סיפורה של ענבר שרון (39), אמא לבן, מדריכת טיולים במצרים ובמדינות אפריקה:
"מילדות חלמתי להיות שחקנית. גדלתי בהוד־השרון, למדתי משחק באוניברסיטת תל־אביב ושיחקתי במגוון הצגות, בין היתר ב'גטו' ו'כנר על הגג' של הקאמרי. הייתי גם המחליפה של ליאת הר לב ב'סטמפניו'. במקביל התפרנסתי מעבודה כמארחת במסעדות וכשמרטפית - בחרתי עבודות מזדמנות. התפיסה שלי הייתה שאני שחקנית ולא יכולה לעשות שום דבר אחר מלבד משחק.
בגיל 31 התגרשתי מבן זוג שאיתו הייתי חמש שנים. זו הייתה שנה קשה. מצאתי את עצמי משחקת בהמון הצגות ועדיין מגיעה למצב שאין לי כסף לחיות. הרגשתי שאני זקוקה לריסטארט, ופתאום בער בי הרצון להגשים חלום ישן: להתנדב בשמורת אריות באפריקה. הצלחתי לגרד כסף לנסיעה וטסתי לזימבבואה. במשך שלושה שבועות חייתי בסוואנה והרגשתי נפלא. גיליתי שיש עוד דברים שאני אוהבת שהם לאו דווקא משחק, כמו טבע ועבודה פיזית.
"מצאת את עצמי משחקת בהמון הצגות ועדיין מגיעה למצב שאין לי כסף לחיות. החלטתי להתנדב בשמורת אריות, הצלחתי לגרד כסף לנסיעה וטסתי לזימבבואה"
כשחזרתי לארץ עדיין לא ויתרתי על חלומי להפוך לשחקנית מצליחה, אבל ידעתי שאני רוצה להמשיך לבקר כמה שיותר באפריקה ולעבוד עם בעלי חיים. התחלתי לעבוד בספארי ונרשמתי לקורסים שונים, בין היתר לזואולוגיה ולהיסטוריה של אפריקה. ואז עלתה בי המחשבה: במקביל למשחק, להיות גם מדריכת תיירים באפריקה.
שנה אחרי קיבלתי הצעה מחברת תיירות: להדריך קבוצות ישראלים בזנזיבר. התבקשתי לעבור לגור שם למשך שלושה חודשים. בהתחלה סירבתי. בדיוק הייתי בדרך לאודישן. המחשבה לעזוב את ישראל לתקופה ארוכה לא נראתה לי רלוונטית. עדיין תפסתי את עצמי כשחקנית. אבל אחרי האודישן, שהיה לסרט סטודנטים שבכלל לא משלמים עליו, תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי: 'רצית לחזור לאפריקה, זו ההזדמנות!'.
במקום לגור שם שלושה חודשים, הייתי בזנזיבר ובטנזניה, לסירוגין, קרוב לחצי שנה. התחברתי למקומיים ולמדתי סווהילית. כשחזרתי לארץ המשכתי להוציא קבוצות תיירים לזנזיבר ולטנזניה, ובהמשך גם לדרום אפריקה, מלטה ואתיופיה. במהלך שנות ה־20 שלי, כשהיה לי ברור שאני רוצה להיות רק שחקנית, למדתי באוניברסיטת תל־אביב על מצרים העתיקה בשביל הכיף. בשלב מסוים הבנתי שאני יכולה להשתמש בזה והפכתי למדריכת תיירים גם במצרים. בשנים הראשונות המשכתי לשחק במקביל, אבל עם הזמן הבנתי שאני הרבה יותר נהנית להדריך ונטשתי לגמרי את עולם המשחק. הדרכה היא בעצם גם סוג של הצגה: הקהל משתנה, התפאורה משתנה, והבונוס הוא שאת אחראית גם על כתיבת המחזה.
"קיבלתי הצעת עבודה באפריקה מחברת תיירות וסירבתי. ואז, אחרי אודישן לסרט סטודנטים שבכלל לא משלמים עליו, תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי: 'זו הזדמנות'!
לקראת גיל 38 התחיל לקנן בי הצורך להיות אמא. הייתי בזוגיות עם מדריך טיולים מזנזיבר, אפריקני מוסלמי. הוא רצה שנקים משפחה. לא רציתי להתחתן, אבל המחשבה להביא איתו ילד לעולם קסמה לי. לפני חמישה חודשים ילדתי את בננו המשותף, מואנה. זה שם גם של בנים וגם של בנות, בחרתי לקרוא לו כך כי מעבר לעובדה שאני אוהבת את הסרט של דיסני, פירוש השם בהוואי הוא אוקיינוס ואני אוהבת את האוקיינוס ההודי: הוא מסמל עבורי עוצמה, נדודים וגם בית.
ילדתי בישראל, וכשמואנה היה בן שלושה חודשים, עברתי איתו למיצ'מבי, זנזיבר. הרגשתי שתהיה לו שם ילדות טובה יותר. קודם כול, כדי שיהיה ליד אבא שלו, שגר קרוב אלינו. בנוסף, אני יכולה להמשיך להדריך טיולים מזנזיבר ולחיות ברמת חיים גבוהה: לגור בבית גדול יותר ולשכור מטפלת צמודה. והכי חשוב: בגלל חיי הקהילה. כשהייתי בישראל, בכל פעם שהייתי צריכה לצאת לאיזה סידור, הייתי עם תינוק על הידיים. בזנזיבר הנשים בכפר עוזרות לכולן. אם המטפלת שלי לא נמצאת, אני תמיד יכולה להשאיר את מואנה אצל אחת השכנות שמאכילות אותו ומשחקות איתו. בארץ הרגשתי שאני אמא לבד ובזנזיבר אני מרגישה שאני מגדלת אותו יחד עם כפר.
כרגע, אחת לחודש אני טסה להדריך קבוצת תיירים במצרים ונעדרת מהבית למשך 12 יום. בזמן הזה נמצאים עם מואנה המטפלת שלו, השכנות וגם אבא שלו, שמגיע לעתים קרובות. ביתר הזמן אני נמצאת איתו מבוקר עד לילה ולוקחת אותו כל יום לשחות באוקיינוס או בבריכה.
לפני שעברנו לזנזיבר עשיתי למואנה את כל החיסונים הדרושים ואני מתכוונת להמשיך לחסן אותו בישראל. אני גם בקשר ישיר עם רופאים ישראלים כשיש צורך. אני מדברת איתו עברית והיתר מדברים איתו סווהילית. כשיגדל ארשום אותו לגן בינלאומי בזנזיבר. המשפחה שלי קיבלה את המעבר די בטבעיות. ההורים שלי גרושים, אבא שלי נשוי בשנית ויש לי אחות, כולם גרים בארץ אבל ביקרו בזנזיבר, אוהבים את אבא של מואנה ומבינים את המעבר.
אני לא יודעת עד מתי נגור באפריקה, כרגע אני מרגישה שאני מעניקה למואנה את הילדות הכי טובה שיש: הילדים משחקים יחד בחוץ ולא סגורים בבתים מול מסכים. הוא מחובר לטבע ומוקף באהבה של כפר שלם".
שורה תחתונה: "אף פעם לא מאוחר לעשות שינוי בחיים. לפעמים את יכולה לגלות שזה אפילו יאפיל על החלום המקורי שלך".
