ד"ר חוליאנה קייצברג (30), מתמחה בכירורגיה כללית בבית החולים סורוקה, שירותי בריאות כללית, נשואה ואם לילדה בת עשרה חודשים, מתגוררת בבאר־שבע. נולדה וגדלה בעיר קאלי, השלישית בגודלה בקולומביה.
תהליך הגיור: "גדלתי במשפחה נוצרית, ולא ידעתי כלום על יהודים או על ישראל. בגיל 19, במהלך לימודי הרפואה באוניברסיטת קאלי, הכרתי בחור יהודי בשם אנדרס. כשהתחלנו לצאת, הוא סיפר לי שהוא מתכנן לעלות לישראל. ידעתי שגם אני מתכננת להגר, בגלל הפשע בקולומביה. אנדרס סיפר לי על הדברים היפים בישראל ועל החוויות שלו מתוכנית 'מסע'. התחלנו לתכנן את העלייה ובמקביל התחלתי תהליך גיור".
הביקור הראשון: "במרץ 2019, שנה וחצי אחרי שסיימנו את לימודי הרפואה, הגענו לביקור ראשון שלי בארץ. התמקמנו אצל מרים, חברת משפחה באשדוד, ומשם יצאנו לטיולים ברחבי הארץ. ראיתי ילדים והורים הולכים רגועים ברחוב, מה שבקולומביה קשה למצוא. ב'יד ושם' התחלתי להבין כמה כאב העם היהודי עבר, ונפעמתי מהיכולת לפרוח ולשגשג למרות כל הכאב. ערב אחד, לקראת סוף הטיול, אנדרס ואני ישבנו מול בית הכנסת 'החורבה' ברובע היהודי בירושלים. פתאום הוא הראה לי סרטון שבו כל המשפחה והחברים מאחלים לנו שמחה ואושר - וקלטתי שמדובר בהצעת נישואים. אנדרס נתן לי טבעת, אבל מרוב התרגשות הוא שכח לכרוע ברך. אמרתי מיד - 'כן'".
"כשפרצה המלחמה הייתי בחופשת לידה. כולנו הוקפצנו לבית החולים. נסעתי מהר תוך כדי אזעקות, ועבדתי בחדר טראומה עם פצועים קשה, עד שהם הועברו לטיפול נמרץ או לחדר ניתוח. היה יום קשה מאוד, כולנו בכינו וכאבנו"
החתונה: "כדי לעלות כזוג נשוי, התחתנו בחתונה אזרחית קטנה. יש לנו במשפחה שלושה אנשים שהתחתנו עם יהודים בשנים האחרונות, בלי שום קשר ביניהם: הראשון היה דוד שלי, שהתחתן עם יהודייה והתגייר למענה, אחר כך אחותי הגדולה ובהמשך אני. הגשנו בקשת עלייה בסוכנות היהודית בבוגוטה וקיבלנו אישור. שבוע לפני העלייה התחתנו בחתונה יהודית".
העלייה: "באוגוסט 2019 הגענו לישראל ונשלחנו למרכז הקליטה 'יעלים' בבאר־שבע. כנראה שבטעות לא ניקו לנו את הדירה, חצי מהמדבר היה בפנים. התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות. אני זוכרת את הפרצוף של אנדרס, שהיה בטוח שאגיד: 'אני לא נשארת פה, בוא נחזור', אבל ידעתי שזה לא יהיה ככה כל החיים. למחרת הגיעה חברתנו מרים, לקחה אותנו לסופר ועזרה לנו לנקות. היא המשפחה שלנו כאן. למדנו באולפן לעברית ובהמשך באולפן למקצועות הרפואה. התברר שתהליך הגיור שעשיתי בקולומביה לא מוכר כאן, אז התגיירתי שוב. כשסיימתי, התחתנו שוב. אחרי כמעט שנתיים בארץ התחלתי התמחות בכירורגיה בסורוקה, ואנדרס מתמחה ברנטגן".
עברית: "אני לא יודעת לומר מתי בדיוק זה קרה, אבל יום אחד המוח שלי עבר לעברית, והיום אני כבר כותבת מכתבי שחרור בקלות. כמובן שאני עדיין עושה טעויות מביכות: לא מזמן הייתי מצוננת ואמרתי לקולגה שלי שאני מזוננת. הוא נקרע מצחוק, ועד היום, כשאני קצת חולה, הוא שואל אם אני מזוננת".
המלחמה: "כשפרצה המלחמה הייתי בחופשת לידה. כולנו הוקפצנו לבית החולים. נסעתי מהר תוך כדי אזעקות, ועבדתי בחדר טראומה עם פצועים קשה, עד שהם הועברו לטיפול נמרץ או לחדר ניתוח. היה יום קשה מאוד, כולנו בכינו וכאבנו. רק כעבור שלושה שבועות קיבלתי אישור לקצר את חופשת הלידה ולחזור לעבוד. היום אני מטפלת בעיקר בפציעות גפיים או ראש, וניתחתי גם חייל אחד עם פציעה בטנית.
"למרות המצב הלא פשוט, אני מאושרת שעליתי ארצה ולא מעלה בדעתי לעזוב".
איזה הרגל קולומביאני כדאי לישראלים לאמץ? "להיות קצת יותר שמחים למרות הקשיים".
לְמה את הכי מתגעגעת בקולומביה? "פרט למשפחה שלי, לפרי שנקרא צ'ונטָדורו".
לְמה לא תצליחי להתרגל כאן? "לכך שאנשים שמים את עגלת הסופר בתור בקופה ואז ממשיכים בקנייה".
מה המקום האהוב עלייך בארץ? "העיר העתיקה ובמיוחד הכותל המערבי".
