הטראומה הראשונה בחייה של בלה אלכסנדרוב נצרבה בה בגיל חמש. היא ואמה חזרו מאירוע חברתי, ואביה, שחיכה להן בבית, היה שיכור וכעוס. "אמא שאלה אותו למה הוא לא בעבודה, ואבא הוציא סכין מטבח ורדף אחרינו. הדבר הבא שאני זוכרת הוא דם. הרבה דם, שנזל מהרגל של אמא. בכל הבית היה דם", היא משחזרת. "התמונה הבאה הייתה של אבא כורע על הברכיים ומבקש סליחה, וסבתא ואני מנקות את הדם. אמא לא הגישה תלונה למשטרה. ברוסיה של אז, אלימות נגד נשים לא נחשבה. למעשה אמא לימדה אותי לסלוח לו, לא לפחד ממנו, לאהוב אותו. אחרי הכל, הוא היה גבר מהמם, שאהב אותה, אותי ואת הילדים שהביאה איתה לקשר".
האירוע מתועד בספר שיריה הראשון שיצא לאחרונה, "חיוך מספר 8" (הוצאת פרדס), זוכה פרס ברנשטיין לשנת 2022 בקטגוריית ספר שירה עברי מקורי. אלכסנדרוב (38), נשואה ללוי, אם לבת שמונה ובן שש, תושבת פרדס־חנה, היא מה שמכונה "דוגמה לקליטה מעולה". היא מנהלת תוכניות בכירה ב"יד הנדיב" ועוזרת לקרן לנתב את המענקים והתרומות לשיפור הרשויות המקומיות בפריפריה; כעצמאית היא מלווה עמותות ומנכ"לים בייעוץ אסטרטגי; בתוך כך היא פעילה במאבקים לשינוי חברתי בתחומים שונים. בעבר כיהנה כמנכ"לית עמותת "ארץעיר" הפועלת לצמצום פערים בין המרכז לפריפריה והפכה אותה ממקומית לארצית.
"אמא שאלה את אבא למה הוא לא בעבודה, והוא הוציא סכין מטבח ורדף אחרינו. היא לא הגישה תלונה למשטרה. ברוסיה של אז, אלימות נגד נשים לא נחשבה"
את שם הספר, "חיוך מספר 8", שאלה ממונח שטבעה אמה המנוחה, לריסה מקרובסקי. היא לימדה אותה שלפעמים כדאי למרוח על הפנים את החיוך המסוים הזה, כדי להסתיר את מה שמרגישים באמת. שנתיים אחרי מותה של האם, בלה עושה בדיוק ההפך. מי שנחשבת כפריווילגית במציאות הישראלית וגם מרגישה כך, חושפת בעט חד וכן, נטול רחמים עצמיים, את המסלול הפתלתל, הסבוך והמכאיב שהיה נתיב חייה. "הרבה פעמים אנשים מעדיפים להסתיר את הדברים הפחות נעימים בחייהם. אני הרגשתי שאיני רוצה להסתתר. אני רוצה שיידעו מי אני באמת, מה עברתי, מה הדברים שעשו אותי למי שאני, ולהראות לאנשים שלא צריך להתבייש במי שהם", היא אומרת.
ילדה הורית
היא נולדה בריגה, בירת לטביה, למשפחה מורכבת, וקרויה על שם דודתה, אחות אמה, שנהרגה עם בעלה בתאונת דרכים. סבתה ואמה אימצו את היתומים - ילד בן שמונה וילדה שטרם מלאה לה שנה. לאמה של בלה כבר היה בן מנישואים שהסתיימו. "הייתי בת משותפת יחידה להוריי, אבל כשנולדתי היו לי שלושה אחים בוגרים ממני", היא מספרת. "אבא לא היה יהודי ואמו לא אהבה יהודים והתנגדה לכך שיינשא לאמי, אז הם לא התחתנו. הם חיו יחד באהבה גדולה אבל בזוגיות לא פשוטה. גדלתי בבית עם סבתא, יהודייה ניצולת שואה ופרטיזנית וליד סבתא אחרת שכינתה אותי 'ז'ידה' (יהודייה). אבא היה דמות מורכבת - אהוב על אמי עד יומה האחרון, אבל היו בו צדדים לא נעימים. אחרי האירוע הטראומתי עם הסכין, הוריי נפרדו וחזרו אינספור פעמים. בסוף הוא עזב את הבית, חזר לגור עם אמו ונרצח בידי המאהבת שלו. זה היה כשכבר היינו בארץ, ולא סיפרו לי על מותו. כשהיה לי קשה, טיפחתי תקוות שיום אחד אחזור לריגה ואליו".
"אבא לא היה יהודי ואמו לא אהבה יהודים. גדלתי בבית עם סבתא, יהודייה ניצולת שואה ופרטיזנית וליד סבתא אחרת שכינתה אותי 'ז'ידה' (יהודייה)"
בגיל שמונה עלתה עם אמה ארצה בעקבות שלושת אחיה וסבתה. "אבא סירב לאשר את עלייתי, ואמא זייפה את חתימתו. שבוע לפני הטיסה המתוכננת, לנוכח המצב הקשה בלטביה, הוא אמר לה: 'עדיף שתיסעו לישראל'. הוא כבר היה עם המאהבת. אני לא יודעת מה קרה ביניהם. אולי היא הגנה על עצמה מפניו".
לאחר העלייה הגיעה המשפחה לשכונה לא פשוטה בבאר־שבע. בשיר "פלאפל" מספרת בלה על פגיעה מינית מתמשכת שעברה שם בילדותה. "לצערי, זו לא הייתה ההטרדה המינית היחידה שעברתי. היו עוד מקרים שבהם לא ידעתי לשמור על עצמי, וגם המערכת לא ידעה לשמור עליי", היא אומרת. לימים התנדבה במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית והיא פעילה ביוזמות לצמצום אלימות בזוגיות.
אמה עבדה כפועלת במפעל בגיר והתקשתה ללמוד את השפה ולהיקלט בסביבה החדשה. "מהר מאוד נעשיתי ילדה הורית. אמא התמודדה והתמודדה עד שנכנסה לדיכאון. מאחר שהצטיינתי בג'ודו, בגיל 13 עזבתי לפנימייה למחוננים בספורט בווינגייט. בגיל 16 העיפו אותי מהפנימייה כי שיקרתי. אמרתי שאני הולכת לרופא שיניים והלכתי לעבוד כמלצרית - אבל נתנו לי להמשיך לגור במעונות הסטודנטים.
"התאמנתי 12 פעמים בשבוע, עבדתי, למדתי והתכוננתי לבגרויות. המחנכת בתיכון שלי בשפיים, סמדר ורבין, הפכה לאפוטרופוסית שלי ומשפחת קלדרון מהקיבוץ אימצה אותי. בעצם הפכתי לבת מאומצת של הקיבוץ, אבל גם הם לא ידעו את כל הסיפור שלי, עד לערב הקראת שירים מהספר".
היא הייתה בנבחרת ישראל לנערות ובנבחרת הבוגרות. בגיל 18 הפסיקה עם הג'ודו ויצאה לשנת שירות בכרמיאל. "זו הייתה תפנית בחיי", היא אומרת. "מאז, זה 20 שנה, אני במגזר השלישי, בעשייה חברתית". בין השאר הקימה מרכז לנוער בסיכון בפתח־תקווה והייתה סגנית יו"ר אגודת הסטודנטים במכללת ספיר, שם למדה עבודה סוציאלית. "בקורס על טראומות ילדים ונוער היה לי פטור לא רשמי, כי מכל שיעור יצאתי בוכה. כל שיעור בנושא היה רלוונטי לחיי: גירושים, אלימות, הגירה, פגיעה מינית, עוני ומה לא", היא מונה בעיניים יבשות.
"פלאפל"
כריכת הספר "חיוך מספר 8 "היה נותן לי חצי מנה פלאפל חינם.
הייתי בת עשר.
היה מכניס אותי מאחורי הדוכן,
וי.אי.פי, אחרי בית הספר
יד אחת מורחת חומוס, מוסיפה מלפפונים חמוצים.
יד שנייה לוחצת מעל הבגדים.
נעים־לא־נעים
מעצמי, מריח טיגון, מגברים.
כך נתגלה לי
האזור הזה בין הירכיים
והמאכל הלאומי הישראלי"
לא לטאטא
לאורך שנות עבודתה עזרה לאמה כלכלית ורגשית. "הבאתי אותה להכיר במחלתה והיא טופלה", היא אומרת. "יכולתי להתנתק ממנה ולהמשיך את חיי, אבל היא הייתה אמא מהממת, החברה הכי טובה שלי ושל החברים שלי, הפסיכולוגית שלנו. יכולנו לדבר איתה על כל דבר: מהסיגריה הראשונה ועד הסקס הראשון. כולם אהבו אותה. לימים היא הייתה סבתא מהממת, וילדיי היו קשורים אליה".
"אנחנו אוהבים להרחיק מאיתנו את הדברים ה'לא יפים', כי הם קורים לכאורה רק לעניים, לחלשים, בפריפריה. אז, לא! הדברים קורים לכולם. גם למי שרואים את עצמם כפריווילגים"
לפני כמה שנים חלתה אמה בסרטן והיא ליוותה אותה במחלתה ובאשפוזיה. חצי מהספר עוסק באם ובמערכת היחסים ביניהן, בלי כחל ושרק. באותה תקופה למדה בתוכנית מנדל למנהיגות חינוכית. בשעות הרבות ליד מיטת האם ניהלו השתיים שיחות גלויות על סליחה, החמצה וחרטות. "אמא הייתה השותפה הכי טובה לשיחות נפש. לא, היא לא התחרטה על כלום". ליד מיטת האם כתבה חלק מהשירים. "בתוכנית מנדל ניתנה לי אפשרות לעבד דברים שעברתי. התייחסתי לזה גם כקריאה חברתית החוצה, כי הדברים האלה אינם עבר אלא הווה של הרבה נשים גם כיום".
מהו המסר של הספר?
"בשיח החברתי אנחנו אוהבים להרחיק מאיתנו את הדברים ה'לא יפים', כי הם קורים לכאורה רק לעניים, לחלשים, בפריפריה. אז, לא! הדברים קורים לכולם. גם למי שרואים את עצמם כפריווילגים. המסר שלי הוא לא לטאטא. אם יש בעיה, צריך להתמודד איתה. אני מייעדת את הספר לאמהות, לבנות, לאנשים שחוו כאב ובושה ולא מעיזים לדבר עליהם. לכולם".
בפרסום ספרך את חושפת גם את אחותך ואחייך. ביקשת את רשותם?
"כל אחד מאיתנו התמודד עם הדברים בצורה שונה ורואה אותם מפרספקטיבה אחרת. אני חושבת שבפנטזיה של כולם לא הייתי אמורה לפרסם את הספר. חשיפה אינה מקובלת בתרבות שלנו, שמעדיפה את שיטת 'חיוך מספר 8'. אבל זה צורך שלי. אני הישראלית הבוטה שרוצה להגיד הכל. כולם הבינו שזה גדול ממני. הם באו להשקת הספר והתרגשתי מאוד".
