אביו של פרופ' יגאל וולמן היה גינקולוג. כשיגאל היה תלמיד תיכון, עוד לפני שבכלל חשב בעצמו לעסוק בתחום, החליט אביו, ד"ר יעקב וולמן ז"ל, להחליף את כיסא הבדיקה במרפאתו בכיסא חדיש. "המרפאה של אבי הייתה צמודה לבית שלנו בתל־אביב", מספר פרופ' וולמן (65), גינקולוג בכיר בבית החולים איכילוב ובעל מרפאה פרטית, מומחה לסקירת מערכות בהיריון, מומחה להדמיית אנדומטריוזיס ומומחה לאבחון גידולים במערכת המין הנשית. "הכיסא החדש הגיע, ואת הכיסא הישן אבי רצה לתרום לקופת חולים. בינתיים הוא בחר לאחסן אותו אצלי בחדר, שהיה אחד החדרים הגדולים בבית. באותו זמן לא ייחסתי לכך חשיבות. הייתי זורק על הכיסא בגדים, מניח עליו ספרים. עד שיום אחד שמתי לב למשהו. בכל פעם שהיו מגיעות אליי הביתה ידידות, זמן קצר אחרי שהיו נכנסות אליי לחדר, הן היו אומרות שהן חייבות לחזור הביתה. רק אחרי שהנערה הרביעית ברחה כל עוד נפשה בה, ירד לי האסימון: הבנתי שהן ראו כיסא גינקולוג בחדר של נער בן 17 ובטח חשבו לעצמן שמדובר בפסיכופת. מהר כיסיתי את הכיסא בסדינים ואמרתי לאבא שלי: 'תעיף את הכיסא מהחדר שלי כמה שיותר מהר'".
"התפשטתי ונשכבתי על כיסא הבדיקה. באותו רגע היה לי ברור שאני לא מוכן לבדוק פציינטיות בצורה הזו. לומר לאישה: 'תתפשטי, תשימי את הרגליים למעלה ותפשקי אותן' זו סיטואציה מטורפת"
שנים לאחר מכן הוא עצמו עמד להתחיל לעבוד כגינקולוג. "את לימודי הרפואה סיימתי באוניברסיטת תל־אביב, ואת ההתמחות עשיתי בבית חולים הקריה לשעבר", הוא מספר. "היה רגע אחד בבית החולים שנחרט בזיכרוני היטב. הגיעה אלינו אישה להתייעצות לפני ניתוח להסרת גידול. היא שכבה על כיסא המטופלות כששתי רגליה בפישוק רחב, מסביבה עמדו פרופסור אחד ו־20 מתמחים. הפרופסור הציג את המקרה שלה כשהיא שוכבת בצורה כל כך חשופה וחסרת שליטה, ובזמן הזה עוד כולם דחפו את הראש כדי לתת מבט מה נעשה בפנים. זה היה נורא בעיניי, כמו מופע קרקס. חשתי אי־נוחות מטורפת".
3 צפייה בגלריה
פרופ' יגאל וולמן: "כיסא הבדיקה הגינקולוגי הישן של אבי אוחסן בחדר שלי כשהייתי נער. הייתי זורק עליו בגדים"
(צילום: יובל חן)
לבצע את הבדיקה בצורה יותר מכבדת
כשסיים את ההתמחות ועמד להתחיל לעבוד כרופא עצמאי במרפאתו של אביו, הרגיש פרופ' וולמן שהוא חייב להתנסות באופן אישי בישיבה בכיסא הזה. "התפשטתי ושכבתי עליו. באותו רגע היה לי ברור שאני לא מוכן לבדוק פציינטיות בצורה הזאת. לומר לאישה: 'תתפשטי, תשכבי, תשימי את הרגליים למעלה ותפשקי אותן', זו מראש סיטואציה מטורפת. חשבתי שבטוח קיים כיסא אלטרנטיבי, כזה שהוא לפחות בלי רגליות, ומאפשר לבצע את הבדיקה בצורה פחות מביכה והרבה יותר מכבדת".
"בכיסא יש שלושה מנועים, אחד שמוריד ומעלה את הגב, אחד שמוריד ומעלה את הישבן ואחד ששולט על גובה הכיסא"
ומצאת?
"לא. חיפשתי גם בארץ וגם בחו"ל ללא הועיל. בסוף הבנתי שאין לי ברירה ועליי לייצר כיסא כזה בעצמי. פניתי לחברה שמייצרת ציוד רפואי בארץ. הגעתי לשם עם שרטוט שהכנתי, כולל הסבר מפורט מה בדיוק אני רוצה".
מה היו ההנחיות שלך?
"שיהיו בכיסא שלושה מנועים, אחד שמוריד ומעלה את הגב, אחד שמוריד ומעלה את הישבן ואחד שמעלה ומוריד את גובה הכיסא. בעזרת המנגנונים האלה אפשר לשנות את הזווית המבוקשת ולבצע את כל הבדיקות הנדרשות, בין אם מדובר באולטרסאונד וגינלי, בדיקת פאפ או אולטרסאונד היריון ובלי שהמטופלת תצטרך להרים את רגליה למעלה ולבצע פישוק רחב. יצא שבדיוק סטודנט לעיצוב תעשייתי מבצלאל יצר קשר עם הבעלים של אותה חברה לצורך עבודת הגמר שלו על כיסאות גינקולוגיים. בעל החברה חיבר ביני ובין הסטודנט, שעיצב אותו לפי בקשתי ושיפר את המראה החיצוני שלו. במקום שיעמוד, למשל, על ארבע רגליים הוא הציב שתי רגליים וגם דאג שהגימור יהיה עדין יותר".
מה אבא שלך אמר על הכיסא החדש?
"הוא בדק אם הוא יכול לעבוד איתו ואחרי שהבין שזה אפשרי, אמר: 'אכן אפשר גם כך'. אבא שלי היה ניצול שואה ששרד את אושוויץ. הוא היה רופא מיילד ובחר להיות גינקולוג כי ראה בשואה המון ילדים מתים. הוא הרגיש שהוא חייב להביא כמה שיותר ילדים לעולם. הוא לא היה איש של מילים, יותר של מעשים. העובדה שהוא בחר להשתמש בכיסא העידה על כך שהוא מרוצה".
"אבא שלי היה ניצול אושוויץ שהרגיש שהוא חייב לסייע בהבאת כמה שיותר ילדים לעולם. הוא לא היה איש של מילים, יותר של מעשים, אבל עצם זה שהוא בחר להשתמש בכיסא, העיד על כך שהוא מרוצה"
אילו שינויים נוספים עשית במרפאה?
"היה לי, למשל, קשה לראות שהאישה חשופה בבדיקה, ולכן כל פציינטית שלי עד היום מקבלת חלוק חד־פעמי לפני שהיא נשכבת על הכיסא, ולפני שהיא נבדקת מחשיכים מעט את האור. אבא שלי אימץ את הנהלים האלה, הוא הבין כמוני שזה עוזר לתחושת הביטחון והנוחות של המטופלות".
פרופ' וולמן, גרוש בזוגיות ואב לארבעה, בחר להיות רופא אחרי שסיים את שירותו הצבאי. "רוב חבריי פנו לעסקים, והרגשתי שזה פחות בשבילי". את ההחלטה להתמחות ברפואת נשים קיבל במסגרת הסטאז', כשנכח בחדר לידה והתקשה להישאר אדיש לנס הבריאה. "ולזה התווסף שיקול נוסף", הוא מרחיב בחיוך. "הבנתי שבתור גינקולוג רוב הזמן אתה עובד עם אנשים בריאים. הרי את לא מתעוררת בבוקר, מרגישה מצוין והולכת לכירורג. לרוב את הולכת לרופאים כשאת מרגישה רע. כגינקולוג אתה רוב הזמן עובד עם נשים בהיריון או עם נשים שבאות למעקב שגרתי, רובן בסך הכל בריאות".
"לא רשמתי פטנט על הכיסא. בסך הכל לקחתי מוצר קיים, ביקשתי שיורידו ממנו משהו ויוסיפו לו משהו אחר"
אי־אפשר להתווכח עם העובדה שפרופ' וולמן הוא לא בדיוק איש עסקים. כך, למשל, הוא לא דאג לרשום פטנט על הכיסא המיוחד שיצר ("בסך הכל לקחתי מוצר קיים, ביקשתי שיורידו ממנו משהו ויוסיפו לו משהו אחר. לא היו לי כל כוונה או עניין להרוויח מזה").
במסגרת המחשבה על רווחת המטופלות שלו הוא הכניס לקליניקה ג'ל אולטרסאונד שעובר חימום. "זה נראה לי נורא לשים ג'ל קר על בטנה של אישה בהיריון, על אחת כמה וכמה בחורף", הוא מסביר. "אז כמו עם הכיסא, חיפשתי בהתחלה מכשיר שמחמם ג'ל. אחרי שלא מצאתי כזה, השתמשתי במכשירים שמחממים בקבוקי חלב של תינוקות. רק כעבור כמה שנים מצאתי בקנדה מכשיר שמיועד במיוחד לג'לים של אולטרסאונד ורכשתי אותו כמובן. היום כבר יש מכשירי אולטרסאונד שמגיעים עם מחמם ג'ל בילט־אין".
הקולגות שלך הראו התעניינות בחידושים שלך?
"בהתחלה היה חשוב לי ליידע את הקולגות שלי על הכיסא, כדי שגם המטופלות שלהן יוכלו להרגיש נעים יותר. לצערי, ראיתי שזה פחות מעניין אותם".
מדובר גם בעניין כספי. כמה עולה כיסא כמו שלך לעומת כיסא רגיל?
"כיסא רגיל עולה בין 6,000 ל־7,000 שקל. הכיסא שלי עולה כ־30 אלף שקל".
איזה תגובות אתה מקבל ממטופלות?
"הרבה מהן לא קולטות בכלל. אבל יש נשים ששואלות איפה לשים את הרגליים, ואז אני אומר להן שאין רגליות בכיסא הזה. הן אומרות: 'וואו, מעניין'".
אבל גם לכיסא המיוחד והאהוב היה תאריך תפוגה. "הוא הצליח לשרוד 25 שנים ונשבר", אומר פרופ' וולמן. "כשביקשתי מהחברה כיסא חדש, הם לקחו את הכיסא השבור ובנו מוצר חדש שמתבסס עליו. זה לקח חודשיים. במהלך הזמן הזה נאלצתי להשתמש בכיסא סטנדרטי. בכל פעם שביקשתי מהמטופלות לשים את הרגליים על הרגליות ולפשק, התנצלתי. אמרתי, 'אני מצטער, זה לא הכיסא שלי, זה כיסא זמני'. חלקן לא הבינו כלל על מה אני מתנצל".
"כשהכיסא היה בתיקון ונאלצתי להשתמש בכיסא סטנדרטי, התנצלתי בפני המטופלות. חלקן לא הבינו על מה אני מתנצל"
בזמן שייצרו עבורו את הכיסא החדש, ניסה פרופ' וולמן לבדוק אם משהו השתנה במהלך השנים, האם גינקולוגים נוספים ביקשו כמוהו לעבור לכיסא בלי רגליות. לצערו, והאמת, גם לצערנו, אמנם חלף יובל, אבל כלום לא השתנה.
אז איך ההרגשה? ומה מספרות המטופלות?
יפעת מנהרדט, כתבת "לאשה", משתפת: "כשהתיישבתי על הכיסא, התחושה הראשונה הייתה כאילו שאני יושבת בקליניקה של רופא שיניים, כי הרופא רק מעלה, מוריד ומכוון את הכיסא כדי לקבל את הזווית המתאימה. אין ספק שהישיבה על הכיסא המיוחד מורידה את מפלס המבוכה והלחץ. ניסיתי לברר עם עצמי למה בדיוק. אחרי הרהור ממושך הגעתי למסקנה: כשאנחנו שוכבות על הכיסא הרגיל עם רגליים מפושקות למעלה, מעבר לעובדה שאנחנו מרגישות מבוכה מהפוזיציה הסופר־אינטימית מול אדם זר, אנחנו בעיקר מרגישות חוסר שליטה על הסיטואציה.
נכון, אף אחת מאיתנו לא מתכוונת לקום באמצע הבדיקה ולברוח, אבל כנראה שהתת־מודע שלנו היה שמח לדעת שיש אפשרות כזאת. בפוזיציה של הכיסא הסטנדרטי אנחנו כבולות - ברגעי הבדיקה אין כביכול אופציה לקום. אני חושבת שזה הדבר העיקרי שגרם לתחושת הנוחות בכיסא המיוחד. יש בתנוחת הישיבה/ שכיבה משהו משחרר.
אני חייבת לציין שגם החלוק החד־פעמי שניתן לי תרם לתחושת הנוחות. ובמקום לתהות למה לא כל הגינקולוגים/ות מאמצים/ות אותו, תהיתי מדוע לא מחייבים את כל הרופאים להנפיק חלוק כזה לכל מטופלת".
גלית, תושבת כפר־סבא בשנות ה־50 לחייה, היא אחת המטופלות שלו, ומתברר שבעיניה הכיסא הוא הרבה יותר מ'סתם מעניין'. "הגעתי לראשונה לפרופ' וולמן לפני שנה וחצי בעקבות נגע כלשהו", היא משתפת. "נכנסתי לקליניקה כולי בחששות, בטוחה שמדובר בסרטן אלים וימיי ספורים. אני זוכרת היטב איך התיישבתי לראשונה על הכיסא במרפאתו, מחפשת את הרגליות, והן לא היו שם. הישיבה הנוחה, האורות המעומעמים והשקט שבו התבצע ההסבר במהלך הבדיקה הורידו אצלי מיד את מפלס החרדה וגרמו לי להרגיש יותר בנוח. אחר כך הייתי צריכה להגיע להמשך בירור אצל אונקוגינקולוג, ולצערי הרב אצלו לא חיכה הכיסא הזה. הרמתי רגליים בפישוק וחיכיתי שתיפתח הדלת וייכנס הרופא - דוך אל בין הרגליים. במהלך חיי עברתי לידות, הפלות, בדיקות שגרתיות, אינספור הרמות רגליים על רגליות. עד הבדיקה אצל פרופ' וולמן הייתי בטוחה שמדובר בהכרח רפואי. אבל באותו היום אצל האונקוגינקולוג לא רק שהרגשתי שוב נבוכה ומבוישת, אלא שהפעם עלתה בי גם תחושה של כעס".
גם רעות, תושבת הצפון בסוף שנות ה־20 לחייה, שמחה לספר על החוויה הראשונה שלה עם הכיסא המיוחד: "הגעתי לפרופ' וולמן לפני שלוש שנים עקב חשד לאנדומטריוזיס. אני זוכרת היטב את תחושות החרדה שלי לפני כל בדיקה גינקולוגית שהייתה מלווה בהזעה, ואת התחושה הקשה לשכב חשופה עם רגליים בתוך הרגליות. לראשונה צוידתי בחלוק חד־פעמי, וכשעליתי על כיסא הבדיקה גיליתי להפתעתי שאין כל רגליות, כך שיכולתי להזיז את הרגליים בחופשיות. מאז אני נוסעת כמה שעות עד למרפאתו בתל־אביב, כי למדתי שאפשר גם אחרת".
