לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ומישהו שעבר לידי על אופניים צעק לי "בטטה". לא יודעת למה. כנראה התחשק לו. אולי הוא אוהב לקרוא לאנשים בשמות של ירקות, אתן מוזמנות להכניס כאן צחוקים מוקלטים. וזהו, אמר את מה שהיה דחוף לו להגיד והתחפף אל האופק. אני גם המשכתי ללכת כאילו כלום. כי מה יכולתי לעשות? לרוץ אחריו, לתפוס אותו ברמזור ולהגיד לו, "סליחה, מר אדון על אופניים, באיזה קטע אתה עושה לי בודי שיימינג? כאילו, כן, אני יודעת שעליתי בזמן האחרון, תאמין לי ששמתי לב, רק שתדע שלמרות שעשיתי עבודה פיזית מטורפת במעבר של הדירה לא ירדתי גרם, מה לעשות שאני בגיל המעבר וכל הקלישאות נכונות, הגוף שלי סיים לרזות, אין לו עצבים לשטויות האלה, כל החיים שיגעתי אותו עם דיאטות ועכשיו הוא מתנקם בי. כמו כן עברתי תהליך רגשי שבו למדתי לקבל את עצמי כמו שאני, הפסקתי להתעסק במשקל שלי ואני פשוט חיה את החיים ונראית כמו שיוצא לי להיראות, אשמח אם לא תתערב, יום טוב לך"? לא. לא רצתי אחריו ולא אמרתי כלום. כי אני לא משוגעת. וגם בגלל שאין לי כוח. כי אני בטטה.
במקום זאת בחרתי בפתרון הקל והעברתי את היום בלשקר לעצמי. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא מזיז לי. אמרתי לעצמי את כל הדברים שצריך להגיד – שהוא אידיוט, שאין לי מה להתעצבן, שזה בטח איזה ממורמר ואני למעשה צריכה לחמול עליו. לא יודעת מה עוד היה, אה כן – שזה לא משנה מה אנשים חושבים עליי, כי אני בן אדם מבוגר ודי כבר עם השטויות. אחחח, איזה שקר מקסים, אני חולה עליו. כאילו, אני אמנם לא עלה נידף ברוח כמו בגיל 17, עם השנים הביטחון העצמי עלה, העור נהיה עבה, אני מי שאני, הכול בסדר. אבל האמת היא שהציפייה להגיע למצב שבו בכלל לא אכפת לי ממה שאומרים עליי היא מופרכת. מה אני רוצה, לא להיעלב יותר אף פעם? חס וחלילה. עלבון זה חשוב. זה המלט שמדביק את הלבנים. כן, גם אם הוא מגיע מאידיוט שמסתתר בתוך קסדה. וכן, גם אם אני בטוחה במיליון אחוז שדברים כאלה לא אמורים להעליב אותי.
אז קצת נעלבתי מזה שנעלבתי, והשאלה הראשונה היא כמה זמן לתת לעלבון לרבוץ. התשובה היא 20 דקות ויומיים. כלומר, מרגע הטחת הבטטה יש ברשותי 20 דקות שבהן אני רשאית לזעוף, ואז אני צריכה להמתין יומיים עד שהעלבון יתפוגג מעצמו. ככה זה הופך לסיפור חמוד. מצחיק אפילו. אפשר כמובן לספר עליו לחברות ולקבל את כל ה"אויש, נו באמת, איזה שטויות. את נראית נהדר". אפשר להסתדר גם בלי זה. בכל מקרה, אין ברירה. צריך להרגיע את העלבון, כדי שלא יהפוך מנגיעות של מלט לשק בטון.
השאלה השנייה היא מה הערך המוסף של תקרית הבטטה. התשובה היא ההזדמנות להביא את הצלוליטיס לשיח הציבורי, כי יש לציין שעל אף סלידתו של חלק מהציבור כלפי נשים עם גוף של נשים, אני דווקא מחבבת את הז'אנר. אני אוהבת צלוליטיס, אבל באמת אוהבת. במשך שנים שנאתי צלוליטיס כי ככה חינכו אותי, עד שיום אחד התחלתי לשאול שאלות. למה גומות חן בפרצוף זה סבבה, אבל בירכיים זה לא? למה לפלג את הגוף? האם הטורסו לא סבל מספיק? למה לי לשנוא את הרגליים שלי רק בגלל שהן נראות כמו – ובכן – רגליים? באמת אין סיבה. קצת עור רופס, מה קרה? בטן פוסט־טראומטית, ישבן שנוח להתיישב עליו. זה נקרא להיות בן אדם, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על אדון אופניים.
