סיפורה של אסנת יחזקאל־להט (50) מחיפה, נשואה, יועצת מינית במרפאת "נעם" לנשים עם מוגבלויות במרכז הרפואי "שיבא" תל־השומר, מרכזת את פורום הבריאות במרכז המנהיגות בבית איזי שפירא:
"נולדתי בזמביה כשאבי היה שם בשליחות מטעם חברה בריטית. כשהייתי בת שלוש חזרנו ארצה - ההורים, שני אחיי הגדולים ואחותי התאומה. מגיל שמונה אני גרה בחיפה, העיר שאני קשורה אליה בטבורי. הגעתי אליה כילדה ללא כל מוגבלות ונשארתי בה גם כאישה עם 100 פלוס אחוזי נכות, כפי שאני כיום, על אף העובדה שזו עיר בלתי נגישה בעליל.
היו לי ילדות ונעורים נורמטיביים לחלוטין. בצבא שירתתי ביחידה לפיתוח תוכנות ללימוד ערבית והדרכתי בבתי ספר איך להשתמש בתוכנות. בדרך כלל נסעתי ליעדים בתחבורה ציבורית, אבל אחרי כשנה בצבא באיזשהו יום לקחתי את המכונית המשפחתית. תוך כדי נהיגה נכנסה דבורה לרכב. מההפתעה, סטיתי מהדרך ונכנסתי במשאית אשפה שבאה מהכיוון הנגדי. נשברו לי חוליות בצוואר והשתתקתי בארבע גפיים. הייתי מאושפזת כשנה בתל־השומר, עם סיבוכים בריאותיים שכמעט הביאו למותי. אני מניחה שאמרו לי כבר בהתחלה מה מצבי, אבל הבנתי את המצב לאשורו רק בפעם הראשונה כשישבתי בכיסא גלגלים, כחצי שנה אחרי התאונה. המשפחה שלי עברה לתל־השומר כדי להיות איתי. כשיצאתי מהשיקום לא חזרתי לבית ההורים, שאינו נגיש. במימון משרד הביטחון קניתי דירה ויש לי מלווה צמודה 24 שעות ביממה.
"מרגע שנפגעתי התייחסתי לתאונה כאל מאורע שיכול לעזור לי לשנות את חיי, והבחירות שלי אפשרו לי להפוך אותם למשמעותיים עבורי ועבור אחרים"
ההתמודדות האמיתית לאדם עם מוגבלות היא ביציאה מהחממה של בית החולים למרחב הציבורי. המוגבלות נוצרת עקב מצב פיזי נתון, אבל גם עקב המפגש עם הסביבה שאינה נגישה ועם הסביבה האנושית שלא מבינה את צרכינו הייחודיים.
ההתמודדות שלי בשנה הראשונה הייתה עם הצורך בעזרה, כי אני משותקת גם בידיים, ועם הצורך לפתח שגרת חיים חדשה. בהתחלה התמקדתי בשיקום הפיזי. לפני התאונה הזהות שלי התבססה בעיקר על יכולותיי האינטלקטואליות והגוף היה משני, ואחריה העיסוק בגוף היה העיקרי. אבל בשלב מסוים הבנתי שכל אדם הוא מכלול ושאני לא רק הגוף שלי, והתחלתי ללמוד. תואר ראשון עשיתי בלשון עברית, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. אחר כך למדתי חינוך מיני והנחיית קבוצות בתחום מיניות האדם, בארגון 'דלת פתוחה', ובהמשך – סיימתי תואר שני בריפוי בעיסוק ולימודי תעודה בתחומים שונים שבהם אני עוסקת היום. בנוסף, השתתפתי בתוכניות מנהיגות, כדי לקבל כלים וידע בפעילות לשינוי חברתי.
אחד הדברים החשובים לי הוא העיסוק שלי בייעוץ מיני לנשים עם מוגבלות. במסגרת המרפאה בתל־השומר אני מייעצת לנשים איך להתמודד עם האתגרים שיש להן לגבי מיניותן. התפיסה הרווחת לגבי אנשים עם מוגבלות היא שהם נעדרי מיניות. לגבי נשים, התפיסה היא שאינן ראויות דיין כדי להיות בנות זוג, במיוחד לגברים ללא מוגבלות. כלומר, אם תציעי לגבר ממוצע להיות בן זוג של אישה ללא מוגבלות או עם מוגבלות הוא יראה את המוגבלות ולא את האישה אף על פי שהמוגבלות – כמו כל חוויית חיים מאתגרת - מעשירה את הקשר.
את מאיר, גבר שצעיר ממני בשנה, ללא מוגבלות, הכרתי כשהייתי בת 38 ואנחנו נשואים 12 שנה. לפני שהכרתי אותו, לא האמנתי באמרה 'לכל סיר יש מכסה'. במשך שנים הדחקתי את הרצון שלי בזוגיות, מתוך השלמה לא מודעת של התפיסה שאני פחות ראויה. ואז, מגיל 36, במשך שנתיים, למדתי חינוך מיני בקבוצה שכל חבריה היו אנשים עם מוגבלות, בעלי תואר אקדמי – וזו הייתה הפעם הראשונה שלי מאז התאונה שהייתי בקבוצת השווים שלי, שמדברים על נושאים אינטימיים. עברתי שם תהליך מופלא של התחברות לזהותי כאישה עם מוגבלות וגם למיניות ולנשיות שלי.
אז החלטתי לנקוט צעדים פעילים כדי להכיר מישהו. נרשמתי לאתרי היכרויות ופרסמתי תמונה שלי עם כיסא הגלגלים, אבל לא כתבתי על כך שאני מתקשה להזיז את שתי הידיים. מאיר יצר קשר ובדייט הראשון נפגשנו בבית קפה. זה היה רגע חושפני מאוד, כי אישה עם שיתוק בשתי הידיים צריכה את עזרת הסביבה. מאיר התלהב ממני מהרגע הראשון. עד אז – גם לפני התאונה – ידעתי שאני לא רוצה ילדים וגם לא רציתי להתחתן. כשהכרנו הרגשתי שאני כן רוצה להתחתן, אבל כשיחסינו התקדמו אמרתי לו גם שאם ירצה להיות איתי, זה אומר שלא יהיו לו ילדים. הוא הסכים מיד. שבעה חודשים אחר כך נישאנו ומעולם הוא לא הביע חרטה על נושא הוויתור על ילדים.
"אם תציעי לגבר ממוצע להיות בן זוג של אישה עם מוגבלות הוא יראה את המוגבלות ולא את האישה, אף על פי שהמוגבלות מעשירה את הקשר"
בנישואים שלנו יש נושאים שברורים מאליהם ולא מהווים סיבה לוויכוחים כמו אצל זוג רגיל. לדוגמה, השאלה מי עושה מה בבית והעובדה שבזכות העיסוק שלי במיניות יש לי ידע רב ופתיחות בנושא היחסים. הקשר שלנו מתובל בהרבה הומור וגם העובדה שאין לנו ילדים מאפשרת לנו להתמקד יותר אחד בשני.
חלק משמעותי בזהות שלי הוא הפעילות שלי לשינוי חברתי. מרגע שהשתחררתי מבית החולים התחוור לי עד כמה החברה הישראלית לא מותאמת לאנשים עם מוגבלות, ואחרי כמה שנים החלטתי לפעול לשיפור הנושא. לפני 12 שנה הצטרפתי לפורום לקידום בריאות של אנשים עם מוגבלות. אחרי שנתיים נבחרתי לרכזת של הפורום וב־2020 הצטרפנו למרכז המנהיגות של בית איזי שפירא – אחת העמותות הגדולות בארץ, שמעניקה שירותים לאנשים עם מוגבלות ולמשפחותיהם ופועלת לשינוי מדיניות בתחום הזכויות של אנשים עם מוגבלות. לאחרונה אנחנו פועלים, בין השאר, לקידום חקיקה בתחום ההנגשה של מערכת הבריאות. כנציגה של בית איזי שפירא אני גם חברה בוועדה המייעצת לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים וגם שם אנחנו פועלים בנושא.
"בנישואים שלנו יש נושאים שברורים מאליהם ולא מהווים סיבה לוויכוחים כמו אצל זוג רגיל. לדוגמה, השאלה מי עושה מה בבית"
המלחמה הנוכחית אתגרה אותי מאוד כאדם עם מוגבלות, ועוד בחיפה. יש לנו ממ"ד בדירה, אבל את המיטה הזוגית שלנו, המותאמת למצבי, אי־אפשר להעביר אליו. עקרונית אני לא יכולה לישון בממ"ד והיו ימים שבהם ישנתי בכיסא גלגלים בסלון.
היו כמה פעמים שבהם היינו ברכב באזעקות. המלווה שנוהגת עבורי עצרה את המכונית, ביקשתי ממנה שתצא ותשתטח לפי ההוראות ואני נשארתי ברכב, מכסה את ראשי בידיים ומקווה לטוב.
המלחמה הזו גבתה מחיר כבד ממשפחתי. אחיין שלי, לוחם מגלן טל להט ז"ל, בנו של אחי הבכור, נהרג בעזה. האסון והכאב הנורא חיזקו בי את הצדקת ההחלטה לא להביא ילדים לעולם. מאז שטל נהרג פחות אכפת לי למות, אבל כל עוד אני בחיים, אני רוצה לעזור לשנות את החברה הישראלית, כדי שתהיה מכילה יותר, מגוונת יותר ושוויונית יותר".
שורה תחתונה: "גם לו היו מציעים לי לחזור לנקודה שלפני התאונה, לא הייתי מחליפה את חיי".
