נועם קלינשטיין עמדה השנה לעזוב את הבית של אמא ריטה בשכונת נאות אפקה בתל אביב ולעבור לגור עם בן זוגה, יהונתן. בין אזעקות להקלטות האלבום החדש שלה, היא טיפחה זוגיות בת שנה וחצי וקיוותה לעבור לשלב הבא, חיים משותפים. זה לא קרה. לאחרונה נפרדו השניים, וקלינשטיין הצטרפה לסטטיסטיקה ואל גל הפרידות ששטף את תעשיית הבידור.
״זה משהו באוויר״, היא מחייכת במבוכה, ״אבל אני בת 23. הגיוני שאני עדיין לא אמצא את אהבת חיי ואת האבא של הילדים שלי. הגיוני שגם אהבות טובות ויפות יסתיימו. בעיניי, למצוא את הדבר הכי נכון שנשאר לאורך זמן, זו ההפתעה הגדולה שהייתה לי. זכיתי לאהוב".
נעם קלינשטיין מתראיינת לשער לאשה
(כתבת וידאו: מלי זיידמן)
את כבר פנויה לאהבה חדשה?
"עדיין לא. תשמעי, הייתה לי פריצת דרך משמעותית. החלום שחלמתי כל החיים, ששירים שלי יצליחו להגיע להרבה אנשים ויכירו אותם, התגשם. אבל לא דמיינתי שזה יקרה בזמן שאני מסתובבת שבורת לב. ככה זה בחיים: כשאת מדמיינת את ההצלחה, את לא יודעת באמת איך היא תיראה, והדברים לא קורים בצורה שחשבת עליהם. אולי זה מה שיפה. למדתי שאין מתוק בלי מר".
מדובר בחבר הרציני הראשון של קלינשטיין, בן גילה. גם החברים המשותפים שהכירו ביניהם חשבו שהם זיווג מושלם. ״הוא בחור מהמם. בגלל המלחמה לא רצינו להיות בנפרד, ולמרות שהוא שכר דירה, יצא שהוא היה אצלנו בבית רוב הזמן. זה היה כל כך טבעי ונעים, שכאשר נגמר לו החוזה אמרתי לו, ׳אל תחדש אותו, כיף לנו נורא ביחד׳. והוא באמת גר איתנו בבית אצל אמא שלי, הסתדר טוב מאוד עם המשפחה שלי, היה כמו דוד של האחיין שלי, הבן של משי, והיה לנו טוב ובריא וטהור יחד".
אז מה קרה?
"התחילה תקופה שבה לא הצלחנו להסתדר. ואחרי הרבה זמן שממש ניסינו לעבוד על הקשר ולתקן את הדברים, נפרדנו".
את חושבת שזה קשור להקלטות של האלבום ששאבו אותך? למלחמה?
"אני לא יודעת. את כל ההקלטות של האלבום עשיתי כשהייתי מאוהבת מעל הראש. אני יודעת שלא פשוט לחיות עם אמן, אבל ראיתי כמה זוגיות יכולה לתת לך קרקע יציבה ופורייה לעשייה. הוכחתי לעצמי שזוגיות יכולה להרים אותך למעלה ולתת המון אנרגיה לעשייה של דברים. אני ממש מקווה שגם אני הרמתי אותו".
יש סיכוי לקאמבק?
"לא. עצוב לחשוב על זה שאין סיכוי".
הדיאטה ניהלה אותי
בגיל שש החיים שלך השתנו. הורייך הודיעו לך שהם מתגרשים.
"נכון. זה היה ביום הראשון שלי בכיתה א׳. הם עשו לנו שיחה ואמרו, ׳אנחנו נפרדים ואנחנו מאוד אוהבים אתכן׳. לא הבנתי את הקונספט ומה זה אומר, מה זה בכלל מתגרשים. בבית הספר כולם אמרו לי, ׳ההורים שלך מתגרשים׳. הייתי בבלבול כזה. רגע, זה משהו רע? משהו טוב? למה כולם מתכוונים? בגלל שלא הבנתי זה לא היה טראומטי מבחינתי".
איך צלחת את השנה הזו?
"מה זאת אומרת? גירושים זה קשה. את מרגישה את האדמה נשמטת תחת הרגליים שלך. כל העולם שהכרתי לפני לא היה קיים יותר. גרנו באזורי חן, ואני עברתי עם אמא לנאות אפקה, ועברתי גם בית ספר. אבא עבר בין כמה כתובות, והיום גר ברמת השרון. הרגשתי כשהייתי ילדה שאני צריכה להיות חזקה. הקפדתי לא לבכות, לא לכעוס, לא לדבר, לא להציק ולא לצעוק. לא היה לי מרד נעורים. לא רציתי להיות בעיה ולשים משקל על ההורים ועל המשפחה, אז לא ממש שיתפתי מה קורה לי".
יש לזה מחירים.
"נכון. אמנם הלכתי לטיפול, אבל לא הוצאתי החוצה את מה שהרגשתי. הפכתי להיות ילדה מלאה. הכנסתי פנימה אוכל במקום להוציא החוצה רגש. להסתובב כילדה מלאה ושצוחקים עלייך זה אתגר, אבל זה מאוד בנה אותי. לא הייתה לי בעיה חברתית. הייתי מלאת ביטחון עצמי.
"כששיחקתי ב'השכנים של צ׳יץ'' העלינו את ההצגה 'בת הים הקטנה'. אני הייתי אורסולה, המכשפה הרעה. בתחפושת של אורסולה צריך לשים כריות בבטן כי יש לה בטן גדולה, וכשהגעתי לרגע של התלבושת, אמרתי, 'איפה הכריות?׳, ואמרו לי, ׳את לא צריכה׳ (צוחקת). אמא שלי ואחותי מספרות שעליתי לבמה והייתי טובה ועם המון ביטחון.
"הרגשתי מבפנים שלא משנה איך אני נראית, אבל אנשים אחרים דיברו על זה. אמרו לי, ׳את צריכה קצת לרדת במשקל׳. היה מדריך בצופים שהיה בטח ילד בן 17, לא זכר את שמי וקרא לי 'המלאה'. זה פתאום נהיה עניין. כשפפראצי היו מצלמים אותי, כל הטוקבקים היו: ׳למה הילדה של ריטה כל כך שמנה? זה לא בריא ולא טוב'".
איך הגיבה אמא?
"אני לא זוכרת ששיתפתי אותה כשקראתי את זה, ואמא לא קוראת טוקבקים. מה פתאום? גם אני כבר לא קוראת היום".
השינוי, היא מספרת, קרה בגיל 13. "הלכתי לתזונאית ועשיתי את הדברים בדרך הבריאה. כשהתחלתי לרדת במשקל, דווקא אז כל חוסר הביטחון, התיעוב העצמי והשנאה עלו למעלה. דווקא אז הרגשתי הכי מכוערת ולא יפה בעולם. זה הגיע עם גיל ההתבגרות. הדיאטה מאוד ניהלה אותי. לא רציתי לצאת מהבית אם החברים הלכו למסעדות. למעשה, הסיוט הכי גדול שלי היה כשחברים שלי קבעו למסעדה. הייתי אובססיבית על התפריט. זה ניהל אותי הרבה שנים וזה היה מבאס.
"הייתי רוצה מאוד לחסוך את זה מילדות שאוהבות את עצמן, לא משנה איך הן נראות, כמו שאני הייתי. הייתי רוצה לגדול בעולם שבו לא נותנים לגוף כל כך הרבה משקל ושלא ייתנו לנשים מלאות להרגיש רע לגבי עצמן. לשמחתי אנחנו צועדות לכיוון טוב יותר של בודי פוזיטיב".
איך את מתנהלת היום עם אוכל?
"אני משתדלת לחיות נכון, אבל בגלל שהייתי בקפדנות הזו אני מאוד מפחדת ממנה. אני עושה מה שאני יכולה כדי לאכול בריא יחסית ועושה פילאטיס. לפעמים אני הולכת עם אמא לדליה מנטבר, אבל אני עצלנית. אמא שלי היא השראה. אין לנו דברים לא בריאים במקרר, אנחנו לא אוכלות ג׳אנק פוד ושתינו מבשלות בבית. גם אני מבשלת פגז".
יהיה מאתגר לעזוב יום אחד את הבית של אמא?
"מאוד. אנחנו רגילות להיות כל הזמן אחת עם השנייה. היא האדם הכי קרוב אליי בעולם והחברה הכי טובה שלי, אחת הנשים הכי חכמות והכי רגישות. זו זכות לחיות איתה. היא מלמדת אותי כל יום משהו אחר. היא קרייריסטית שהגשימה את החלומות שלה, ומצד שני אני גדלתי בביטחון מלא שאני בעדיפות מספר אחת. ידעתי שאני האדם הכי חשוב בחייה של אמא שלי. הרגשתי את זה. זה קורה גם אצל אבא (רמי קלינשטיין), שהוא איש מאוד עסוק שמופיע יותר מכל בן אדם שאי פעם הכרתי, ואני לא חושבת שהיה באלאנס אחד לפני הופעה שלי, שהוא לא הגיע לבדוק שהסאונד בסדר. אני יכולה להתקשר אליו 30 פעם ביום ולהתייעץ על שיר או אקורד".
איזה קשר יש לך עם אלכס, אשתו?
"יואו, אלכס היא כזו מהממת. היא הכי מצחיקה אותי בעולם. ככל שאני מתבגרת, פער הגילים בינינו פחות משמעותי ואפשר להיות חברות, וזה מצחיק, כי אותו דבר קרה לי עם משי. אני גם מתה על האחים שלי, תיאו (11), אומה (9) ומילוא (7), הילדים שלה ושל אבא. כיף לי להרגיש אחות גדולה, כי הרבה שנים הייתי האחות הקטנה"
מס על אהבה
קלינשטיין משחקת בימים אלה במחזמר ״בלוז לחופש הגדול״ בתיאטרון בית ליסין, המבוסס על סרט הקולנוע המצליח. בסוף החודש תשיק את האלבום השני שלה, ״אני הנעורים״. לפני שנתיים הוציאה אלבום בכורה שנשא את שמה, והופיעה איתו חצי שנה במקומות קטנים ברחבי הארץ. האלבום השני בוגר יותר, והסינגל "אירוניה" מתוכו כבר כבש את הפלייליסט של גלגל״צ. ״אני מצפה להוציא את האלבום הזה", היא אומרת. "עבדתי עליו ממש קשה. חתיכה ענקית מהלב שלי הולכת לצאת החוצה. אני מחכה להופיע ורוצה לפגוש את הקהל שלי".
במה את שונה כיום מנועם של האלבום הראשון?
"באלבום הראשון היו שירים שכתבתי מגיל 15 עד 20 וזה היה מעין פורטרט עצמי. ניסיתי לתת לאנשים מושג מי אני. כל המילים והלחנים היו שלי, ואת ההפקה עשיתי עם חבר מהתיכון. זה היה מאוד לא מלוטש. לא כל כך חשבתי איך זה יתקבל. עצם העובדה שאנשים הקשיבו לזה ובאו להופעות וצרחו את המילים, זה היה מטורף. תקשיבי, הדהים אותי שאין מקום בארץ שהופעתי בו שאנשים לא שרו איתי את כל המילים.
"על האלבום השני התחלתי לעבוד אחרי שכבר הוכחתי לעצמי שאני יכולה להיות המוזיקאית הרצינית הזו. הפעם רציתי שהפזמונים יהיו קליטים יותר ושיהיה כיף ומזיז ומקפיץ, ואני לא מוותרת על טיפה מהעומק של המילה".
האלבום נכתב לפני המלחמה, אבל לפני הוצאתו הוסיפה לו קלינשטיין שיר נוסף, "שיר לאדיר". היא כתבה אותו עם חברתה הטובה יולי רייטר, לזכרו של בן זוגה, אדיר מסיקה ז״ל, שנרצח בנובה. יולי ואדיר הכירו בטיול אחרי הצבא לדרום אמריקה, וחזרו לארץ מאוהבים. הם יצאו יחד למסיבה, וכשהחלה המתקפה הסתתרו במיגונית. אדיר, שהגן על יולי מפני המחבלים, נרצח. גם חבריו עילי נחמן ומתן אקשטיין ז"ל נרצחו במיגונית.
"אדיר והמשפחה שלו הפכו לחלק גדול מהעולם שלי", אומרת קלינשטיין. "הייתה לי זכות להכיר סיפור אהבה כל כך עצום וטראגי וגם לכתוב על זה. יולי נתנה לי פתקים שהיא כתבה וסימנתי שם משפטים, למשל ׳כל הכאב הזה הוא כנראה מס שמשלמים על אהבה׳".
הריאיון המלא עם נועם קלינשטיין מתפרסם בגליון לאשה החדש, עכשיו בדוכנים
ניהול סט: דור מרדכי, איפור: הלן אמויאל, שיער: בנג'מין רוימי, צולם ב"לוקר רום", מתחם לבונטין, הרכבת 8 ת"א
