"הייתי נערה קשה", מתוודה ורד דוידוביץ, "ההורים שלי היו עולים חדשים, שהיו עסוקים בהישרדות כלכלית. לא ידעתי שאני לסבית והרגשתי לא שייכת. הגעתי בבוקר לבית הספר, אבל לא נכנסתי לכיתה. בכיתה י' שלחו אותי הביתה. ההורים רשמו אותי לאקסטרני וגם לשם לא הגעתי. הלכתי לים, הסתובבתי עם כל מיני אנשים, נהגתי בלי רישיון. הייתה לי חברה שהסתובבה עם חבר'ה מבוגרים יותר, בגיל 15 היינו יוצאות למועדון ברחוב המסגר בתל־אביב, שם הכרנו עבריינים ונהיינו חבר'ה. אהבתי את הבלגן, זה נראה לי מגניב יותר מלהיות ילדה טובה. עד שהתגייסתי כולם היו בטוחים שזה ייגמר בכלא".
אחרי ההקדמה הזו, קשה (ואולי דווקא לא) להאמין, שדוידוביץ (41) מהרצליה, רווקה ואמא לליבי (חצי שנה), היא עובדת סוציאלית, קרימינולוגית, מנחת קבוצות ומומחית לאוכלוסיות בסיכון. "בגיל 17 לקחתי את עצמי בידיים", היא ממשיכה, "נרשמתי מחדש לאקסטרני, סיימתי את רוב הבגרויות, התאמנתי באמנויות לחימה והתכוננתי לשירות קרבי". אלא שאז, להפתעתה, גויסה לטירונות כלל צה"לית. "רק שנים אחר כך גיליתי למה: בלי 12 שנות לימוד ובגרות מלאה, קבעו שיש לי סעיף קשיי הסתגלות".
עוד כתבות בלאשה
בתחילת השירות הצבאי הייתה עדיין על הגבול הדק שבין הנורמטיבי לעברייני, "הפכתי שולחנות כדי להגיע לקורס מ"כיות, באמת הפכתי", היא נזכרת, "בזכות האחריות בתפקידים הפיקודיים, התחלתי להתיישר". ממ"כית בנים הפכה דוידוביץ למפקדת מחלקה ולסגנית מפקדת פלוגה, השתחררה בדרגת סרן ובשירות מילואים ממושך הגיעה לדרגת רב־סרן.
כשהייתה בת 20, נפטרה אמה ממחלת הסרטן. כשהשתחררה, הפכה דוידוביץ למאבטחת אישים. כעבור חמש שנים החלה ללמוד לתואר ראשון בקרימינולוגיה ("תמיד עניין אותי איך עובד מוח קרימינלי"). במקביל, עבדה כמדריכה ב"בית הנער", מעון ששייך לחסות הנוער, גוף של משרד הרווחה, הכולל עשרות מסגרות לנוער בגילאי 17-11 שהוצאו מהבית בצו בית משפט. "ידעתי שאני מבינה את השפה שלהם ואת הקריצה של הדרך המהירה יותר להגיע למשהו. זה איפשר לי להתחבר אליהם ולעשות את העבודה שלי בגובה העיניים".
"כאשר יש מצב סיכוני אחד לא מטופל, כמו חרדה או הפרעות אכילה, עולים באופן משמעותי הסיכויים שיצטרפו לכך מצבים כמו אובדנות ועבריינות"
אחרי חמש שנים הפכה למנהלת של "בית חם" לילדים שהוצאו מבתיהם. במקביל למדה הנחיית קבוצות והמשיכה לתואר שני בעבודה סוציאלית. אחרי חמש שנות עבודה בקרן אייסף, העוסקת בצמצום פערים חברתיים, הפכה לעובדת סוציאלית עצמאית, העובדת עם משרדי הממשלה ועם כל המסגרות לאוכלוסיות בסיכון. בנוסף, עבדה כמנחת קבוצות בכלא תרצה ובארבע השנים האחרונות היא עוסקת בנושא מיניות מוגנת רגשית ופיזית במרפאת לוינסקי, מתוקף החוק לאיסור צריכת זנות. בימים אלה היא ממשיכה לדוקטורט.
את מספרת לבני הנוער על תקופת נעורייך המרדנית?
"לא. בחיים לא ישבתי ואמרתי לבני נוער 'אני הגעתי מזה או מזה'. אין לי רקע של קשיים, החיים שלי היו סלולים ורגילים והחיים שלהם הרבה יותר מורכבים. אני לא עוסקת בהשוואה. אני פשוט מגיעה וכנראה יש משהו בנוכחות שלי שעושה את העבודה, בעיקר כי נוער עברייני לא מוזר לי או מבהיל אותי. אנחנו מדברים שפה דומה, הם מבינים אותי וזה עובד. אין לי פנטזיה להציל מישהו, אני לא מרחמת על אף אחד ואין לי משפטים כמו 'איזה מספק זה לעזור ולהציל'. אני פשוט עובדת עם אוכלוסייה בסיכון ואוכלוסיות עברייניות".
המועצה לשלום הילד פרסמה לאחרונה דוח על הידרדרות מצב הילדים והנוער בישראל כמעט בכל המדדים. לפי הדוח, בין 2019 ל־2021 חלה עלייה בדיכאון, בחרדה, בהפרעות אכילה ובאובדנות. לדברי דוידוביץ, "כאשר יש מצב סיכוני אחד לא מטופל, כמו חרדה או הפרעות אכילה, עולים באופן משמעותי הסיכויים שיצטרפו לכך מצבים כמו אובדנות ועבריינות. איתור מוקדם וטיפול מהיר הם קריטיים להשבת הבריאות הרגשית של ילדינו".
יש לך איפה לישון?
דוידוביץ סיימה לאחרונה מחקר עצמאי על איתור קטינים במצבי סיכון בזמן אמת. "המחקר נולד כשעבדתי מול 'עלם', עמותה לנוער במצבי סיכון", היא משחזרת. "בשיחה עם המנטורית שלי, רעות גיא, עלה נתון מוזר: כשעושים סקר בקרב האוכלוסייה שבה העמותה מטפלת, פחות מאחוז אחד מדווחים על פגיעה מינית או אלימות שחוו בבית, כשאנחנו יודעים ש־99% מהם חוו מצבים כאלה. כיום אני יודעת שזו סטטיסטיקה בדיעבד, כי הדיווחים מגיעים רק בגילאי 20 פלוס אצל נשים ו־30 פלוס אצל גברים. הבנתי שהיכולת לאתר מצבי סיכון בזמן אמת היא אפסית".
"אחד הנערים אמר לי פעם: 'כששואלים אותי אם הכול בסדר ואני יודע שכלום לא בסדר, מאיפה אני אתחיל לענות?"
עם התובנה הזו השיקה מחקר שיתופי. "בסוג המחקר הזה מאמינים שהידע נמצא אצל האוכלוסייה הנחקרת, יותר מאשר אצל אנשי המקצוע או בעולם האקדמי", היא מסבירה. במשך שנה תשאלה למעלה מ־100 צעירים בני 23-20 במסגרות ברחבי הארץ, שאליהן הגיעו בעקבות חיים ברחוב, זנות ופגיעות מיניות, בקבוצות מיקוד ובראיונות. "שאלתי אותם על החוויות שלהם מגילאי 13-12. בכל פעם שעלה סיפור של פגיעה מינית, שאלתי אותם: למה לא סיפרתם בגיל 13? וכולם ענו: 'כי לא שאלו אותי'. כל השאלות הכלליות האלה, 'מה נשמע? הכול בסדר?' לא יקבלו שום מענה ורק נותנות לצד השני הרגשה שאת מפחדת לשמוע את מה שיש להם להגיד. אחד הנערים אמר לי פעם: 'כששואלים אותי אם הכול בסדר ואני יודע שכלום לא בסדר, מאיפה אני אתחיל לענות? אם היו שואלים אותי שאלות ספציפיות, כמו אם יש לי איפה לישון הלילה, הייתי עונה שלא'". מהעדויות ששמעה יצרה דוידוביץ מדריך לאיתור קטינים בסיכון. "יש הרבה מחקרים על אוכלוסיות בסיכון, אבל מתי בפעם האחרונה שאלו צעירים בסיכון איך הם רוצים לעזור לעצמם או מה יכול היה לעצור את ההידרדרות שלהם בגיל צעיר? זה הכלי המשמעותי ביותר של המחקר הזה".
אחד מחמישה
על תוצאות מחקרה מספרת דוידוביץ בהרצאות בבתי ספר, "המטרה שלי היא לתת לצוות החינוכי ולהורים כלים לאיתור מצבי סיכון, בזמן אמת. זה אינטרס של בית הספר, לפני שנער נושר מהלימודים, משוטט ברחובות, עובר לפנימייה, משם לחסות הנוער ובהמשך אולי לכלא. גיל 12 עד 15 הוא חלון הזדמנויות שבו אפשר וצריך לעצור מצבי פגיעה מינית ואלימות.
"בשלב זה השיקום עדיין אפשרי - והוא קריטי! אל תחכו עד שאותו נער יהיה בן 30, שבור ובלתי ניתן לשיקום. כל אחד חושב שזה לא יקרה לילד שלו, אבל הסטטיסטיקה קובעת שאחד מכל חמישה ילדים נקלע למצב סיכון אחד או יותר - וזה המון".
"בכל פעם שעלה סיפור של פגיעה מינית, שאלתי 'למה לא סיפרתם אז?' כולם ענו: 'כי לא שאלו אותי'"
הטיפים של דוידוביץ: איך לתקשר עם בני הנוער
- אם ילד לא ירגיש שמתעקשים איתו, הוא לא ישתף מה באמת עובר עליו. כשאתם מרגישים שמשהו לא בסדר, תראו לילד שאכפת לכם ממנו ושאתם לא מוותרים עליו.
- ילדים לא משתפים את ההורים שלהם במתרחש בחייהם, ועוד פחות מזה את המורים והיועצים. יש סיכוי טוב יותר שילדים ישתפו דמויות לא פורמליות, כגון בני משפחה בוגרים או חונכים בני 27-20.
- אל תתפסו את הנוער לשיחות מסדרון ואל תצפו שיענו לכם על נושאים רגישים ליד אנשים אחרים. קבעו איתם פגישה באזור סטרילי, שבו תוכלו להקדיש להם תשומת לב מלאה.
- שאלו דברים באופן ישיר: אם הילדה חזרה מבית ספר ואתם חושבים שמשהו קורה, אל תלכו סחור־סחור, תגידו לה שאתם חושבים שמשהו קורה. אם הילד במצוקה, הוא רוצה את עזרתנו וצריך לעזור לו לקחת אותה. בני נוער פוחדים או מתביישים לספר מה עובר עליהם, אם זה אלימות, בריונות או פגיעה מינית. אם לא נושיט להם את זה על מגש של כסף, הם לא יספרו, למרות הרצון הגדול. השתמשו בשאלות ספציפיות, שמזמינות תשובות של כן ולא.
- אם עדכנו אתכם מבית הספר שהילד לא הגיע או לא נכנס לשיעורים, ערכו בירור מקיף איפה הוא מסתובב. כשילדים משוטטים קורים דברים לא תקינים, כמו שתיית אלכוהול, צריכת סמים או התנהגויות מיניות. כשנער יוצא מהבית בערב, שאלו אותו לאן הוא הולך ועם מי. כשהוא אומר שהחבר'ה אצל חבר, הרבה פעמים הם בעצם יושבים בגינה. לכו לגינה ותשאלו שאלות, תתעניינו ספציפית. אם אתם לא מקבלים תשובות, שלחו מישהו כמו אח גדול או בן דוד, שיתווך. בגדול, הילדים כן רוצים שההורים ידעו, בייחוד אם קורים שם דברים מטרידים.
- שימו לב למצב הגוף והבגדים של הנער/ה. אם הבגדים מרופטים או חוזרים על עצמם או אם יש סימן לפציעה, שאלו שאלה ישירה על הדבר שמטריד אתכם. רבים לא שואלים, כי הם חושבים שישקרו להם, אבל הילד שנמצא במצוקה רוצה לספר, כדי שמבוגר יעזור לו. ייתכן שנערה לא תענה מיד לגבי סימן כחול, אבל בפעם השלישית שתשאלו אולי כן, כי שמתם לב והתעקשתם. ושוב: חשוב לשאול דברים בפגישה אישית מוגנת.
- באם הבת שלכם לובשת פתאום בגדים חדשים שלא אתם קניתם לה ויש לה כיסוי חדש לסלולרי, צריך לברר מאיפה זה ולהתעקש. אם לנערה יש חבר, ההורים צריכים לדעת מיהו - ולשים לב במיוחד כשבן הזוג מבוגר יותר. נערה בת 17 עם חבר בן 24 זה חוקי, אבל לא סביר. מה יש לגבר בן 24 לעשות עם ילדה בת 17? למה היא לא מתחברת לבני גילה? מה הם עושים ביחד? האם היא פעילה מינית? על מה מבוססים היחסים? ההורים צריכים לבדוק שאין שם כסף וטובות הנאה.
- איך מזהים פגיעה מינית? לא מזהים. אם עולה חשד, צריך לשאול את הילדים (ויותר מפעם אחת): "האם מישהו פוגע בך מינית? את/ה מבינ/ה מה זה אומר?" ואם הם לא מבינים, צריך לומר להם על איזו התנהגות מדובר. צעירה שעברה פגיעה מינית אמרה לי: "עד גיל מאוחר לא ידעתי שזה לא בסדר ושזה לא קורה בבתים של אחרים". אם את לא יודעת לשאול ומתנהגת סביב זה במבוכה, את רק מחזקת את השתיקה. יש הורים שלא שואלים מתוך חשש שיכניסו לילדים רעיונות לראש. ילדים צריכים ללמוד מהי התנהגות מינית מותאמת לגילם - ומה לא. נתקלתי בילדים שלא ידעו שזה לא נורמלי לקיים יחסי מין בגיל 11".
