי ולהשתמש בכלים דיגיטליים שבזכותם העסק שלה מתקיים. "עד היום אין לי תעודות רשמיות, וזה מלווה אותי תמיד. לא הייתי מסוגלת ללמוד. לא יכולתי להקשיב למורה שעומד בכיתה ומדבר, ועד היום קשה לי לקרוא ספר עד הסוף. מצד שני אני מגיעה היום להישגים אדירים. בעוד שרוב האנשים בקבוצת הגיל שלי פוחדים מהעולם הדיגיטלי ולא מעיזים להתנסות בו, אני מרגישה שהוא נולד בשבילי. אני קולטת את השפה הזו בקלות ויודעת להשתמש בה".
"בעוד שרוב האנשים בקבוצת הגיל שלי פוחדים מהעולם הדיגיטלי ולא מעיזים להתנסות בו, אני מרגישה שהוא נולד בשבילי. אני קולטת את השפה הזו בקלות ויודעת להשתמש בה"
איך למדת את השפה החדשה?
"קניתי קורס דיגיטלי שמאפשר לי ללמוד בקצב שלי ודורש המון שעות תרגול. אני יושבת מאות שעות מול המחשב, מתרגלת טכניקות ודברים שישרתו אותי בעסק, יודעת לתחזק את האתר ואת הבלוג שלי, מעלה מוצרים, עושה את הגרפיקה בעזרת פלטפורמה מיוחדת ומה לא. למדתי שאחד הדברים החשובים זה לסקרן את הגולשים. כשאני מצליחה להכניס אותם לסרטון תדמית שהכנתי, אולי הם גם ילחצו על הלינק וייכנסו לאתר שבו מופיע קטלוג עם יותר מ־350 שיבוצים שונים של העגילים שלי".
"עבדתי בשלוש עבודות כדי להתפרנס"
היא ילידת ראשון־לציון, בת לאב יליד גרמניה ואם ילידת רומניה, הקטנה בין שלוש בנות. "מאז ומתמיד הייתי טיפוס חברתי, מוקף אנשים. עד היום יש לי מעגלי חברות מהגן, דרך בית הספר, הצבא והמושב", היא אומרת. בצבא שירתה בנח"ל ואחרי השחרור נסעה לארצות־הברית ועבדה בשמרטפות. כשחזרה ארצה, ב־5 אוקטובר 1973, כדי לחגוג כאן את יום הולדתה ה־21, נקלעה היישר למלחמת יום הכיפורים. בהמשך עבדה כמזכירה במשרדו של יועץ מס, ושם הכירה את מי שהיא מכנה "האקס", אבי דגמי, אז קצין בקבע. לאחר נישואיהם, כשקיבל בעלה תפקיד בכיר בשארם א־שייח, עברו לשם, כשבתם הבכורה, יהלי (היום בת 44, נשואה ואם לשניים), הייתה בת חצי שנה. אחרי ארבע שנים רכשו בית במושב כוכב־מיכאל. "חיברנו שני בתים קטנים לבית אחד גדול של 180 מ"ר עם כניסה אחת ועברנו לשם כשהתפנינו משארם. התאים לנו לגדל את ילדינו במקום קהילתי", אומרת דגמי, שכאמא צעירה כמעט לא עבדה מחוץ לבית והתרכזה בגידול ילדיהם.
"בתי אמרה לי: 'אי־אפשר לסבול אתכם יותר', ושאלה מה הייתי רוצה לעשות. עניתי: 'אם אבא שלך ישלם לי שכר דירה, אעזוב את הבית'. על דף של מחברת חשבון היא כתבה הסכם, ותוך שבועיים יצאתי מהבית"
"כשנישאתי הייתי בחורה ספורטיבית, אבל במהלך שנות הנישואים עליתי מאוד במשקל. לא שייכתי את התופעה לכך שאיני מאושרת בחיי הנישואים, אבל בשלב מסוים הצטרפתי לקבוצת הרזיה, ובמשך כשנה הורדתי ממשקלי 30 קילו. המנחה שלי המליצה שאעבור קורס מנחי הרזיה, והתחלתי לעבוד בזה. פתחתי 11 קבוצות במקומות שונים בארץ והצלחתי מאוד. הירידה במשקל ושינוי התדמית שלי אפשרו לי לראות את חיי כמות שהם. ראיתי דברים שהתכחשתי אליהם במשך שנים. בתי הבכורה, יהלי, שלמדה אז משחק ב'בית צבי', עודדה אותי לעשות שינוי. יום אחד היא אמרה לי: 'אי־אפשר לסבול אתכם יותר', כי האווירה בבית הייתה לא נעימה. היא שאלה מה הייתי רוצה לעשות, ועניתי ספונטנית: 'אם אבא שלך ישלם לי שכר דירה, אעזוב את הבית'. על דף של מחברת חשבון היא כתבה הסכם ברוח זו והחתימה את שנינו. תוך שבועיים יצאתי מהבית לדירה שכורה באשקלון. עבדתי בשלוש עבודות, מהבוקר עד הלילה, כדי לקיים את עצמי".
"היינו טירונים בעולם הפו"פ"
הפרויקט הבא היה מציאת פרטנר חדש לחיים. "התחילו להכיר לי גברים, אבל זה לא צלח", היא מספרת. "ואז חברה הזמינה אותי לערב של ריקודי שנות ה־60 לפנויים־פנויות, שם הכירו לי את דויד, שבכלל התעניין באישה אחרת בחוג. אמרנו 'שלום, שלום', ואף אחד מאיתנו לא חשב שיהיה לזה המשך. שלושה שבועות אחר כך החברה שלי לא יכלה לבוא, והחלטתי להגיע לבד. פתאום ראיתי אותו, ניגשתי, ופשוט התחלתי איתו. במהלך הטנגו שרקדנו הוא סיפר לי שהוא אב לארבעה, שני בנים ושתי בנות, שרק חודש קודם לכן עזב את הבית, בערך כמוני. שנינו היינו טירונים בעולם הפו"פ ועוד לא כל כך הבנו אותו. במהלך חצי שנה של היכרות הוא עזב אותי שלוש פעמים, ועד היום הוא לא יכול להסביר מדוע. אבל כשחזר בפעם השלישית הוא נשאר 22 שנה. באנו אחד לשני בטוב. שנינו התחלנו בעצם מכלום והרמנו את עצמנו ביחד", היא אומרת, והוא מהנהן.
"במהלך חצי שנה של היכרות דויד עזב אותי שלוש פעמים, ועד היום הוא לא יכול להסביר מדוע. אבל כשחזר בפעם השלישית הוא נשאר 22 שנה"
איך הקשר של שניכם עם כל הילדים?
דגמי: "יש לנו קשר מצוין עם כולם, ויש לילדים של דויד אמא מקסימה, חנה אבני, שהיא מאסטר ברייקי".
מתי חזרת לגור בנחלה שלכם?
"בעשר השנים הראשונות דויד ואני גרנו באשקלון, ואז התקשרתי לאקס שלי והודעתי לו שאני מחלקת את הבית מחדש ומשפצת אותו בשבילנו. תוך יומיים התחלתי בשיפוץ. מאחורי הקיר שסגרתי עשינו מטבח. כבר 12 שנה אנחנו גרים ב־70 מ"ר בנוחות ובאהבה".
איך קיבל בעלך לשעבר את בן זוגך הנוכחי, כשביניכם מפריד רק קיר גבס?
"המזל הוא שדויד איש אהוב, נוח, שאי־אפשר לא לחיות איתו בטוב. היחסים ביניהם מצוינים, וכשצריך הם עוזרים אחד לשני. לכל אחד מאיתנו יש כישורים משלו והם לטובת כולם. גם הבת שלי ומשפחתה גרים איתנו במתחם. הבן רנן (39) עבר לדירה שכורה בקיבוץ ברור־חיל".
לפני עשור, ביום הולדתה ה־60, החליטה דגמי לארגן לעצמה מסיבת נשים גדולה שאליה הוזמנו 150 חברות מכל תקופות חייה. "אמרתי להן שזה יהיה בלי מתנות, בלי בעלים, שהן יביאו את האוכל ואני את השתייה ואת התוכנית האמנותית. ביקשתי מיהלי, שהיא שחקנית, תסריטאית ומרצה ב'פסגה' - מרכז השתלמויות למורים ולגננות - להנחות את הערב.
"בנוסף ביקשתי שתמחיז איתי קטעים שקודם לכן יצרנו בווידיאו והעלינו לרשת. ההופעה זכתה להצלחה רבה בפני הקהל הביתי האוהד. כעבור יומיים העליתי רעיון נועז: הצעתי ליהלי לעשות מזה הצגה. תגובתה הייתה בהחלט לא מעודדת. 'ראשית, את לא שחקנית, ושנית, אני עומדת ללדת עוד חודשיים. ויותר מכל, לא ראיתי שחקנית מקצועית שעולה עם אמא שלה לבמה. זאת ממש פדיחה'. אבל לי יש תכונה חשובה: כשאני רואה משהו בדמיון שלי, אני הופכת לצפרדע חירשת. לא מקשיבה לרחשים שמסביבי, בעיקר לא לספקות שחוסמים את זה. החלטתי שנעלה יחד הצגה".
"כשאני רואה משהו בדמיון שלי, אני הופכת לצפרדע חירשת. לא מקשיבה לרחשים שמסביבי, בעיקר לא לספקות שחוסמים את זה"
כשביקשה להירשם לקורס לעסקים קטנים במט"י (מרכז טיפוח יזמות), נאמר לה שהצגה זה לא עסק. "אני אעשה מזה עסק", היא ענתה, והתקבלה. כשסיימה את הקורס החלה יחד עם בתה לכתוב את "טיפול 10,000 - כשמציאות פוגשת פרודיה", וכעבור שנתיים עלו האם ובתה לראשונה על הבמה. בהצגת הבכורה, שהתקיימה בפני 300 איש במועדון של המושב, קיבלו כבר ארבע הזמנות להציג בפני קהל.
5 צפייה בגלריה
עם הבת יהלי חנדרוס־דגמי בהצגה "טיפול 10,000 - כשמציאות פוגשת פרודיה"
(צילום: מאירה גוראי רז)
יומיים אחר כך, בעת שטיילה עם יהלי ביפו העתיקה, הן נתקלו בתיאטרון "הסימטה". החלטתי לבדוק איך מתקבלים אליו, וכשפניתי למנהלת השיווק ונשאלתי מה יש לנו להציע, יהלי ממש התפדחה, ואמרה: 'אנחנו לא מתאימות להם'".
ומה ענו לך?
"שכשיהיו פרזנטציות יקראו לנו, אפילו לא ידעתי מה זה פרזנטציה. אבל קראו לנו. ביקשו שנכין קטע של חמש דקות, וכשהגענו הבנו שזימנו 14 קבוצות שהתחרו על שלושה מקומות. באולם היו 12 שופטים שלא ראינו את פניהם, אבל כל הזמן שמעתי צחוקים. כשהיינו במכונית, בדרך חזרה הביתה, עירית פרנק, מנהלת 'הסימטה', הודיעה לנו שהתקבלנו וביקשה שנבוא לחתום על חוזה".
במשך שבע שנים, אחת לחודש, הופיעו אירית ויהלי עם ההצגה במסגרת התיאטרון של שתיהן שנקרא "יהלימא". בגלל הקורונה נפסקו ההצגות, וכיום דגמי מארחת בביתה מדי פעם בוקר של נשים תחת הכותרת "סובב אירית" שבו היא מספרת אנקדוטות מחייה, ובהן מיזם "העגילים של אירית".
"יותר ממאה אלף שקל בשנה"
עסק העגילים התחיל, לדבריה, כמו היריון לא רצוי שבסופו נולד הילד הכי מדליק. "יום אחד, בדצמבר 2018, כתבתי בפייסבוק פוסט על העגילים שאני עונדת, כאלה שכבר שנים אני משבצת לי ולחברותיי. צירפתי לפוסט תמונות של העגילים והסברתי שהצורה שלהם שהיא תמיד אותה צורה, אבל עם אבנים שונות בצבעים מגוונים, יוצרת איתי הרמוניה מיטיבה. ואז קיבלתי מעשר בנות את השאלה: 'מוכרת?', ובנונשלנטיות עניתי: 'כן'. שיבצתי בצבעים שביקשו, שלחתי להן והן שילמו - המחיר לזוג עגילים הוא 247 שקל, כולל משלוח. כשההזמנות המשיכו לזרום, מיהרתי לפתוח תיק של עוסק פטור. ידעתי גם שאני חייבת לנהל מערכת חשבונאית דיגיטלית, ולא היה לי בדל של ידע במה זה כרוך. ואז נחשפתי לעולם הדיגיטלי, למדתי מהן הפלטפורמות החברתיות שיאפשרו לי לקיים עסק כזה, וגיליתי גם את היכולות שלי.
"תוך שבעה חודשים מהיום שפתחתי תיק של עוסק פטור, עברתי להיות עוסק מורשה, לעסק שמגלגל מחזור של מאה אלף שקל ויותר בשנה. הבנתי שמדובר במשחק של גדולים, שאני חייבת ללכת איתו עד הסוף, והתחלתי להשתמש בפלטפורמות דיגיטליות של סליקה, ובעיקר ב־PayPal. היתרון שלי כעסק קטן הוא לאפשר ללקוחות בארץ ובעולם תשלום באמצעות פלטפורמה שמייצרת להם ביטחון לבצע עסקאות רכישה, גם אם מדובר בעסק שלא הכירו בעבר.
"בנוסף, התהליך הפשוט והמהיר ב־PayPal מונע את אפקט 'נטישת העגלה', שבה הצרכן מגיע עד השלב האחרון של הרכישה אך מתעצל לקום מהספה כדי להביא את כרטיס האשראי שלו. מניסיוני, זה באמת יעיל ודופק כמו שעון".
"יש כמובן פחדים, אבל אבטחתי את עצמי. לא לקחתי הלוואות, השתמשתי רק בכספים שלי, אני לא חייבת כסף לאף אחד, וישנה טוב בלילה. ויותר מהכל, אני מרגישה גאווה"
צמחת מהר, אין לך חששות?
"יש כמובן פחדים, אבל אבטחתי את עצמי. לא לקחתי הלוואות, השתמשתי רק בכספים שלי, אני לא חייבת כסף לאף אחד, וישנה טוב בלילה. ויותר מהכל, אני מרגישה גאווה, בעיקר כי אני עושה דברים שצעירים ממני חוששים לעשות, ומצליחה בהם".
דויד, אתה שותף מלא לעשייה. מה תפקידך?
"אני בודק את משלוחי האבנים ואת שאר המרכיבים של העגילים שמגיעים אלינו, הולך לדואר, עושה כל מה שצריך".
אירית: "הוא מחזיק את כל הבית - מבשל, קונה, מסדר, מנקה, מתקן מה שצריך, ומה שהוא עושה מאפשר לי לעבוד על השיבוץ של העגילים, הפרסום, השיווק, הפוסטרים, הגרפיקה וכל השלבים מהתכנון לביצוע".
דויד: "אירית היא הבוסית של העסק שבו אני עובד. בעיקרון, אני מרגיש עזר כנגד, ומה שחשוב זה שהיא אהבת חיי, וכל מה שהיא עושה - אני איתה".
