אורה רטס דוידוביץ רטס דוידוביץ והנערות שעבורן הקימה בית בקונגו

הקימה בית לבנות "מכושפות" בקונגו: "בכל פעם שנפרדנו מילדה בכינו מהתרגשות"

אורה רטס דוידוביץ התגוררה במשך שמונה שנים באפריקה, במסגרת רילוקיישן של בן זוגה. במהלך התקופה היא יזמה הקמת בית לילדות רחוב, שננטשו על ידי הוריהן בטענה שהן מכושפות, וכתבה ספר ילדים על מסע התבגרות של פיל

פורסם:
"מזונגו" (Mzungu), כך כינו המקומיים באפריקה את אורה רטס דוידוביץ. "פעם הגעתי לשוק בעיר לובומבשי שבקונגו, הרבה גברים התאספו סביבי וקראו לעברי 'מזונגו', כינוי לאדם הלבן. הנהג שלי אחז ביד שלי, רצנו יחד מהר לאוטו ודהרנו משם. זה היה מפחיד. המקומיים תמיד רצו לגעת בשיער הבלונדיני שלי – הייתי שונה בנוף", היא נזכרת.
זו אחת החוויות שעברה רטס דוידוביץ בשמונה השנים שבהן התגוררה באפריקה - שנה בזמביה ושבע שנים בקונגו. היא עסקה שם באמנות, הקימה בית לילדות הרחוב של קונגו וכתבה ספר ילדים על פיל שיוצא לבד למסע התבגרות בג'ונגלים של אפריקה.
רטס דוידוביץ (63) מתל־אביב, נשואה בשנית, אמא לשניים וסבתא לחמישה, מחברת ספר הילדים "המסע לקינוח האף", הוציאה לאחרונה את הספר "כי ככה זה אצל פילים" העוסק במסע ההתבגרות של הפיל ג'ו־וו.

צפו בווידאו

מבוסטון לניו־יורק

המסע של רטס דוידוביץ החל ב־2007 כשהיגרה מישראל לבוסטון שבמסצ'וסטס, ארצות־הברית: "בן זוגי, שרון דוידוביץ, נשלח מטעם קק"ל לבוסטון, להקים קרן לטובת פרויקטים בישראל. באותו זמן הייתי מורה לספרות והבעה וניהלתי מרכז ניסויי בתיכון בבאר־שבע. החלטתי לעזוב הכול וללכת בעקבות האהבה. השארתי את הבית ואת המכונית לבנים שלי מהנישואים הקודמים שכבר היו לפני צבא, ושרון ואני עשינו רילוקיישן לארצות־הברית".
רטס דוידוביץ עבדה כמורה לעברית, ולאחר שנתיים בבוסטון עברו בני הזוג למנהטן. "הסתובבתי ברחובות, הגעתי לאירועי תרבות וצפיתי בהצגות. חלקתי את חוויותיי באתר שהקמתי, 'ניו יורק. אני ומנהטן'. זו הייתה שנה מטורפת. חייתי את החלום", היא אומרת.

מזמביה לקונגו

ב־2011 קיבל בן הזוג הצעת עבודה לניהול תשתיות באפריקה. "חששתי בהתחלה. איך אפשר לעזוב את ניו־יורק החלומית? אבל ההצעה הייתה מפתה מבחינה כספית והזדמנות לצאת למסעות באפריקה שלא ביקרנו בה מעולם", אומרת רטס דוידוביץ. "החלטנו לטוס לביקור בזמביה כדי להתרשם מהמקום, וזה היה הלם תרבות – הגעתי לשדות מלאי בוץ בשמלה מהודרת. בכל זאת החלטנו להיענות לעבור לאפריקה ויצאנו להרפתקה".
ממנהטן הנוצצת עברה ללוסקה, בירת זמביה: "זו עיר מודרנית יחסית, אבל כשיוצאים ממנה מגיעים לכפרים מסורתיים. גרנו בשכונה יוקרתית עם מנקה, גנן ונהג צמוד. הפכתי להיות 'מאדאם אורה'".
4 צפייה בגלריה
 אורה רטס דוידוביץ אפריקה ספר פילים פיל
 אורה רטס דוידוביץ אפריקה ספר פילים פיל
אורה רטס דוידוביץ אפריקה ספר פילים פיל
(צילום: אורה רסט )

איך התמודדת עם הגעגועים לבנים שלך?
"זה לא היה קל. האמנות שיצרתי הצילה אותי. בשוק קניתי פסלים, שייפתי אותם ועשיתי מהם משהו אחר, יצרתי תמונות ממפיות נייר ותפרתי תיקים, סינרים ומפות שולחן מבדים ססגוניים. כשהגעתי לזמביה הייתי בודדה, אבל מהר מאוד התחלתי להכיר חברות חדשות - זרות ומקומיות".
לאחר שנה עברו לצד השני של הגבול, לקונגו. "גרנו בלובומבשי, בירת מחוז קטנגה שבקונגו, ושום דבר שם לא היה דומה למה שהכרתי. האנשים היו אגרסיביים. גרנו בבית מוקף חומות עם גדרות תיל ושני שומרים בגלל מקרי הפשיעה. לא יכולתי להסתובב לבד, וכל יציאה מהבית הייתה עם נהג. דיברו שם צרפתית וסוואהילית והיה לי קשה להסתדר עם האנגלית".
בקונגו הכירה בריטיות שסיפרו לה על מיזם התנדבותי למען הקהילה: "הן התנדבו בארגון הבריטי Kimbilio שתומך בילדי הרחוב של לובומבשי", היא מספרת. "בכל שבוע הילדים היו מגיעים לכנסייה שהפעיל הארגון, ומקבלים ארוחה חמה ומקלחת. החברות שלי נהגו להגיע בכל שבוע ולשחק עם ילדי הרחוב ה'מכושפים'".
למה מכושפים?
"בקונגו קיימת תופעה: אם ההורים מתגרשים, הילדים עוברים למשמרת מלאה אצל האבא שלרוב מתחתן שוב. כשהילדים מתמודדים עם קשיים התנהגותיים, הם נתפסים כ'מכושפים'. בכל פעם שקורה במשפחה משהו רע – למשל, אם קרובת משפחה מתה או אם יש רעב, ההורים מאשימים את הילדים שהם עשו כישוף והביאו את הצרה הזאת. כדי להסיר כביכול את הכישוף, המשפחה מזמינה כומר שיערוך לילדים טקס. הילדים המנודים נאלצים לברוח מהבית ומוצאים את עצמם מסתובבים בכנופיות בשווקים. כשהילדות מגיעות לגיל 14, הן מידרדרות לסמים ולזנות כדי לשרוד".
4 צפייה בגלריה
 אורה רטס דוידוביץ אפריקה ספר פילים פיל
 אורה רטס דוידוביץ אפריקה ספר פילים פיל
רטס דוידוביץ והנערות שעבורן הקימה בית בקונגו
(צילום: אורה רסט דוידוביץ )
איך הרגשת כששמעת על התופעה?
"זה היה בלתי נתפס, הפער בין הססגוניות והצבעוניות של הבדים, האנשים, הפירות והירקות שבשווקים, ובין החיים הקשים והמפחידים של ילדי הרחוב. החלטתי להתנדב עם הילדות ה'מכושפות', ומדי יום רביעי הייתי מגיעה לכנסייה ומשחקת איתן. בגלל שאני לא דוברת את השפה המקומית, הבאתי איתי משחקים כמו דמקה, דוקים וסולמות וחבלים. בהמשך לימדתי אותן ליצור צמידים ממקרמה".
אחת מילדות הרחוב שנכנסו ללב של רטס דוידוביץ הייתה שרלוט (בת שמונה): "שרלוט גדלה בכפר ועברה להתגורר עם אמא שלה בעיר. אחרי שאמא שלה מתה, דודתה נטשה אותה בשוק ונעלמה. יחד עם צוות הכנסייה הצלחנו לאתר את קרובי משפחתה בכפר ולקנות לה כרטיס טיסה לכפר שבו גדלה. אספנו תרומות ורכשנו לה בגדים".
ב־2014 החליטה להקים לילדות הרחוב בית מעבר שיקומי: "ארגון Kimbilio דאג לבנים והקים להם בית מחסה קבוע, אבל לבנות לא היה מענה וזה היה מתסכל. הרגשתי שאני חייבת לעזור להן. גייסתי תרומות מהחברה שבה בן זוגי עבד, מצאתי שטח ובנינו שם בית מעבר. ילדות הרחוב שפגשנו בכנסייה היו הבנות הראשונות שהגיעו אלינו".
איך בית המעבר עזר לילדות?
"זאת הייתה מסגרת שיקומית שנועדה להעניק להן ביטחון. הן קיבלו מיטה, ארוחות ומקלחת, למדו בישול, תפירה וצרפתית, והיה להן סדר יום קבוע. הבנות שהו כמה חודשים בבית ולאחר מכן יצאו לדרך עצמאית, כשאת חלקן איחדנו עם המשפחות שלהן. בכל פעם שנפרדנו מילדה בכינו מהתרגשות. בכל השנים שגרתי בקונגו מימנתי את הצרכים של הבנות, וכשעזבתי אותה העברתי את האחריות ל־Kimbilio. בית המעבר קיים עד היום. הבנות שלא מצליחות לחזור לקהילה שלהן, עוברות לבית קבוע שהארגון בנה בכפר, שם הן גרות ולומדות בבית ספר ביחד עם הבנים, עד שיוכלו להיות עצמאיות".

עצמאות מגיל 12

בזמן המגורים באפריקה הרבתה רטס דוידוביץ לטייל: "עשינו טיולי ספארי בשמורות טבע וצילמתי בעלי חיים, בעיקר פילים. נזכרתי באחד הסיפורים של מדריך בטיול על מסע ההתבגרות של הפילים - בגיל 12 הפילים הזכרים יוצאים מעדר הנקבות וצריכים להתמודד לבד עם הקושי והפחדים. בשפה המקומית של קונגו, פיל נקרא ג'ו־וו. אז החלטתי לכתוב לנכדים שלי סיפור על מסע ההתבגרות של ג'ו־וו בג'ונגלים של אפריקה".
4 צפייה בגלריה
 אורה רטס דוידוביץ אפריקה ספר פילים פיל
 אורה רטס דוידוביץ אפריקה ספר פילים פיל
כריכת הספר "כי ככה זה אצל פילים"
(צילום: אורה רסט )

ב־2017 חזרה לישראל בעקבות פטירתו של אביה והצורך לטפל באמה. לפני שנה הרגישה שבשלו התנאים להפוך את הסיפור לספר, וכך נולד "כי ככה זה אצל פילים" (הוצאה עצמית). "זה סיפור על קבלת החלטות, אומץ ולמידה", היא אומרת."אפריקה זה מקום קשה, אחר. או שהוא עובר לידך ואז את חוזרת לחיים שבהם הורגלת, או שאת בוחרת לחיות אותו והוא נכנס לך עמוק לנשמה. אני בחרתי באפשרות השנייה. אפריקה העניקה לי תחושת מסוגלות עצמית ופתחה לי את הראש למקומות חדשים. הסיפור של ג'ו־וו הפיל הוא משל למסע ההתבגרות שלי - להתמודדות שלי עם בדידות ופחדים, קבלת החלטות ולמידת תרבות חדשה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button