ביום שישי בבוקר נחתה בארץ ליטל לשם (36), רב־סרן במילואים, אחרי שבועיים של עסקים בניו־יורק. אחרי לילה ללא שינה בביתה בשוהם, בשל הפרשי השעות וגם בגלל העייפות הטבעית שמלווה אותה בשבועות האחרונים, כשהיא בהיריון הראשון שלה בחודש השישי, הצליחה לתפוס לפנות בוקר תנומה לכמה שעות.
"המלחמה תפסה אותי בשבת בבוקר כשקיבלתי הודעה מאבא שלי", היא נזכרת. "ראיתי שאבא כתב לי, 'יש מלחמה בדרום! חדירות ליישובים, הרוגים ובני ערובה. טילים עד המרכז. ירי נ״ט עם פגיעות'. והוא הוסיף שאם קוראים לי למילואים, הוא מבקש שאני בשום פנים ואופן לא אצא מהבית".
מה עשית?
"מיד נכנסתי לקבוצת המילואים שאני חלק ממנה בווטסאפ, וכבר היו בה הרבה הודעות. התחלתי לקרוא את כל העדכונים השוטפים על מה שקורה בגזרה. התחילו להגיע כל מיני חתיכות מידע על מה שקורה שם, והיה ברור שהאזור עדיין לא נקי ממחבלים. תוך 12 דקות מהרגע שהתחלתי לקרוא קיבלנו כולנו צו 8 להתייצב ביחידות, ומיד הוצאתי את המדים מהבוידעם".
כשאת בהיריון, חודש שישי.
"באותן דקות שכחתי בכלל שאני בהיריון. אבא שלי התקשר אליי בצרחות שאני לא זזה לשום מקום. לי לא הייתה בכלל דילמה. הצעקות של כולם עברו לידי. בעלי, טייס מילואים בחיל האוויר, מכיר אותי היטב, וגם הוא יודע שאף אחד, גם לא אבא שלי, ימנע ממני לנסוע דרומה, ולכן הוא החליט להצטרף אליי. גם הוא קיבל צו 8. הוא התחיל איתי בפיקוד דרום, וכל אחד מאיתנו הלך לגזרה שלו - אני לאוגדה והוא לטייסת. כרגע אני מנהלת את תמונת המצב המבצעית של גזרת עזה, בהנחה שזו הגזרה המרכזית ושלא תיפתח לנו גזרה נוספת שהיא משחק אחר לגמרי".
עוד כתבות לאשה
לשם, יזמת הייטק, שמסתובבת בזמן כתיבת שורות אלה עם M־16 מקוצר ("מכירה טוב את הנשק הזה") ולובשת מכנסי טייץ היות שהמדים שלה לא נסגרים בשל הבטן ההריונית, עושה חיל גם באזרחות. בשנה האחרונה היא שותפה מנהלת בקרן ההשקעות AnD Beyond Ventures הפועלת מארצות־הברית וישראל, ובעברה עבר צבאי מרשים. את הגזרה הדרומית היא מכירה היטב: לשם שימשה קצינת המבצעים של מוצב נחל עוז בשנים 2008-2010 שספג אבדות כבדות במלחמה הנוכחית, ובמילואים הייתה קצינת מבצעים של פיקוד דרום באוגדת עזה.
גם הוריה הם אנשי צבא בכירים במילואים, וכעת כל המשפחה מגויסת. אביה, תא"ל במיל' מתי לשם, היה מפקד אוגדה בשריון וכעת נמצא בכוננות בפיקוד צפון. אמה, סא"ל במיל' אורנה לשם, עובדת סוציאלית בהכשרתה, הייתה קצינת נפגעים בצבא ולקחה במשך שנים חלק פעיל ביחידת השבויים והנעדרים של צה״ל. במלחמה הזו היא גויסה למחלקת נפגעים, להיות חלק מהצוותים שמלווים את משפחות החטופים והנעדרים. גם אחיה, לוחם שלד"ג במילואים, שעבר לשיקגו לפני כמה חודשים כדי להתלוות לאשתו שהתקבלה ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת "קלוג" היוקרתית, גויס. "אח שלי עלה מיד על טיסה משיקגו לניו־יורק ומשם לארץ, וההתכתבויות שלנו בווטסאפ המשפחתי הן לא דבר נורמלי", אומרת לשם. בעלה שנמצא כאמור גם הוא בצו 8 כרגע, הוא מנכ״ל חברת סטארט־אפ בשגרה. השניים הכירו בשיחת זום בענייני עבודה בשנת 2020 בשיא הקורונה, ורק חודשים רבים אחר כך נפגשו פיזית. הם נשואים שנה.
עם ההחלטה שלה לנסוע בהיריון לאזור שלא נוקה ממחבלים, היא לא מתחרטת. "זו הייתה לגמרי ההחלטה הנכונה. כדי לקבל תמונת מצב עליתי תחילה לפיקוד דרום, כדי להבין איפה בדיוק אני יכולה להביא לצבא ערך. למרות ההיריון אני בבסיס כבר שבוע ולא יצאתי הביתה, למעט פעם אחת".
"מבחינת ההיריון אני מרגישה טוב, טפו טפו. חברים ומשפחה דואגים יותר למצב הרגשי שלי. מוודאים שאני שומרת על עצמי, שותה ואוכלת ונחה. אני בשבוע ה־24, ולא רצוי שאכנס לצירים מוקדמים"
ללווייתו של אחד מחברייך הטובים ביותר, רס״ן עמרי מיכאלי.
"כן, עמרי היה לוחם אגדי שנהרג בהיתקלויות בכפר־עזה, מפקד צוות בדובדבן ואחד האנשים הכי קרובים אליי בעולם. אני לא זוכרת שבר כזה. מהרגע שנודע לי על מותו, עבדתי פה על אוטומט בימים האחרונים, בתפקוד מלא עם מיסוך רגשי ועם הרבה תחושות של אחריות סביב ההיריון שלי ואחריות כלפי החיילים וכל מה שקורה פה.
"מבחינת ההיריון אני מרגישה טוב, טפו טפו. לא היו לי בחילות, הקאות או צרבות, רק מעט עייפות בתחילת הדרך ועכשיו קצת מתחיל להיות כבד פיזית. זה היריון ראשון, אין לי איזו נקודת ייחוס איך צריך היריון להרגיש. התחושה היא שבאמת צריכים אותי כאן, ואני לא יכולה להישאר אדישה לזה. במקביל כמובן אני קשובה לחברים ולמשפחה שמאוד דואגים למצב הרגשי שלי, יותר מאשר למצב הפיזי, ומוודאים שאני שומרת על עצמי, שותה ואוכלת ונחה ולא מביאה את עצמי ללחץ יוצא דופן. אני בשבוע ה־24, ולא רצוי שאכנס לצירים מוקדמים. יש לי חברה טובה שבערך פעם בשעה מתקשרת לוודא שאני במצב צבירה רגוע".
הקושי המרכזי שעמו מתמודדת לשם הוא בעיקר נפשי, היות שאוגדת עזה, שבה שירתה, היא כרגע זירת קרב מדממת שעוד לא התפנתה ללקק את פצעיה. "אני מרגישה נורא ואיום עם מה שקרה שם לחיילים", היא אומרת, "זו הייתה נקודת השבר הראשונה שלי, ההבנה כשהגעתי שאי־אפשר להתקרב אל המקום פיזית, כי הצירים חסומים והמוצבים כבושים ונעשה טבח בחמ״ל מוצב נחל־עוז, שהיה המקום שלי - המקום שאני שירתי בו ופיקדתי עליו. חמ״ל התצפיתניות היה באחריותי כשהייתי קצינה בסדיר. אני מכירה את הבסיס הזה כמו את כף ידי.
"הייתה פה עבודה מאוד מתוכננת ומאוד טקטית, הכו אותנו ישירות בבטן הרכה. בהתחלה אף אחד לא הבין את סדר הגודל של האירוע, גם אני לא. עכשיו מבינים כמה גדול האסון, והוא לא דומה בשום צורה ודרך למה שהיה אפשר לדמיין".
פורסם לראשונה: 08:00, 15.10.23
