לפני כמה חודשים, בסשן שנערך בזום, גילתה ד"ר דפנה ליבר שהמטופל שלה מצלם את הפגישה. "מבחינתי זה היה רגע מטלטל", היא משחזרת. "פתאום הבנתי שאם הטיפול דיגיטלי, אני לא בשליטה מלאה על מה שקורה. אני יכולה למצוא את עצמי מחר בסרטון טיקטוק או לגלות שהיה מישהו נוסף בחדר שהקשיב לנו, ואני לא יכולה להבטיח את האנונימיות וחסיון הטיפול. לעומתי, המטופל לא ראה עם זה שום בעיה. הוא לא עשה את זה בזדון ולא תכנן להסתיר את זה, הוא פשוט לא שיתף אותי. כששאלתי אותו למה צילם, ענה שהוא רוצה לראות את הטיפול שוב. זה מעלה שאלה: בעולם הדיגיטלי, שבו הכול זמין לנו ברגע - למה שהטיפול לא יהיה אונליין, מתועד וזמין תמיד?".
האישה המתאימה ביותר לענות על השאלה הזו היא ליבר עצמה. היא בת 48, נשואה ואם לשני מתבגרים, ראש התוכנית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות בקריה האקדמית אונו, מטפלת ויועצת ארגונית, המתמחה בפער שבין העולם הדיגיטלי למציאות. זה כשבע שנים היא מטפלת באמצעים דיגיטליים, בזום ולפניו בסקייפ, ובעבודת הדוקטורט שלה בחנה איך המציאות הדיגיטלית משפיעה על מבנה הנפש. "כשהתחלתי לפני עשור היה לי קשה למצוא מנחה לדוקטורט, כי הנושא הזה היה קצת מדע בדיוני", היא נזכרת, "אבל היום כבר ברור שיש מציאות דיגיטלית וטיפול דיגיטלי. כשאני מדברת על קליניקה דיגיטלית, אני לא מדברת רק על קליניקה שמתקיימת באמצעים דיגיטליים, למשל עם אנשים שגרים בחו"ל או מרותקים לביתם - אלא על העובדה שגם כשאנחנו בקליניקה בעולם הפיזי, הממד הדיגיטלי הוא חלק מהמציאות שלי, של המטופל ושל המרחב שבינינו. מטופל חדש יפנה אליי בווטסאפ אחרי שכבר חיפש אותי בגוגל. הוא מגיע אליי עם ווייז, וכשהוא יושב פה הוא מקריא לי מהטלפון או מראה לי תמונות. יש כאלה שמבקשים להקליט את השיחה כי יש להם קשיי קשב וריכוז. אם בסיום המפגש הם ייזכרו במשהו, הם יסמסו. הטיפול, כמו העולם כולו, נהיה דיגיטלי, והמציאות הדיגיטלית שכולנו חיים בה משפיעה על מי שאנחנו, על האנשים שהפכנו להיות".
"הממד הדיגיטלי הוא חלק מהמציאות שלי, של המטופל ושל המרחב שבינינו. מטופל חדש יפנה אליי בווטסאפ אחרי שכבר חיפש אותי בגוגל. הוא מגיע אליי עם ווייז, וכשהוא יושב פה הוא מקריא לי מהטלפון"
בספר "איך מסמסים געגוע? רגעים אנושיים מקליניקה דיגיטלית" (הוצאת שתים) מנסה ליבר לגשר על הפערים שבין העולם הדיגיטלי לעולם הפיזי ולתת כלי עבודה להורים ("ואפילו לסבתות שמדברות עם הנכדים"), למטפלים וגם למתבגרים, שיוכלו להבין את הוריהם טוב יותר. "בהקשר הזה כדאי להדגיש את הפער בין מהגרים דיגיטליים לילידים דיגיטליים", היא מחדדת. "מהגרים דיגיטליים נולדו לעולם שלא היה בו אינטרנט ומחשב בכל בית. הם מבינים טכנולוגיה, הם המציאו חלק ממנה - אבל זו לא שפת האם שלהם. הם זוכרים עולם שלא היה ככה, שבו היה לי ברור שבשביל להכיר בחור אני צריכה לצאת מהבית ובשביל למצוא עבודה אני צריכה ללכת ולהתראיין ולהתנסות. ילידים דיגיטליים, לעומת זאת, נולדו למציאות שבה הכול זז בהינף אצבע. אין להם תחושה איך היה פעם. אמנם פער דורות תמיד היה, אבל עכשיו נולד דור חדש בכל חמש שנים. הטיקטוק רק בן שלוש והאינסטגרם פה שבע שנים בסך הכול, אבל הם שינו לנו את המציאות. כשמבינים את המודל הזה, אפשר לנסות להבין איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם ולתרגם את המושגים ותפיסת העולם".
הזמן נחווה כתקלה
אז איך השפיעה המציאות הדיגיטלית על מבנה הנפש? "בתור התחלה, זמן הקשב והיכולת להתעמק השתנו, כי אנחנו חיים בעולם שבו הכול הרבה יותר מהיר וזמין", מסבירה ליבר. "אנחנו מעבירים בינינו המון הודעות, יותר מאי פעם, ויש הרבה יותר אינטראקציה - אבל הרבה פחות טקסט. ההודעות קצרות ותמציתיות בהשוואה לכתיבה של פעם. זה לא טוב או רע, זה פשוט שינוי באופן שבו אנחנו קולטים מסרים. אנחנו רגילים להזמין אוכל מוולט, לבחור סדרה מנטפליקס, לקנות נעליים בחנות שממוקמת בצד השני של העולם, והכול מהיר וזמין ועכשיו. בעולם כזה, בקרב ילידים דיגיטליים, כל מה שלוקח זמן, שקשור להמתנה, לציפייה או להתמדה, נחווה כתקלה, כמו דפדפן שלא עולה. אבל בעולם האמיתי דברים לוקחים זמן. אם נשבר לי הלב, ההחלמה לא מהירה ואוטומטית, היא לוקחת זמן. בטיפול צריך להמתין משבוע לשבוע, וצריך להתבגר, להתפתח תעסוקתית, ללמוד, לעבוד, להתקדם, להתמיד. כל אלה הם דברים שלוקחים זמן, אבל בעולם שבו אנחנו יכולים להפוך מהיום למחר לכוכבי רשת - הזמן נחווה כתקלה".
"קיים פער גדול בכל מה שקשור ביכולת שלנו לבחור. במציאות הדיגיטלית אני בוחרת שומר מסך, טייק־אוויי, מסלול בווייז ובן זוג לערב מהטינדר. במציאות הפיזית מרחב הבחירה מצומצם יותר. אני לא יכולה לבחור את הבוס שלי, את הפקקים שבדרך, את הסיטואציה החברתית, את מזג האוויר או את אורך ההיריון. חוסר ההלימה הזה משפיע היום בעיקר על הצעירים יותר, בני ה־20 ומשהו. הם מתחתנים לאט יותר ומתקשים במציאות עבודה. היה לי מטופל שהגיע אליי כי בכל פעם שהוא נכנס לגלידרייה הוא היה מתבלבל כל כך מעודף ההיצע, שהוא היה יוצא בלי לאכול כלום. בזמנו זה הצחיק אותי, המחשבה שזו בחירה כל כך דרמטית שאני מעדיף לא להחליט בכלל. היום אני מבינה שמהפחד לבחור - יהיו אנשים שיעדיפו לא לבחור, להיות בהמתנה. זה נקרא FOBO) Fear Of Better Option) – כי בכל רגע שבו אני בוחרת משהו יש חוויה של הפסד, כי אולי פספסתי משהו, אולי יש משהו שיהיה לי יותר מדויק. ככה יש אצלי מלא מטופלים שפשוט יושבים בבית, עד שיגיעו העבודה המושלמת או הזוגיות המושלמת".
"במציאות הדיגיטלית אני בוחרת שומר מסך, טייק־אוויי, מסלול בווייז ובן זוג לערב מהטינדר. במציאות הפיזית מרחב הבחירה מצומצם יותר"
"עוד פער הוא בין הידיעה לחוסר הוודאות. הווייז, למשל, הוא כמו מגדת עתידות, הוא נותן חוויה של שליטה וודאות: בעוד 24 דקות אגיע ליעד שלי. האוכל שלי מוולט יגיע בעוד 18 דקות. החבילה שלי מעלי אקספרס בדרך ואני יכולה לעקוב אחרי ההתקדמות שלה. במקביל, בעולם סביבנו יש תחושה חזקה של חוסר ודאות, עם הקורונה, המלחמה באוקראינה, האבטלה, אי־היציבות הפוליטית. אלה דברים שאין לנו יכולת לשלוט עליהם. הפער בין תחושת השליטה לחוסר השליטה מטלטל, בעיקר את בני הדור הצעיר.
"היום אני מבינה שמהפחד לבחור - יהיו אנשים שיעדיפו לא לבחור, להיות בהמתנה. זה נקרא FOBO) Fear Of Better Option) – כי בכל רגע שבו אני בוחרת משהו יש חוויה של הפסד, כי אולי פספסתי משהו"
"פער נוסף, ובעיניי הגדול ביותר, הוא זה שבין מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ ובין המציאות. ברשתות החברתיות, באינסטגרם ובטיקטוק אנחנו רואים את האנשים על הבמה כשהם במיטבם, עם זווית צילום מחמיאה, באמצע בילוי, מצלמים מנה במסעדה נחשבת. אבל את עצמנו אנחנו רואים בעיקר מאחורי הקלעים. אנחנו רואים את החצ'קונים, את התמונות הלא טובות, את הרגעים האפלים. אנחנו מבינים שגם לאחרים יש מאחורי הקלעים וימים לא טובים ומריבות עם הבסטי - אבל אנחנו לא רואים ולא חווים את זה. ולכן בכל פעם אנחנו מתבאסים מחדש, מקנאים מחדש ומעבירים ביקורת על עצמנו - אני לא מספיק רזה, יפה, מאושרת. הפער הזה קשוח".
כשאנושי ודיגיטלי מתחברים
ספרה של ליבר כתוב בשפה נגישה ויומיומית. הוא משלב סיפורים מהקליניקה ותיאורי מקרה. אחרי כל אחד מהם יש פרק להורים ופרק למטפלים, ובו כלים איך להתמודד עם סיטואציות דומות. הספר נפתח בסיפור של נערה שברחה מהבית. "כשהם הגיעו אליי האבא נראה רגוע, וכששאלתי 'למה?', הוא ענה: ראיתי שהיא הייתה זמינה ב־4:32, אז סימן שהכול בסדר איתה. אמרתי, 'אוקיי, אבל זה לא אומר כלום על המצב הנפשי שלה. אתה לא יודע איפה היא, עם מי היא, באיזה מצב היא, אין לך כלום חוץ מהאינדיקציה הדיגיטלית'. כולנו עושים את זה. כשאנחנו לא יודעים איפה הדברים עומדים, נשענים על הטכנולוגיה. היא אי של ודאות בחוסר ודאות".
"התברר שסיווג הרקמות שלי לא מתאים לבחורה מהפוסט אבל כן מתאים לילדה בת שש שהייתה מאושפזת בשניידר. יש משהו בעולם הדיגיטלי שיכול להיות קצת מאיים, וקורים שם לפעמים דברים איומים - אבל קורים שם גם קסמים"
לפעמים הטכנולוגיה יכולה לייצר קסמים. "בתחילת הספר אני מספרת סיפור מהעולם הפרטי שלי. הוא מתחיל בפוסט שקראתי בפייסבוק, על אמא לילדים שזקוקה לתרומת כליה. זה היה בקורונה, חיפשתי מה לעשות עם עצמי ואיך לתרום. זה נראה לי כמו משהו שאני יכולה לעשות. אז הלכתי לעשות בדיקה והתברר שסיווג הרקמות שלי לא מתאים לבחורה מהפוסט אבל כן מתאים לילדה בת שש שהייתה מאושפזת בשניידר. לפני שנה וקצת נכנסתי לניתוח ותרמתי לה כליה. היא בסדר גמור עכשיו, היא קיבלה כליה, ואני קיבלתי חיוך. מבחינתי זה הגשר שבין הדיגיטלי לאנושי. לא הייתי מגיעה לזה לעולם אילולא המרחב הדיגיטלי. יש משהו בעולם הדיגיטלי שיכול להיות קצת מאיים, וקורים שם לפעמים דברים איומים - אבל קורים שם גם קסמים, ברגעים שבהם האנושי והדיגיטלי מתחברים".
