שבועיים לפני שהשחקן והסטנדאפיסט משה אשכנזי הודח מ"רוקדים עם כוכבים", הוא נרשם כמי שהביא את הריקוד המרגש של העונה. אשכנזי סיפר מול המצלמה שהחליט לרקוד רומבה לצלילי השיר "אהבה כזו" (של זהבה בן ועידן רייכל) ולהקדיש את הריקוד לאחותו הגדולה רויטל. ואז הוא התחיל לבכות. "לפני כעשר שנים איבדנו את הבן של אחותי רויטל, האחיין שלי, רותם", הסביר בכאב. "אחותי הורידה אותו בחוג כדורגל. שעה וחצי אחרי זה התקשרו והסבירו שהוא נפצע. אבל זה היה יותר מזה".
האחיין, רותם דוידסון ז"ל, נהרג בנובמבר 2011 כשהוא בן 11 בלבד, אחרי ששער קטרגל נפל על גופו ומחץ אותו. הוא הובהל לבית חולים במצב קשה, וכעבור זמן קצר מת מפצעיו. כשאשכנזי רקד, השופטים התקשו לעצור את הדמעות. גם אחותו רויטל, שצפתה בשידור החי מסלון ביתה בעכו, לא הפסיקה להתייפח.
"יומיים לפני השידור מושיקו סיפר לי שהוא מתכוון להקדיש לי את הריקוד", היא מספרת. "הוא התקשר ואמר, 'אני רוקד השבוע לזכרו של רותם'. הבחירה של השיר כמובן לא מקרית. 'אהבה כזו' זה שיר שאני אוהבת מאוד, שהשמעתי גם באחת האזכרות של רותם. אני מרגישה שהוא ממש מדבר על המקרה שלי. רותם היה ילד בלונדיני יפהפה, עם גומות ועיניים כחולות. כשהוא היה נכנס לחדר, זה כאילו שהיה נדלק אור. כשצפיתי בריקוד של מושיקו הרגשתי כאילו יש הילה מעליו. ממש כאילו רותם נמצא שם ומאיר את הבמה".
"רותם ואחי היו מאוד קשורים. כשרותם נהרג, מושיקו התנתק מהכל וטס לחו"ל למשך חצי שנה. כשהוא חזר הוא הראה לנו שהוא עשה קעקוע עם השם רותם על הזרוע"
הופתעת מהמחווה שלו?
"מאוד התרגשתי, אבל אני לא יכולה להגיד שהופתעתי. אחי כבר עשה מחוות כאלה בעבר. רותם היה הנכד השני במשפחה. הוא נולד בזמן שמושיקו היה בצבא והם היו מאוד קשורים זה לזה. כשרותם נהרג, מושיקו היה בתחילת דרכו המקצועית וקיבל כל מיני הצעות נחשקות, אבל הוא אמר לנו שהוא לא מסוגל. הוא בחר להתנתק מהכל ולטוס לחו"ל למשך חצי שנה. כשהוא חזר הוא הראה לנו שהוא עשה קעקוע עם השם רותם על זרועו השמאלית. הכי קרוב ללב".
הגוף והנפש התנתקו
רויטל אשכנזי (48), מנהלת מכירות בחברת שיווק לפלסטיק, נולדה וגדלה בעכו למשפחה מלוכדת במיוחד. מלבד בן הזקונים משה, שמתגורר בגבעתיים, כולם גרים בעכו זה ליד זה. "גם ההורים שלי וגם שתי האחיות שלי גרים בבניינים סמוכים אליי. אנחנו ממש כמו חמולה", היא אומרת, משועשעת.
רותם, שהיום היה אמור להיות בן 22, היה בנה הבכור מנישואיה הראשונים. כשהיה בן שנתיים התגרשה מאביו, נישאה בשנית והביאה לעולם עוד שני בנים, אופיר ונועם (היום בני 17 ו־15). ארבעה חודשים אחרי שרותם נהרג, גם נישואיה השניים הסתיימו.
"רותם בכלל לא רצה ללכת באותו יום לכדורגל", היא משחזרת בכאב. "הוא היה אז בכיתה ו' ואופיר בכיתה א'. שניהם היו בחוג כדורגל בקאנטרי והיו מתאמנים פעמיים בשבוע בזה אחר זה. כמו בכל יום שבו היה אימון, הוצאתי בבוקר את תלבושת הכדורגל שלהם ושמתי להם אותה על המיטה. הם היו חוזרים מבית הספר, אוכלים, מתארגנים, ואז הייתי מגיעה מהעבודה ומקפיצה אותם. באותו בוקר רותם, שהיה תלמיד מצטיין, פתאום אמר לי, 'אמא, לא בא לי ללכת לאימון היום. גם ככה אין לנו משחק בסוף השבוע ויש לנו מבחן בתנ"ך. אני מעדיף ללמוד'. אמרתי לו 'סבבה' והחזרתי את התלבושת לארון. בצהריים רותם התקשר אליי לעבודה ואמר, 'אני כן רוצה ללכת לאימון. המבחן בסוף עם תנ"ך פתוח'. אמרתי לו, 'בכיף. אני באה לאסוף את שניכם'.
"בדרך כלל כשהייתי מקפיצה אותם לחוג, הייתי נשארת בקאנטרי. אבל הפעם נועם, הקטן שלי, היה חולה, אז הורדתי אותם והמשכתי איתו לרופא. שעה וחצי אחרי זה, בדיוק כשיצאתי מהרופא, קיבלתי טלפון מאבא של חבר שהתאמן איתם. הוא אמר, 'רויטל, תגיעי לקאנטרי. רותם קיבל מכה'. שאלתי 'מה קרה?', והוא אמר, 'אני לא יודע, אבל תגיעי מהר'. כשאומרים לך שהילד שלך קיבל מכה ואת יודעת שהוא בחוג כדורגל, כל מה שאת חושבת זה שאולי הוא שבר את היד או את הרגל. את בכלל לא מעלה על דעתך שהבן שלך יכול להיות בסכנת חיים, שהוא עומד למות".
בדיעבד התברר שבזמן שאחיו אופיר היה באימון, רותם שיחק עם חבר במגרש האספלט שנמצא בסמוך, שבו היה שער מברזל שלא היה מקובע לקרקע. "בשלב מסוים הכדור נתלה על רשת השער", מספרת רויטל. "רותם נתלה עם יד אחת על הקורה כדי לחלץ את הכדור, ואז השער התמוטט עליו. הראש שלו נחבט באספלט וקורת הברזל נחתה על החזה שלו ופגעה באיברים פנימיים". אבל את כל הפרטים הכואבים האלה אשכנזי גילתה רק בהמשך.
"כשהגעתי ראיתי את רותם שוכב וכולו דם, והפרמדיקים של טיפול נמרץ מטפלים בו. צרחתי, 'אני אמא שלו, מה קרה לו?'. הם ענו: 'הוא נפצע קשה. אנחנו מרדימים ומנשימים אותו'"
"אחרי שקיבלתי את ההודעה שרותם נפצע התקשרתי לגיסי, שבדיוק היה בקניון שממוקם בדרך לקאנטרי, וביקשתי ממנו לצאת כדי שאשאיר אצלו את נועם. כשהורדתי את נועם קיבלתי עוד שיחה מהאבא של החבר. הוא אמר, 'אל תיסעי לקאנטרי. הגיע אמבולנס לקחת אותו. סעי לבית חולים'. אמרתי, 'מה אמבולנס? מה קרה? הילד בהכרה?'. הוא אמר: 'אני לא יודע'. אז כבר ממש נבהלתי. עמדתי בפקק ופתאום ראיתי את האמבולנס בנתיב הנגדי. יש לי חברה שעובדת במד"א. התקשרתי אליה וביקשתי ממנה שתבקש לעצור את האמבולנס כדי שאוכל לחבור אליו. היא אמרה, 'סעי אחרי האמבולנס. תכף הוא יעצור'. היא כבר ידעה מה קרה, שרותם במצב קשה ושהאמבולנס עמד לחבור לניידת של טיפול נמרץ. כשהגעתי ראיתי את רותם שוכב וכולו דם, והפרמדיקים של טיפול נמרץ מטפלים בו. צרחתי, 'אני אמא שלו, מה קרה לו?'. הם ענו: 'הוא נפצע קשה. אנחנו מרדימים ומנשימים אותו'".
אשכנזי עלתה על הניידת שהובילה אותם לבית החולים. "הם לקחו אותו מיד לחדר טראומה ולא נתנו לי להיכנס. בזמן הזה כבר כל עכו שמעה מה קרה. כל החברים ובני המשפחה שלי הגיעו לבית החולים, כולל אבא של רותם ומי שהיה אז בעלי. זמן קצר אחרי זה הוציאו את רותם ואמרו שלוקחים אותו לסי־טי מוח. אני זוכרת שראיתי אותו ונתתי לו נשיקה בראש. עד כמה שידוע לי, הם לא הספיקו לעשות לו סי־טי. הוא נפטר כמה דקות אחרי".
איך הודיעו לך?
"חיכינו מחוץ לסי־טי והגיעה מישהי, שבדיעבד הבנתי שהייתה העובדת הסוציאלית של בית החולים. היא ביקשה מאיתנו לבוא איתה לחדר שלה. גם אז לא העליתי על דעתי שעומדים לספר לנו את הנורא מכל. חשבתי שהיא הולכת להכין אותנו לזה שהוא עומד להיות מאושפז תקופה ממושכת, לעבור שיקום. פתאום הגיע לחדר רופא. אני לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר. רק את צירוף המילים 'איבדנו אותו'. לא הבנתי מה זה אומר 'איבדנו'. לפחות ארבע פעמים הוא אמר את זה ואני כל הזמן שאלתי, 'מה זה אומר?'. עד שבסוף הוא אמר לי: 'הוא מת'".
"כל המשפחה התחילה לצרוח. אני הרגשתי שהגוף והנפש שלי התנתקו. הגוף למטה, הנפש למעלה. אמרו לנו להיכנס להיפרד ממנו. הוא נראה ישן. הייתה עובדת כוח עזר שניקתה אותו ולא הפסיקה לבכות. הבנתי שהיא לא חזרה לעבוד מאז. חיבקתי ונישקתי את רותם, ואז, אין לי מושג מאיפה זה בא לי, אמרתי: 'אני רוצה לתרום את האיברים שלו'. אחות שהייתה בחדר שאלה 'מה?'. אמרתי, 'סליחה, אני מתנצלת'. הסתובבתי לעבר אבא של רותם ואמרתי לו, 'אני רוצה לתרום את האיברים שלו'. אבא שלו אמר: 'אנחנו נתרום'".
מאיפה באמת זה בא?
"אני לא יכולה להסביר. אני מרגישה שזה בא מרותם. הוא היה ילד מלא נתינה. התחושה היא שדיברתי בשמו. בגלל שכל איבריו הפנימיים נמחצו, תרמו בסוף רק את שתי הקרניות שלו לשני אנשים שזכיתי להכיר. בצורה מסוימת זה גורם לי להרגיש שהעיניים שלו ממשיכות לראות את העולם. ובעיקר, שהמוות האכזרי והמיותר שלו לפחות נתן אור לאנשים אחרים".
"תרמנו את שתי הקרניות של רותם. זה גורם לי להרגיש שהעיניים שלו ממשיכות לראות את העולם. ובעיקר, שהמוות המיותר שלו לפחות נתן אור לאנשים אחרים"
מה קרה אחרי זה?
"יצאתי מבית החולים ואמרתי לבעלי, 'רותם מחכה לי בקאנטרי'. לא עיכלתי. תקופה ארוכה לא עיכלתי. שבועיים וחצי אחרי שזה קרה אפילו חזרתי לעבודה. כביכול תפקדתי כרגיל: עבדתי, בישלתי, קילחתי את הילדים. אבל חייתי על כדורים והייתי רובוט. כבר לא התאפרתי לעבודה. הייתי יושבת מול המחשב ולא מרימה את הראש. בסיום כל יום עבודה הייתי עוצרת עם האוטו ליד מגרש הכדורגל ומחכה שרותם יצא ממנו, עד שהמכוניות מאחור היו מצפצפות לי. מדי בוקר המשכתי להעיר את הילדים באותה דרך. הייתי אומרת: 'רותם, אופיר, נועם, בוקר טוב. הגיע זמן לקום'. אופיר ונועם היו יוצאים מהמיטה ואומרים לי, 'אמא, רותם פה?'".
"מדי בוקר המשכתי להעיר את הילדים באותה דרך. הייתי אומרת: 'רותם, אופיר, נועם, בוקר טוב. הגיע זמן לקום'. אופיר ונועם היו יוצאים מהמיטה ואומרים לי, 'אמא, רותם פה?'".
מתי התחלת לעכל?
"חודשיים וחצי אחרי. קיבלתי התקף חרדה מטורף. הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה, וכל התמונות עלו לי בראש בזו אחר זו: הטלפון שקיבלתי שרותם נפצע, המראה שלו בבית החולים, ההלוויה. אז גם התחילו השאלות של ה'למה' ו'אם'. למה שלחתי אותו, מה אם הוא לא היה הולך לחוג. את מנסה להבין למה הוא היה, ופתאום אין. האם זו האחריות שלי? האם זה הגורל? אחרי זה באמת נאחזתי בכל מיני סימנים שאולי הכל כתוב מלמעלה, שזה היה משהו שלא באמת יכולתי לשלוט עליו".
אילו סימנים?
"רותם היה ילד שתמיד ישן מצוין. חודש לפני כן הוא התחיל להתעורר הרבה באמצע הלילה. בא אליי לחדר ואמר, 'אמא, אני לא נרדם'. אומרים שהנשמה מרגישה. רותם נקבר ב־11.11.11 כשהוא בן 11. שנתיים לפני כן הוא נדרס. הוא עמד בצד הכביש ומישהי פגעה בו עם הרכב שלה. אחרי שהוא נהרג עשיתי סדר בבית, ואז מצאתי את המסמכים של בית החולים מהתאונה. פתאום קלטתי שזה קרה כשהוא היה בן 9 בתאריך 9.9.09. אמרתי, 'בורא עולם רצה לקחת אותו אז, ובכל זאת נתן לי אותו לעוד שנתיים".
את אדם מאמין?
"אני לא דתייה אבל מאמינה באלוהים. אני מניחה שיש משהו מקל בזה שאת חושבת שזה לא תלוי בך. כשמושיקו היה בשנה השנייה שלו בבית הספר למשחק, הוא הופיע בהצגה בשם גריניץ'. היא סיפרה על שתי דמויות שמנהלות את העולם הבא. זה היה הרבה לפני שרותם נהרג, אבל אני זוכרת שכבר אז המסר שלה מאוד חדר אליי: שכל אדם מגיע לעולם עם תיק שבו כתוב התאריך שהוא צריך ללכת. היה למשל משפט בהצגה: 'איך הוא מת כל כך צעיר?', ועונים: 'אין מה לעשות. זה כתוב בתיק'. יש בזה משהו טיפה מנחם".
"רותם נקבר ב־11.11.11 כשהוא בן 11. שנתיים לפני כן הוא נדרס. אחרי שהוא נהרג עשיתי סדר בבית, ואז מצאתי את המסמכים של בית החולים מהתאונה. פתאום קלטתי שזה קרה כשהוא היה בן 9 בתאריך 9.9.09. אמרתי, 'בורא עולם רצה לקחת אותו אז, ובכל זאת נתן לי אותו לעוד שנתיים"
העובדה שהיו לה הורים ואחים תומכים לצדה, מספרת אשכנזי, עזרה לא מעט. וכמובן, היו לה עוד שני בנים קטנים שהייתה צריכה לדאוג להם. "כמה חודשים אחרי מותו של רותם, הגננת של נועם סיפרה לי שהם שתלו זרעים באדמה והיא הסבירה לילדים שמזה יצא פרח. ואז נועם, שידע שקברנו את רותם באדמה, שאל את הגננת: 'גם אחי יצא החוצה?'".
מצמרר.
"הבנים היו מאוד קשורים לרותם. אופיר בכלל היה צמוד אליו. הם למדו יחד באותו בית ספר, והוא העריץ את אחיו הגדול. במשך שנה שלמה אופיר התהלך עם כובע שחור על הראש. מלבד במקלחת, הוא לא היה מוריד אותו בכלל. זו הייתה הדרך שלו להסתתר מהעולם. אני הייתי בטיפול צמוד עם פסיכיאטר ופסיכולוג וגם הם. שמונה חודשים אחרי שרותם נהרג, באחד הטיפולים, הפסיכולוגית של אופיר נתנה לו משימה: למלא בית ריק בדמויות וחפצים. היא סיפרה לי שהוא מיקם את כל החפצים במטבח, בסלון, עשה חדר לעצמו, לאבא שלו, לנועם, אפילו לרותם. היא אמרה: 'רק דבר אחד היה חסר בבית: אמא'. הוא לא הכניס אותי.
"אז הבנתי לראשונה שאני לא באמת נוכחת בבית. שאני נמצאת ברמה התפעולית, אבל לא ברמה הרגשית. מצד שני, זה לא שאחרי ההבנה מיד השתניתי וחזרתי לעצמי. זה היה תהליך ארוך שכלל הרבה טיפולים נפשיים וקבוצות תמיכה להורים שאיבדו ילדים".
לטייל בעולם בשבילו
שנתיים אחרי האסון, אשכנזי ואביו של רותם הגישו יחד תביעה נגד הקאנטרי, מועדון הכדורגל ועיריית עכו. מומחה הבטיחות שהעיד מטעמם קבע כי לא רק שהשער לא היה מעוגן לקרקע, אלא שסבל מליקויים נוספים. כמו כן נאספו עדויות שהשער כבר התמוטט כמה פעמים בעבר, היה ידוע כפצצה מתקתקת, והעלימו מכך עין. הנתבעים טענו שפעלו לפי התקנים. לדברי אשכנזי, התיק בסופו של דבר נסגר. "לא היו לי כוחות נפשיים להמשיך להתמודד עם זה", היא אומרת. מה שכן, היא מציינת, בעקבות התאונה של רותם שונו התקנים: "היום השערים מחויבים להיות מקובעים באדמה. במידה שלא, אסור שיהיו עשויים מברזל, אלא מאלומיניום. למרבה הצער זה כבר לא יחזיר את רותם אבל לפחות ימנע תאונות ויציל ילדים אחרים".
במהלך השנה הראשונה של האבל אשכנזי כאמור גם התגרשה מבעלה השני. "עוד לפני כן הנישואים לא היו מושלמים", היא מבקשת להדגיש. "אלה מסוג המקרים שאם את נמצאת במערכת יחסים חזקה, אסון כזה יכול עוד יותר לקרב, ואם לא, קורה דבר הפוך. ככה היה אצלנו. אבל מהגירושים לא הייתי שבורה. העדפתי כך".
אשכנזי הבינה בסופו של דבר שיש לה שתי אפשרויות - לחיות או לא לחיות. בגיל 40, שלוש שנים אחרי האסון, הגיעה להחלטה: בכל יום הולדת שלה תטוס ליעד אחר בעולם, תביא משם מזכרת לרותם ותניח אותה על קברו. "סוג של לטייל בעולם גם בשבילו", היא אומרת. "לפעמים אני טסה עם האחיות שלי, לפעמים עם מושיקו ולפעמים עם חברות".
על בן זוגה: "הוא הסתכל עליי ואמר: 'גם אני איבדתי ילד'. בהמשך גילינו שגם הבן שלו אהב מאוד כדורגל. אני בטוחה שרותם הוא זה ששלח לי אותו"
גם ביום הולדתו של רותם, שחל 19 ימים אחרי יום הולדתה, החליטה על מסורת: לחגוג לו מדי שנה במסיבה. לפני שלוש שנים בחרה לחגוג את יום הולדתו במסיבת טבע, ושם, אחרי שנים ארוכות שבהן הייתה לבד, פגשה את מי שהיום הוא בן זוגה: תושב היישוב שלומי, בן גילה.
"המסיבה הייתה בשבת בבוקר באזור חדרה", היא מספרת. "הגעתי אליה עם חברות, ישבנו על מחצלת, ובשלב מסוים התחלנו לדבר עם אחד הנוכחים. החברות שלי אמרו לו: 'הגענו למסיבה כי כל שנה אנחנו חוגגות יום הולדת לבן של רויטל, שנהרג בגיל 11'. ואז הוא הסתכל עליי ואמר: 'גם אני איבדתי ילד'. הוא סיפר שגם המוות של הבן שלו קרה בפתאומיות, כשהיה בן שמונה וחצי".
"אני לא יודעת למה, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה להחזיק לו את היד ולשאול, 'תרמת את האיברים שלו?'. הוא ענה לי, 'כן, את הקרניות של העיניים'. בהמשך גילינו שגם הבן שלו אהב מאוד כדורגל, והמצבה שלו ושל רותם מעוצבות עם כדור בדיוק באותה צורה.
"אחרי הגירושים שלי יצאתי פה ושם לדייטים, אבל זה אף פעם לא הבשיל למשהו. כל הזמן אמרתי שאף אחד לא באמת יוכל להבין אותי, את מה שאני עוברת. פתאום פגשתי מישהו שהכי יכול להבין ולהזדהות. העובדה שפגשתי אותו בדיוק ביום ההולדת של רותם היא לא סתם בעיניי. אני בטוחה שרותם הוא זה ששלח לי אותו".
לא נוגעת בחדר שלו
למרות שחלפו 11 שנה מאז שנהרג, החדר של רותם נשאר כפי שהיה. המיטה שלו עדיין עומדת שם, כך גם ארון הבגדים, ועל המכתבה נמצאים ציורים שצייר, שירים שכתב, הגביעים והמדליות שבהם זכה והכדורגל שעמו נהג לשחק. אפילו מברשת השיניים שלו ניצבת שם. גם אותה רויטל הרגישה שאינה יכולה לזרוק. "לפעמים אני חושבת לעשות שיפוץ בבית, אבל גם אז אני לא רואה את עצמי נוגעת בחדר שלו", היא אומרת בדמעות. "לא משנה כמה זמן עבר, אני לא יכולה לשחרר".
גם את הפחדים שניטעו בה מאז יום האסון היא לא מצליחה לשחרר. מאז שרותם נהרג, הפכה לאמא חרדתית במיוחד. "חמישה חודשים אחרי המקרה, אופיר שיחק כדורגל במגרש ליד הבית ושבר את הרגל במהלך משחק", היא מספרת. "אני הייתי בבית ושוב קיבלתי טלפון. זה היה מספר לא מזוהה ועל הקו הייתה אישה. היא אמרה, 'תבואי מהר למגרש, הילד שלך קיבל מכה'. הלב שלי דפק במהירות לא נורמלית. רצתי יחפה למגרש. כשהגעתי ראיתי אותו בוכה ואומר, 'אני כמו רותם. אני הולך למות'. אופיר היה אז בן שבע. הוא חשב שכמו אח שלו, זה מה שקורה כשנפצעים".
ובטח גם את כבר דמיינת את הנורא מכל.
"זה בדיוק העניין. אם במקרה של רותם, כשאמרו לי בהתחלה שהוא קיבל מכה, חשבתי 'מה כבר יכול להיות?', מאז אני חושבת על הכי גרוע שאפשר. שני הבנים שלי יודעים את זה. בגלל זה הם מעולם לא העזו לבקש קורקינט או אופניים חשמליים. כשהם יוצאים בערב, עד שאני לא רואה אותם חזרה בבית, אני לא נרגעת. הייתה פעם שאופיר הוריד מהווטסאפ את האפשרות של 'נראה לאחרונה'. אמרתי לו: 'חיים שלי, לא אכפת לי שאתה הולך לישון בארבע לפנות בוקר. אין מצב שאתה לא מאפשר לדעת מתי הפעם האחרונה שבה היית מחובר'".
"חמישה חודשים אחרי המקרה, אופיר שיחק כדורגל במגרש ליד הבית ושבר את הרגל. רצתי יחפה למגרש. כשהגעתי ראיתי אותו בוכה ואומר, 'אני כמו רותם. אני הולך למות'. הוא חשב שכמו אח שלו, זה מה שקורה כשנפצעים"
מה יקרה כשיגיע הצבא?
"זו שאלה שאני מעדיפה לא להישאל. רגע הגיוס של אופיר מתקרב והוא רוצה מאוד קרבי. אני אומרת - כשיגיע הגשר, נראה איך חוצים אותו".
רותם היה אמור להיות היום בן 22. את מדמיינת איך הוא היה עכשיו?
"כל הזמן. אני מניחה שגם היום הוא היה מוקף בחברים, ובטח שוקד על הלימודים שלו באוניברסיטה. הוא הזכיר חיצונית את אחי מושיקו כשהיה ילד. הוא בטח היה דומה לו".
אילו תגובות קיבלת אחרי שמשה הופיע לזכרו?
"וואו, תגובות מטורפות. לא ציפיתי לזה בכלל. אני גרה כמעט כל חיי בעכו וזה מקום קטן, כזה שכולם מכירים את כולם. התחושה שלי הייתה שכולם גם ככה יודעים את הסיפור. פתאום הוצפתי בהודעות מכל מיני אנשים שמתברר שלא ידעו: לקוחות בעבודה, אנשים שיצא לי להתחבר איתם בזמן טיולים בחו"ל. אני מאוד מזכירה את אחי באופי. שנינו מאוד אוהבים לצחוק, לעשות סתלבט. אנחנו לא נושאים שלטים על מה שקרה לנו. התברר שהרבה אנשים לא ידעו והיו מופתעים".
אשכנזי מוסיפה שלא רק שהיא דומה לאחיה, אלא בדיעבד מצטערת שלא בחרה, כמוהו, בקריירת בידור. "אני סוג של פספוס", היא אומרת. "תמיד אני קורעת את כולם מצחוק ותמיד אהבתי במה. אבל במקום, למדתי הנהלת חשבונות. בצעירותי הייתי מאוד מושפעת מהנורמות החברתיות המקובלות: למצוא מקצוע יציב, להתחתן ולהביא ילדים".
"אני מאוד מזכירה את אחי באופי. שנינו מאוד אוהבים לצחוק, לעשות סתלבט. אנחנו לא נושאים שלטים על מה שקרה לנו. התברר שהרבה אנשים לא ידעו והיו מופתעים"
מה חשבת על ההדחה של משה מהתוכנית?
"זה היה טיפה מבאס, אבל הוא נתן פייט, הגיע למקום הכי רחוק שאפשר, ומבחינתנו הכי חשוב שהוא נהנה מהדרך. בסופו של דבר, זו בסך הכל תוכנית. אם יש משהו שלקחנו ממה שעברנו, זה להתייחס לחיים בפרופורציה. בין אם זו הדחה מתוכנית, שהטלפון נשבר או שהאוטו נשרט. לא מזמן נסעתי עם חברה והתנגשתי עם הרכב שלי בעמוד. אמרתי 'כולה פח'. באמת, שאלה יהיו הצרות של כולם".
