שנת 1985. רחל אגמון, עובדת סוציאלית מירושלים, רווקה דתייה הנושקת לגיל 40, ניצבת בשולי כביש וממתינה לטרמפ. אוסף אותה במכוניתו חיים צפרירי, רפתן ממושב פטיש שבנגב, בן 45, נשוי ואב לשישה. מפה לשם, מתפתח בין השניים רומן. צפרירי לא עוזב למענה את אשתו, אבל שלוש שנים אחרי אותו מפגש נולד להם בן: יאיר אגמון (35), כיום סופר, קולנוען, פובליציסט ומי שאחראי על סדרת הרשת הדוקומנטרית "הטרמפיסטים", שבה מציע אגמון טרמפ במכוניתו לאנשים אקראיים שהוא פוגש בדרך, ומבקש לשמוע את סיפורם האישי.
"הרקע האישי שלי אינו הסיבה שבגללה יצרתי את 'הטרמפיסטים'", אומר אגמון על הסדרה, שהעונה השישית שלה משודרת ב"כאן דיגיטל". "אבל אני משער שכל זה אינו מקרי, בהתחשב בכך שההורים שלי נפגשו בטרמפ.
"לזיכרונות הילדות שלי יש ודאי גם משקל: לאמא שלי יש אהבה בלתי נתפסת לבני אדם. כשהייתי ילד, היא הייתה אוספת במכוניתה טרמפיסטים ובדרך חוקרת להם את הנשמה, בזמן שאני יושב מאחור ומתכווץ מבושה. והנה, בלי שחשבתי על כך במודע, אני קולט שזה בדיוק מה שאני עושה כיום".
גם על הסיבות שהביאו אותו להיות סופר, אגמון לא יכול לענות במדויק, אך משוכנע שהעניין קשור לילדותו. אולי הסיבה היא העובדה שגדל כילד יחיד לאם חד־הורית, שהרגיש בודד ולכן קרא המון ספרים, ואולי זה כי בילדותו חווה את עצמו כ"מישהו עם סיפור חיים שצריך להתבייש בו", כהגדרתו, וכבר אז היה עסוק בלדמיין סיפורים אחרים. "גדלתי כילד דתי, במערכת חינוך דתית. לכולם סביבי היו שני הורים, הרבה אחים ומלא כסף, אבל אני גרתי בדירה קטנה, רק עם אמא, שהשלימה הכנסה בעבודות ניקיון אצל משפחות עשירות. לא רק שהתביישתי באמא שלי, אלא שבגיל תיכון זה אפילו גבל בשנאה".
למה?
"כיום אני יכול לומר שהייתה לי אמא מדהימה שהרעיפה עליי אהבה מטורפת, שעשתה הכול כדי שלא יחסר לי דבר, שעבדה קשה כדי שתוכל לרשום אותי לכל חוג אפשרי. אבל כילד, חוויתי אותה בצורה אחרת לגמרי. היא הביאה אותי לעולם שהייתה כבר בת 42, בשונה מאוד מהאמהות של החברים שלי; היא גם הייתה דמות רועשת, ססגונית, דרמטית, מושכת תשומת לב וגם אישה שמנה.
"רק לפני כשש שנים, בגיל 30, כשעשיתי עליה סרט, הגישה שלי כלפיה השתנתה. חזרתי לסצנות ילדות שחוויתי כמביכות, ופתאום ראיתי אותן באור שונה והן גרמו לי להעריץ אותה. מאז הקשר בינינו השתנה לגמרי, אנחנו מדברים לפחות ארבע פעמים ביום".
היא ידעה אז שאתה מתבייש בה?
"יכול להיות שכן, אבל היא לא עשתה עניין מזה. אמא שלי, היתרון והחיסרון שלה, הוא שהיא לא נתקעת על דברים. אצלה זה איכשהו בין הדחקה ובין גישה בריאה מאוד לחיים. הלוואי שהייתי קצת כמוה. כשמציק לי משהו, אני נתקע ולא מפסיק לעסוק בו".
סדאם חוסיין ואני
אגמון נולד בירושלים, למד בתיכון דתי ובישיבת מעלה גלבוע, בצבא שירת כקצין בנח"ל ואחרי השחרור למד בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. ב־2017 יצר יחד עם אלעד שוורץ את "הטרמפיסטים", שזכתה להצלחה ועונתה השנייה נרכשה על ידי תאגיד השידור הישראלי. כמו כן יצר את הסדרה הדוקומנטרית "וואי, וואי, וואי", שעסקה בדור ה־Y ואת הסרט התיעודי "כמו לב שעובד", שבו יצא למסע אישי באומן. את ספרו הראשון הוציא במהלך שירותו הצבאי, ובין ספריו המצליחים נכללים "יאיר ויהונתן", "מה אהבתי" ו"ספר האקסיות", שיצא ב־2021. במקביל הוא כותב טור שבועי במגזין "מוצ"ש" של העיתון "מקור ראשון".
"גדלתי כילד דתי. לכולם סביבי היו שני הורים, הרבה אחים ומלא כסף, אבל אני גרתי בדירה קטנה, רק עם אמא, שהשלימה הכנסה בעבודת ניקיון אצל משפחות עשירות. כיום אני יכול לומר שהייתה לי אמא מדהימה שעשתה הכול כדי שלא יחסר לי דבר"
את אשתו שירה הכיר כשהיה בן 22 בעת שלמד בישיבה וראה אותה במדרשה. כיום הם הורים לשניים (חיה בת החמש ונח בן השלוש) וגרים בתל־אביב. הוא מגדיר את עצמו כדתי אתאיסט: "אני לא מאמין באלוהים, אבל מחובר למסורת. הילדים שלי לומדים במסגרות דתיות ואנחנו שומרים על כשרות ושבת, אבל אני לא חובש כיפה, ואם נהיה בחו"ל, סביר שניסע בשבת".
בהתחשב בכך שאמא שלך דתייה, האם לא הפריע לה אז לנהל רומן עם גבר נשוי?
"לפי מה שסיפרו לי, כשאמא שלי עלתה על הטרמפ איתו, פורמלית הוא היה פרוד. באותה תקופה הוא לא התגורר עם אשתו, שעזבה את הבית במושב כי הייתה שם פריצה. היא עברה לגור במקום אחר, ואבא שלי היה עסוק עם הרפת, נשאר במושב ומדי פעם הגיע לבקר אותה ואת הילדים. מאוחר יותר התברר לי שאמא שלי לא הייתה האישה הנוספת הראשונה וגם לא האחרונה שלו. כשהוא עזב אותה, זה לא היה כדי לחזור לאשתו, אלא למען מישהי אחרת".
3 צפייה בגלריה
"סדאם היה חתיך וגם אבא היה חתיך". אגמון עם אביו, חיים צפרירי
(תצלום מסך מתוך הסרט "רחל אגמון")
אביך נכח בחייך?
"אמא שלי לא ביקשה ממנו שקל, אבל כן דרשה שהוא יכיר בי. את זה אבא שלי סיפר לי רק כשהייתי בוגר.
"בעיניי זה מטורף. אמא שלי נולדה וגדלה בקיבוץ עין־הנצי"ב. היא הייתה בקשר טוב עם המשפחה שלה, אבל הם היו קיבוצניקים ולא יכלו לעזור לה כלכלית. ועדיין, היא הייתה מוכנה לקחת הכול על עצמה, כדי שאני לא אהיה ילד בלי אבא.
"וכך, לאורך כל שנות ילדותי, ידעתי מי אבא שלי. הוא היה מבקר אותנו אחת לשבוע־שבועיים. אני זוכר שהוא היה מביא ארגז ירקות ויושב עם אמא שלי".
"אני לא מאמין באלוהים, אבל מחובר למסורת. הילדים שלי לומדים במסגרות דתיות ואנחנו שומרים על כשרות ושבת, אבל אני לא חובש כיפה, ואם נהיה בחו"ל, סביר שניסע בשבת"
איך היה הקשר שלו איתך?
"אמא שלי מספרת שפעם, בגן, הילדים צחקו עליי ואמרו שאין לי אבא, אז היא ביקשה שיבוא לאסוף אותי, כדי שהילדים יראו שיש לי אבא. הוא באמת בא ואסף אותי. אבל לא היינו קרובים. במלחמת המפרץ, רצתי פעם לאמא ואמרתי לה, 'מראים את אבא בטלוויזיה'. זה היה סדאם חוסיין. חשבתי שזה אבא שלי".
הוא היה דומה לסדאם?
"כן, אבל אני אומר זאת כמחמאה. בעיניי, סדאם חוסיין היה חתיך, וגם אבא שלי היה חתיך".
טבעת הנישואים מהשואה
מה חיבר בין הוריו? אגמון מודה שעד היום הוא לא מבין בדיוק. "שדכנית שהייתה רואה את התיקים שלהם, הייתה אומרת 'זה בחיים לא יעבוד'. אמא שלי הייתה קיבוצניקית אשכנזייה, אקדמאית בעלת תואר שני, שבילתה בלי סוף בהרצאות. אבא שלי היה רפתן ממוצא כורדי, שסיים רק 12 שנות לימוד ובקושי ידע מילה באנגלית. ועדיין, זה לא היה סטוץ. הקשר ביניהם נמשך שלוש שנים. הייתה שם אהבה. אגב, בשלב מסוים אבי חזר לאשתו, ונולד להם בן נוסף".
אגמון מספר שבילדותו היה מגיע לפעמים למושב של אביו וישן בבית משפחתו. "רוב האחים היו גדולים ממני משמעותית, וכבר לא היו בבית", הוא מספר, "אבל האח שנולד שנה לפניי היה שם, ולא ממש הסתדרנו. מה שכן, אשתו של אבא הייתה מדהימה אליי. לא רק שהיא קיבלה אותי, אלא גם הרעיפה עליי אהבה. היא נפטרה ב־2017, שנתיים אחרי אבא שלי, אבל אם את שואלת אותי, היא הגיבורה הגדולה של הסיפור הזה".
"כילד, אני ואמא שלי הוזמנו לאירועים משפחתיים של האחים שלי, אבל לא היינו קרובים. כשאבא שלי חלה ואושפז, התקרבנו באמת. כיום אנחנו נפגשים ומדברים, ויש לנו גם קבוצת וואטסאפ משותפת בשם 'חיים היה אבא שלנו'"
מדהים שהיא קיבלה אותך.
"כשבגרתי, שאלתי אותה פעם: 'את אוהבת את אבא שלי?', והיא ענתה: 'הוא אבא של הילדים שלי'. היא הייתה עולה חדשה מטורקיה, שהתחתנה עם אבא שלי בגיל 13 בשידוך. הם לא התחתנו מאהבה. המעשים של אבא פגעו בה, אבל היא למדה לחיות עם זה. בעונה הקודמת של 'הטרמפיסטים', יום צילומים נפל על האזכרה של אבא שלי. צילמתי פרק עם אחותי הבכורה מיכל, אספתי אותה לבית הקברות ודיברנו על איך זה שאמא שלה קיבלה אותי. מיכל אמרה: 'אמא תמיד אמרה, מה הילד אשם?'".
איך הקשר שלך עם האחים האחרים?
"כשהייתי ילד, אני ואמא שלי הוזמנו לאירועים משפחתיים של האחים שלי, אבל לא היינו קרובים. כשאבא שלי חלה ואושפז, התקרבנו באמת. כיום אנחנו נפגשים ומדברים, ויש לנו גם קבוצת ווטסאפ משותפת בשם 'חיים היה אבא שלנו'".
לאמא שלך היה מישהו אחרי אבא שלך?
"לא היה לה מזל מבחינה רומנטית. הסיפור שלה שובר לב. יש לה שתי אחיות קטנות ממנה ואח. בגיל 24 היא עברה לבדה לירושלים, יצאה לדייטים אבל לא מצאה את האחד.
"לסבתא שלי הייתה טבעת נישואים שנשמרה מהשואה. היא חיכתה שאמא שלי, הבכורה, תתחתן, כדי שתוכל לתת לה את הטבעת, אבל זה לא קרה. אחותה הצעירה, יהודית, התחתנה קודם וסבתא אמרה, 'לא ניתן את הטבעת ליהודית, נמתין לרחל'. אבל חלפו שנים, האחות נחמה, שצעירה מאמא שלי ב־14 שנה, עמדה להתחתן ואז סבתא אמרה, 'טוב, ניתן את הטבעת לנחמה'. כאילו שאמרו לה, 'זהו, נואשנו ממך. לעולם כבר לא תתחתני'.
"אחרי שנולדתי, היא ויתרה על זוגיות באופן סופי. פעם שאלתי אותה 'למה?', והיא אמרה שהייתה טרודה בקיום הכלכלי שלנו. לדעתי היא גם הקריבה את הגוף שלה, מבחינה פיזית. ככל שגדלתי, היא השמינה. ויתרה על עצמה ועל הגוף".
הקרוז האחרון
לא רק באמו התבייש אגמון בשנות ילדותו, אלא גם באביו. ולא רק בגלל שהיה נשוי ובעל משפחה אחרת, אלא גם בגלל מוצאו. "גדלתי בחברה של אשכנזים דתיים שנחשבו משכילים, נאורים ומתקדמים, ואילו אבא שלי היה רפתן כורדי עם שפם ובלי כיפה. אהבתי אותו, אבל התביישתי בו. רק כשהייתי בצבא, הקשר בינינו העמיק. שֵירתי באזור ערד ואבא נהג לבקר אותי. שיחקנו שחמט במשך שעתיים, ולראשונה הרגשתי שבאמת יש לי אבא".
ב־2014, בתקופת מבצע צוק איתן, הקשר עלה מדרגה. "הוא הזמין אותי להתלוות אליו לקרוז. בגלל המלחמה, הכרטיסים היו זולים. זו הייתה הפעם הראשונה מאז נולדתי, שביליתי איתו יותר מ־24 שעות. בהמשך אותה שנה התגלה אצלו סרטן הלבלב, ותוך חודשיים וחצי הוא הלך. ביולי 2014 היינו בקרוז, ביולי 2015 הוא נפטר. הקרוז היה המתנה הכי טובה שקיבלתי".
3 צפייה בגלריה
פגישה משפחתית במהלך השירות הצבאי. "רק כשהייתי בצבא, הקשר ביני לאבא העמיק"
(צילום: אלבום פרטי)
באותה תקופה אגמון למד קולנוע, ובחר לקחת מצלמה למסע ולתעד את אביו. "במהלך ההפלגה שאלתי את אבא שלי, 'רצית אותי?'. הוא ענה: 'מה פתאום?'. הוא טען שאמא שלי הייתה עם התקן והסירה אותו בלי להגיד לו, שהיא בעצם גנבה לו זרע. מובן שהייתי בשוק".
אפשר להבין, אבל בהמשך בחרת לשמוע את הגרסה של אמא שלך.
"לקח לי זמן רב להתבשל עם מה שצילמתי, עד שהבנתי שיש לזה פוטנציאל לסרט והחלטתי לצלם גם את הצד של אמא. הבנתי שגם איתה אני צריך לצאת לטיול, ושנתיים אחרי הקרוז הצטרפתי לטיול מאורגן שאליו יצאה, לאוקראינה. כשסיפרתי לה מה אבא אמר, היא כעסה, והתעקשה שהייתי ילד רצוי, שאבא אמר לה שהוא רוצה להביא איתה ילד, שהוא שיקר לי".
"לא רק שקיבלתי אהבה עצומה מאמא שלי, אלא גם מאבא שלי. הוא אהב אותי והיה גאה בי, ומעולם לא נתן לי להרגיש אחרת"
למי אתה מאמין?
"הבנתי שזה לא ממש משנה, כי גם אם לא הייתי ילד רצוי, בסופו של דבר הגעתי לעולם, ולא רק שקיבלתי אהבה עצומה מאמא שלי, אלא גם מאבא שלי. הוא אהב אותי והיה גאה בי, ומעולם לא נתן לי להרגיש אחרת".
לסרט שיצר על הוריו ושהיה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית "סרטים תיעודיים עד 60 דקות", בחר לקרוא על שם אמו, "רחל אגמון". במהלך הסרט הוא שאל את הוריו מה הוביל אותם להיות יחד, ואמו ענתה: "אבא שלך היה במשבר עם אשתו ומשפחתו, ואני הייתי במשבר עם עצמי ואי־משפחתי". בסרט שילב אגמון את מות אביו ואת הולדת בתו הבכורה, חיה, שנולדה אחרי שהוא ואשתו חוו לידה שקטה, ויצר, בלי שהתכוון, סרט על מעגל החיים.
איך עושה גבר
את העונה השישית של "הטרמפיסטים", סדרה שהוא יוצר מאז עונתה השלישית יחד עם רועי אלון, החליט להקדיש לגבריות. "קראתי לה 'איך עושה גבר', על משקל 'איך עושה כלב'. עניינה אותי השאלה מה גבר אמור לעשות כיום. לדעתי, פעם היה ברור יותר איך גבר צריך להיות. כיום? הרבה פחות. "זה בא גם בהשפעת סדרה אחרת שאני עובד עליה, שעוסקת באסון נחל צפית. הסיבה שהנערים הללו נספו הייתה לדעתי בגלל רצון של כמה גברים להוכיח שהם גברים. הרי זה היה יום חורפי, טיולים בארץ התבטלו, ולמה הטיול הזה נשאר? כי היו מי שרצו להוכיח שהם לא מוותרים, שהם מה שנקרא 'גבר גבר".
אמא שלי לא ביקשה מאבא שלי שקל, אבל כן דרשה שהוא יכיר בי. שאלתי אותו, 'רצית אותי?'. הוא ענה: 'מה פתאום'. הוא טען שאמא שלי הייתה עם התקן והסירה אותו בלי להגיד לו, שהיא בעצם גנבה לו זרע. אמא כעסה, והתעקשה שהייתי ילד רצוי"
בתוכנית אתם באמת אוספים טרמפיסטים מהרחוב? זה לא מבוים?
"ממש לא. אנחנו באמת מסתובבים ברכב ומחפשים אנשים שמחפשים טרמפ".
וכולם ככה זורמים, לספר את הסיפור האישי שלהם בפומבי?
"תתפלאי, אבל הרוב כן. מדובר באנשים שרוצים מאוד טרמפ. כמובן, הרבה שואלים לפני כן למה יש מצלמות ואנחנו מסבירים להם. חלקם גם אומרים שהם לא מעוניינים ואנחנו מכבדים אותם לגמרי, אומרים להם שניקח אותם טרמפ בכל מקרה, ורק מבקשים להשאיר את המצלמות דולקות ואם בסוף הנסיעה הם עדיין לא יסכימו לקחת חלק, נמחק את מה שצולם. בסוף, חלק גדול מאלה שלא הסכימו, משנים את דעתם ונותנים לנו אישור לשדר. הבעיה הגדולה שלנו היא מה לבחור, בכל עונה יש לנו כ־60 סיפורים מצולמים, ורק שבעה מהם משודרים בסופו של דבר".
מי מהדמויות הכי ריגשה אותך העונה?
"ארלן, שמופיע בפרק האחרון. מדובר בגיי אמריקאי בן 69 שהתגייר, עלה עם בן זוגו היהודי לישראל, וכמה שנים אחרי זה איבד אותו בגלל מחלה. בהמשך הוא הכיר בחור שעקץ אותו, גנב ממנו כספים והותיר אותו בחובות. למרות הכול, הוא לא איבד את האופטימיות שלו".
אתה שואל את הטרמפיסטים שלך "איזה גבר אתה?". מה התשובה שלך?
"אני חושב שאני גבר רגיש מאוד. פעם הייתי אדם ציני מאוד, אבל מאז שהפכתי לאבא והתחלתי לעשות את 'הטרמפיסטים', המבט שלי על החיים השתנה והורדתי את המגננות. כיום אני כבר לא עומד מול החיים כמו בקרב אגרוף. אני מרשה לעצמי להיות חשוף יותר, מאפשר לחיים לתת את המהלומות שלהם".
מתי אתה מרגיש הכי גבר?
"בכל סצנה שבה אני מתפקד כאבא. גדלתי בבית בלי אבא, אין לי מודל. אבל בכל פעם שאני מכין ארוחת ערב לילדים, מלביש אותם בפיג'מה או רוקד איתם בבית, משום מה זה גורם לי להרגיש הכי גבר שיש".
