אתם יודעים מה הייתה אמורה להיות לי עכשיו? ילדה בת שלוש. קצת לפני הקורונה אמרתי לאבנר, "יאללה, הזדמנות אחרונה, אני תיכף מחליפה קידומת לגיל 100, בוא נעשה ילדה." והוא אמר לי, "את לא רואה שאני בטלפון?" ואני אמרתי לו, "אתה לא רואה שיצאו לנו שני בנים למרות שהתוכנית הייתה ללדת בן ובת?" והוא אמר, "כן, יניב, אני איתך, לא, זה סתם אשתי צועקת לי משהו מהחדר השני, אתה יודע מה, אני אצא לדבר איתך מהספסל בחוץ." והוא יצא מהבית ואני נשענתי על החלון והסתכלתי על העננים ודמיינתי איך תהיה לי תינוקת מתוקה ואיך אקנה לה נעלי בובה אדומות, כי זה היה החלום שלי כשהייתי ילדה. פעם ביקשתי מאימא שלי נעלי בובה אדומות והיא חזרה מהחנות עם נעלי קיפי. אני זוכרת את זה כי הייתה סצנה. אני לא אומרת שהיו צרחות, אבל אני כן אומרת שהיה בכי תוך כדי צרחות. מה כבר ביקשתי? מה הבעיה לקנות נעליים של בת? אני אשמה שגדלתי בקיבוץ ונראיתי כמו בן עד גיל 29? יכול להיות שכן. לא משנה. איפה היינו.
אני לא יודעת כמה אתם מעודכנים בחיים שלי, אבל בסוף לא עשיתי ילדה. וזה לא שלא יכולתי לעשות. המערכת שלי עדיין נותנת עבודה. הלכתי לגניקולוגית שאמרה שיש לי זקיק יפה. הודיתי לה כאילו שהיא החמיאה לי על תספורת, וחזרתי הביתה במצב רוח מבייץ. הבעיה הייתה שאת הילדה השלישית צריך לתכנן. את השניים הראשונים פשוט עשינו, לא חשבנו יותר מדי. מה יש לחשוב? לעשות את שני הילדים הראשונים זה כמו לקנות אבטיח שלם – אין לי מושג מה יצא ממנו, אבל יאללה, יהיה בסדר. גם אם הוא לא יהיה הכי מתוק בעולם, זה עדיין האבטיח המיוחד שלי, תראו איך הוא דומה לי! אבל ילד שלישי זה כמו לקנות חצי אבטיח. אני מסתכלת בחשדנות על הירקן ואומרת לו, ממתי זה? למה הצבע שלו בהיר מדי? אפשר לקחת ביס? איפה החצי השני? תראה לי את החצי השני! נראה לי אתה בא לדפוק אותי, מוכר לי את החצי הוורוד עם הדפיקה בקליפה! אתה לא תעבוד עליי אדוני! אני בנאדם עם ניסיון, יש לי שני אבטיחים בבית! טוב. הדימוי הזה מיצה את עצמו. מקווה שהעברתי את המסר. הלאה.
הייתה אמורה להיות לי ילדה עכשיו. ילדה בת שלוש עם קוקיות ושמלות ונעלי בובה. אבל ויתרתי עליה. עשיתי החלטה. לא התחשק לי לעבור לדירה יותר גדולה, לקנות אוטו יותר גדול, לחפש גן פרטי, לקנות את כל הציוד מחדש, החיתולים, המוצצים, הצעצוע ב-300 שקל שהיא לא נוגעת בו ומעדיפה לתקוע מזלג בספה. לא לישון בלילות, להגיד שהיא בוכה בגלל קפיצת גדילה, ואחר כך בגלל שיניים, ואחר כך בגלל שהיא בת שנתיים, ואחר כך בגלל שאני גרועה בקניית נעליים. אני כבר אעשה את התיקון שלי בגלגול הבא. מי בכלל צריך תיקון? למה כל דבר צריך לתקן? מה רע בדברים שבורים? כל החיים לימדו אותי להסתפק במה שיש, אז הנה, אני מסתפקת בשני אנשים שכבר ילדתי. הם אוהבים לחשוב על כלום ולקנות נעלי ג'ורדן. בסדר גמור. חוץ מזה, אני מכירה את החיים האלה. את הולכת לירקן, קונה חצי אבטיח, מדמיינת שהוא תינוקת, מגיעה הביתה, לוקחת ביס ומגלה שזה בכלל עוד בן.
