"השאלה הראשונה שאנשים היו שואלים אותי כששמעו שהילדים שלי נמצאים בחינוך ביתי הייתה: 'איך הם יסתדרו בצבא?'. מובן שהייתי עונה שעד שהם יגדלו לא יהיו מלחמות", אומרת אבישג רבינר, פעם שחקנית ודוגמנית והיום סופרת ועורכת. "הנה הם גדלו", היא מוסיפה, "ויש מלחמה, והם כמו כולם. שני הגדולים, התאומים, השתחררו לאחרונה ממילואים, אחד מהם היה קצין מצטיין, השני מ"כ מצטיין, והשלישית חיילת. אז כנראה למרות הכול הם חלק מהחברה הישראלית".
רבינר (52) גדלה בגדרה, ובזמן לימודי התואר הראשון בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל־אביב התחילה להופיע בסרטי סטודנטים. אחר כך השתתפה בסדרות, ובהן "טירונות", אך כיום היא לא רואה טלוויזיה כלל (“קשה לי להתרכז"). בסלון ביתה בתל־אביב יש שידות עמוסות ספרים שמעניינים אותה יותר, וכעת היא מלאת התרגשות לקראת צאתו לאור של הספר "חמישה ילדים על גלגלים" (ידיעות ספרים), שיוצא בעקבות "חמישה ילדים וחיים אחד" (עם עובד, 2016). "שניהם מבוססים על המשפחה הפרטית שלי ועל הדינמיקה המשפחתית שקיימת אצלנו כמשפחה גדולה, אבל העלילה דמיונית", היא אומרת.
רבינר בחרה בחינוך ביתי לחמשת ילדיה - עילי ויותם (23), אוריינה (19), רפאל (15) וזהרה (13) - בשל זיכרונות לא טובים שהיו לה מכיתה א'. כיום היא חיה ונושמת את המילה הכתובה. היא כותבת, עורכת ומרצה על ספריה ועל עבודת התזה שכתבה בנושא היריון ולידה בקולנוע הדוקומנטרי בישראל – אך עד סוף כיתה א' לא הצליחה ללמוד לקרוא. "זה היה בלתי נסבל", היא מספרת. "לא הצלחתי להפנים את האותיות, הייתי חולמנית והלכתי לאיבוד בהפסקות, זה היה גדול עליי. לא רציתי שהילדים שלי יחוו משהו כזה. החלטתי לחכות שיהיו בשלים יותר". ואכן, רק בכוריה היו בגן, וכשהגיעו לגיל בית ספר נשארו בבית עם אמא. השלושה הצעירים נולדו לתוך החינוך הביתי.
לא חששת קצת? זו אחריות גדולה.
"לדעתי זו אחריות גדולה יותר לשלוח ילד למסגרת שאולי לא תהיה טובה לו. יש כאלה שזה פחות מתאים להם".
בן זוגך הסכים מיד לרעיון?
"גיא תמיד תמך ברעיון ולא הפריע. הוא לא היה אקטיבי בחינוך כמוני, אבל האמין ברעיון לפחות כמוני".
איך זה עבד בפועל? קמים בבוקר ולומדים לפי תוכנית?
"כשהתאומים הגיעו לכיתה א' קניתי חוברות ושולחן והתחלנו ללמוד. עם הזמן הבנתי שזה לא יעבוד כמו בית ספר, כי אני די מפוזרת ורציתי לתת להם יותר חופש. היינו יום בבית ויום בחוץ, בסיורים, מוזיאונים, הרצאות, אתרים היסטוריים. תמיד היו להם חוגים. ככל שהם גדלו, הם ניווטו יותר את עצמם. התאומים למדו נגינה ושחמט, אוריינה הייתה בצופים ובשחמט, ניגנה ורקדה, רפאל התאהב בגלישה, וזהרה רוכבת על סוסים. פעם בשבוע נסעתי איתה להתנדב בחוות "להתחיל מחדש" עם סוסים וחמורים. אני מאמינה שאם אני לא מפריעה, הם ילמדו מתוך סקרנות טבעית. עד היום זהרה אומרת, 'אם תגידי לי לקרוא, אני אקרא פחות'. הקראתי לילדים הגדולים עד גיל 13, הרבה אחרי שקראו לבד. כשקוראים – יש שם הכול. אני מרגישה שגם אני הרווחתי ככותבת, בעיקר לילדים, כי טבלתי שנים בתוך העולם שלהם".
מה עם נושאים כמו מתמטיקה ופיזיקה?
"הם למדו עם אחותי נועה אנגלית, והיו גם מורים פרטיים לחשבון. זהו. יכול להיות שיש נושאים שהם הפסידו. גם אני, עם שני תארים שניים, בורה בהרבה תחומים. העיקר בעיניי היה לא לכבות להם את האמביציה, הסקרנות והתושייה".
יש משהו בהתמודדות עם בית ספר, כמו סמכות והשתלבות בקבוצת השווים, שמפסידים בחינוך ביתי?
"אני חושבת שאם אמא נמצאת אצל הילד עמוק בפנים, הוא מפתח חוסן. כשיש חמישה ילדים, ובבית יש גם חברים של הילדים, הם חווים תסכולים באופן טבעי. גם בלי בית ספר החיים מלאים תסכולים. לא הכול מושלם. יש אולי משהו מוגזם בזה שהם רגילים שאני כל כך זמינה להם. לפני כמה שבועות הייתי בכנס והם התקשרו אליי 17 פעמים בשעה. הם לא רגילים שאני לא יכולה לענות. אבל בכל זאת, היום כשהם כבר גדולים אני יכולה לראות שהתוצאות של החינוך הביתי לא רעות בכלל. כשהבנים החליטו ללכת לבית הספר הם השתלבו בסך הכול. התאומים נכנסו לבית הספר בכיתה ז', אוריינה בכיתה י', רפאל בכיתה ח' וזהרה בכיתה ז'. שלושת הגדולים עשו בגרות ושירתו בצבא. הם גמישים מנטלית ומסוגלים להתמודד גם כשלא הכול טוב".
איך הם התמודדו עם הכניסה לבית הספר אחרי שנים בבית?
"לכל החמישה קל יותר משהיה לי בבית הספר. הם הרבה יותר משכילים משאני הייתי בגילם, ואני יכולה להבין למה. הם למדו באמת. ב'חמישה ילדים על גלגלים' המשפחה פותחת מפה כדי לחשוב לאן לטייל, ואחד הילדים מספר שהם נוהגים להסתכל במפה ולפנטז על טיולים בעולם. זה מייצג חינוך ביתי".
השנה גם זהרה בחרה ללכת לבית הספר ("רציתי לימודים מסודרים, לא רציתי סתם להימרח בבית ולא רציתי שאמא תגיד לי כל הזמן מה לעשות") - ורבינר חווה לראשונה בית ריק בבקרים. "אני לא כל כך אוהבת את זה", היא מודה. "זה לא שאין לי מה לעשות. אני מרצה בסל תרבות ובספריות, ויש לי יותר זמן לערוך ספרים. יש לי עולם משלי והזהות שלי לא תלויה בילדים. אבל גם אם הם מעצבנים אותי, אני אוהבת שהם בבית".
בהתבסס על שהות משותפת בבית במשך כ־20 שנה יצרה רבינר את עלילות ספרי הילדים שכתבה. "הקראתי לילדים המון, וגם אצלי צצו סיפורים", היא אומרת. הספר החדש מתאר משפחה שנאלצת לעזוב את הבית בגלל הצפה ויוצאת למסע באוטובוס קרקס שמשאיל להם שכן. "הרעיון עלה אצלי כשהכרתי משפחה כזאת", היא מספרת. "היינו במפגש השנתי של משפחות חינוך ביתי בפארק הירדן, וראיתי ילדה כבת עשר קוראת ספר עב כרס. התעניינתי והיא הרצתה לי על הספר שהיה ספר עיון למבוגרים. היא סיפרה שהמשפחה שלה מטיילת בארץ ולא גרה בבית כי הם בונים, ועד שהבית יהיה מוכן הם לא גרים במקום קבוע".
שודד ים בחצי משרה
הספר הוא יומן מאויר שכתבה בשמו של הבן הבכור עילי. "אמא שלנו מכורה למיחזור", נכתב בו, "אז היא שכנעה את אוריינה שהכול אצלה בארון וינטג' אמיתי. מה זה אומר בעצם? זה אומר שאוריינה לובשת בגדים שהם בגיל של אמא ובטוחה שהיא הכי מגניבה בעולם". על האח רפאל הוא מספר: "בבקרים הוא עובד בחצי משרה בתור שודד ים. מבצע מעשי שוד זעירים ברכוש של אחותי הקטנה".
בעקבות המלחמה רבינר רואה בספר שכתבה גם שיר אהבה לנופי ארץ ישראל, כי המשפחה מטיילת בארץ באוטובוס ומבקרת בתחנות שונות. "לפעמים הספר יותר חכם ממני", היא מחייכת. "צריך עורך חכם ורגיש שיזהה את הפוטנציאל. עדי זליכוב־רלוי האמינה בספר וזיהתה את הייחודיות שלו בנוף ספרי הילדים. יש בו הרבה איורים, הרבה הומור והוא שלנו, מספר על החיים כפי שהם כאן בישראל. המשפחה מטיילת בקיסריה, בכנרת, בקיבוץ.
"יומן מאויר הוא לא רק יצירה טקסטואלית. דרוש צוות שלם. האיורים של אורטל אברהם-שוורצברג פשוט מושלמים, וגם למעצבת, רמה גאלה, היה תפקיד חשוב. הילדים היום זקוקים יותר לתמונה, והשילוב בין מילה לאיור, לדעת לחבר כך שהילדים ירצו להמשיך הלאה בהתלהבות, לסקרן אותם, להצחיק אותם, זו מלאכת מחשבת".
לא רק לנשום
אימת 7 באוקטובר נכנסה לבית המשפחה בווליום גבוה, לא רק כאבל לאומי אלא גם כפרטי. דן אריאל, חברם הטוב של התאומים, וחבר נוסף, רון שמר, שטייל עם יותם ודן בדרום אמריקה, יצאו יחד למסיבה ברעים ונרצחו שם. "אלה ילדים שהיו בני בית אצלנו. בחורים נפלאים שלא הספיקו לחיות", אומרת רבינר, "זה נורא, זוועה בלתי נתפסת. רק במקרה יותם לא הצטרף אליהם. במלחמה עצמה עילי ויותם השתתפו מהימים הראשונים. אחד כקצין בעזה והשני כלוחם בצפון.
"המלחמה טרפה את כל הקלפים", היא אומרת. "אין לי היום מושג מה יהיה בעתיד ואין אינדיקציה לכלום, חוץ מההבנה שצריך ליהנות מהדרך. גם החינוך שבחרנו בו לילדינו הוא משתנה במשוואה חדשה שהתוצאה שלה לא ידועה. צריך להפנים ששום דבר לא יהיה כמו שהיה. כדי שבעתיד נוכל לא רק לנשום אלא גם לחיות, אני מרגישה שליצירה, ובמיוחד לספרי ילדים, יש מקום חשוב בעולמנו. מבחינתי הספר הזה יוצא ברגע הנכון".
