"מרובכם שמעתי את המשפט: 'יוסי, אתה יותר מדי', 'יוסי, קשה להכיל אותך', ואפילו 'יוסי, איך אתה לא כזה מוצלח?'. וכנראה שסוף־סוף יש לי תשובה. אני דו־קוטבי או באנגלית B-POLAR. מניח שרובכם מכירים את המחלה, אבל תנו לי לחלוק איתכם איך זה מרגיש: אין אמצע, אין אפור. יש רק שחור ולבן, וביניהם אין חיבור אף פעם. זה לחיות עם יוסי א' ויוסי ב' כל יום! הדוקטור הסביר לי: 'אתה לא מאוזן, גבר'. שבוע שלם באנרגיות מטורפות ומיד דיכאון של הלייף ללא כל יכולת למנוע את המחשבות. הן זורמות ללא שליטה ואוכלות לי את הראש והנשמה. אני כותב את הדברים ולא מפסיק לבכות. אולי זה בגלל הדו־קוטביות, אבל הפעם אני מרגיש שזה בעיקר בגלל ההבנה של הסיבה".
את הפוסט הזה כתב יוסי בובליל (40) בחודש שעבר בחשבון האינסטגרם שלו. "בתכלס, הפוסט הוא הקלטה של שש דקות, הקלטתי את עצמי מיד אחרי שקיבלתי את האבחנה", הוא מספר. "העליתי אותו על הכתב חודשיים אחר כך, והורדתי אחרי יומיים, נבהלתי".
למה?
"כי הרבה אנשים לקחו אותו קשה מדי. יש לי קבוצת גלישה בווטסאפ, עם 25 חברי ילדות. כולם כתבו לי: 'וואו, יוסי, אנחנו איתך'. אני שונא את הרחמים האלה".
אבל החזרת את הפוסט.
"נכון. כי היו גם תגובות אחרות, מאנשים שאני בכלל לא מכיר. כתבו לי שזה עוזר להם לדעת שהם לא לבד".
מי שלא הופתעה מהפוסט היא אשתו, אביגיל בובליל (לשעבר אלפטוב), בת 25, לשעבר "נערת ישראל" ואלופת ישראל בסיף, שמתמודדת יום־יום עם מחלתו של בעלה. "יש בקרים שבהם אני עם דור, התינוק (בן שנה וחודשיים), אחרי שלא ממש ישנתי בלילה, צריך להתארגן ולקחת את אריאל (בן שלוש) לגן, אבל יוסי עדיין במיטה. אני אומרת לו שהוא צריך לקום והוא אומר שהוא עייף. אז אני מארגנת, לוקחת לגן, חוזרת הביתה ורואה אותו עדיין במיטה. אני אומרת לו שהוא חייב לצאת, ללכת לעבודה, והוא אומר שקשה לו, שהוא לא ישן טוב בלילה. אני משתדלת להיות סבלנית. דיברתי עם הפסיכולוגית שלו ואני יודעת שזה לא נשלט. זה לא שהוא במיטה כי בא לו. הוא רוצה לקום, ובסוף הוא גם קם. הוא נלחם".
ואז אביגיל פורצת בבכי: "וזה, זה הקושי הגדול", היא אומרת. "לא שהוא לא לוקח את הילד לגן. זה לראות אותו סובל. לראות אותו באמת נלחם, עושה את הכי טוב שהוא יכול, רק שהוא תמיד ממשיך להאשים את עצמו שהוא לא עושה מספיק, שהוא לא נותן לי ולילדים מספיק".
יוסי: "לפני אביגיל והילדים, בימים של דאון הייתי נשאר במיטה ולא יוצא בכלל. אבל היום יש לי אותם ואני כל כך אוהב אותם, אז אני יודע שאני חייב. אני נלחם חזק עם עצמי ובסוף היום אני מותש".
אביגיל: "אני אומרת לו שהוא צריך לקום, והוא אומר שהוא עייף. אני לוקחת את הילד לגן, חוזרת ורואה אותו עדיין במיטה. הקושי הגדול זה לא שהוא לא לוקח את הילד לגן. זה לראות אותו סובל"
זה בימים של דיפרסיה. במה מתבטאת המאניה?
"אצלי המאניה לא באה לידי ביטוי בשיגעון. בשבילי זה לעשות כיף עם המשפחה שלי, לקחת את אשתי לחופשה. לא מזמן קניתי לה רכב שעלה 20 אלף שקל, סך הכל רכב נחמד. אבל אז אני רואה איך חברות שלה נוסעות בג'יפ וקונות בית, בזמן שאנחנו גרים בדירה שכורה, וזה מכניס אותי לדאון. הייתי עם כל כך הרבה נשים בעבר, אבל אביגיל עבורי היא כמו כפפה. לא יכולתי לבקש טוב יותר. ובגלל זה אני כל הזמן אוכל את עצמי כשאני רואה שאחרות מקבלות אפילו אחוז אחד יותר ממה שהיא מקבלת".
אביגיל: "ואני אומרת לו כל הזמן, 'יוסי, הכל בסדר! אני שמחה! הילדים שמחים! האהבה שלך אלינו, הדרך שאתה מחנך ומבלה עם הילדים - לא יכולתי לבקש טוב יותר!'. יוסי בן זוג טוטאלי ואבא טוטאלי. הוא לוקח את הילדים לגלוש, יוצא איתם לטיולים. וגם כשהוא בדאון הוא תמיד מכין את האוכל בבית. אני לא יודעת לבשל. אני אומרת לו, 'לזה אין מחיר'. אבל אני יודעת שלא משנה מה אומר לו, הוא לא רואה ולא קולט את זה. הוא עדיין נכנס לדאון, וזה התסכול הכי גדול מבחינתי".
יוסי: "אני כל הזמן אומר לעצמי, 'איזה פראייר אתה, איזה לוזר', 'וואו, הייתה לך הזדמנות לעשות מיליונים, איך פספסת', 'איזה מטומטם אתה, איזה סתום'. מפה מתחילה הנפילה".
יוסי: "אני כל הזמן אומר לעצמי, 'איזה פראייר אתה, איזה לוזר', 'וואו, הייתה לך הזדמנות לעשות מיליונים, איך פספסת', 'איזה מטומטם אתה, איזה סתום'. מפה מתחילה הנפילה"
כבר שנים רבות שבובליל מרגיש לא מאוזן בנפשו. כשלוהק ב־2017 לעונה השמינית של "הישרדות", העיד על עצמו שאצלו אין אמצע. או שטוב לו, או שהוא בבור שחור. עם זאת, רק לפני שלושה חודשים, אחרי שנבדק לראשונה בחייו אצל פסיכיאטר, קיבל אבחנה רשמית: הוא בעל הפרעה דו־קוטבית, מאניה־דפרסיה. "זה לא הפתיע אותי", הוא מודה. "אחד הגולשים האהובים עליי הוא אנדי איירונס. בסרט עליו סופר שהוא סובל מההפרעה ומיד זיהיתי את עצמי. אבל עדיין היה לי קשה לשמוע שהפסיכיאטר אמר שאני חייב לקחת כדורים. אני שונא להיות תלוי בכדורים".
דייט ראשון במימונה
בובליל גדל בנתניה, הבכור מבין שלושה אחים. אביו הוא אב הבית של מכבי נתניה בכדורגל ועובד עירייה, אמו "דואגת לשחקנים לאוכל". בנעוריו שיחק כדורגל במכבי נתניה. "הילדות שלי הייתה סופר מורכבת. עברתי חוויות קשוחות שאני לא רוצה לפרט כדי לא לפגוע באנשים. זה מציף אותי הרבה, בעיקר עכשיו, כשיש לי ילדים משלי".
בגיל 19, אחרי שנת שירות בצה"ל כשקמיסט בחיל האוויר (במקביל להיותו שוער בנבחרת ישראל), הרגיש שהעולם סוגר עליו. הוא פרש מהכדורגל והשתחרר על סעיף נפשי. מיד לאחר מכן טס לניו־יורק, שם חי במשך 16 שנה. תחילה עבד בטלמרקטינג ובהמשך בנדל"ן. ב־2013, כשהוא בן 32, הגיע לחופשה בארץ ופגש את מי שהפכה לאשתו הראשונה. היא עברה להתגורר איתו בארצות־הברית, כעבור שנה נישאו, אך חודשיים לאחר מכן התגרשו.
ב־2016 חזר סופית לארץ אחרי שחבר הציע לו לעבוד אצלו בחברת הדלק SOS. כמה חודשים לאחר מכן לוהק ל"הישרדות" והצליח להעפיל לגמר, אך הפסיד. לפני שנה עזב את חברת הדלק והיום הוא עובד בחברת מימון. "זה מה שנקרא ניכיונות צ'קים", הוא מסביר. "הופכים צ'ק דחוי למזומן ומקבלים על זה עמלה".
אביגיל נולדה וגדלה בעכו, אמה מורה למחול (היום עובדת כמאפרת), ואביה מעצב גרפי וצייר. שניהם עלו מאוקראינה. יש לה אח גדול מנישואיו הקודמים של אביה ואח קטן. מגיל 10 התאמנה בסיף, וזכתה כמה פעמים בתואר אלופת ישראל לנוער ולבוגרים. לתחרות מלכת היופי הגיעה כחיילת - היא הייתה ספורטאית מצטיינת ושירתה בבסיס חיל האוויר. באותה תקופה ניהלה זוגיות בת חצי שנה עם סער מאנה (בנם של רוני מאנה וניקול הלפרין).
זמן קצר אחרי זכייתה נפרדה מהחבר וגם פרשה מהסיף. "אבל שני המקרים לא היו קשורים לזכייה", היא מדגישה. "מהסיף פרשתי בגלל אינטריגות פנימיות". אחרי שהשתחררה למדה מדעי הים וביוטכנולוגיה במכמורת, אבל פרשה אחרי שנה ("נכנסתי להיריון הראשון וכל ההפלגות בים גרמו לי להקיא"). בהמשך למדה ליווי התפתחותי וייעוץ שינה, ועכשיו בדיוק סיימה לימודי עיצוב גבות ומתכננת לפתוח קליניקה בבית.
למה לא מינפת את קריירת הדוגמנות?
"דגמנתי קצת מאז הזכייה, ועד היום אני רשומה בסוכנות, אבל מהר מאוד הפכתי לאמא. אני מניחה שאני גם לא דוחפת מספיק. אם מציעים לי קמפיינים, אני נענית בשמחה, אבל זה לא בוער בי. אני לא נלחמת עבור זה".
סיפור האהבה ביניהם החל ב־2016, חודש בדיוק אחרי שיוסי חזר לארץ. אביגיל הייתה בחופשת סקי באיטליה עם חברות ופגשה שם את מפיק האירועים סטיב בר (אח של סנדי בר), שהוא חבר טוב של יוסי. "סטיב העלה תמונה איתה לאינסטגרם שלו", נזכר יוסי. "כשראיתי את אביגיל כל כך התלהבתי, שמיד נכנסתי לחשבון שלה ועשיתי לה לייק לעוד שלוש תמונות. ואז היא הציעה לי חברות בפייסבוק".
אביגיל: "אני לא זוכרת דבר כזה. אני כמעט בטוחה שהוא הציע לי".
יוסי. "עשיתי לה לייק לשלוש תמונות, ואז היא הציעה לי חברות בפייסבוק" אביגיל: "אני לא זוכרת דבר כזה. אני כמעט בטוחה שהוא הציע לי" יוסי: "לא, לא. אני מאוד מדויק בדברים האלה"
יוסי: "לא, לא. אני מאוד מדויק בדברים האלה. ברגע שהיא שלחה לי חברות, זה נתן לי את הביטחון וההבנה שהיא ראתה את התמונות שלי וגם התלהבה. בגלל זה שלחתי לה הודעה. התכתבנו ועברנו לטלפון".
ואז התחלתם לצאת?
"אני אגיד את האמת: אחרי שיחת הטלפון היה נתק מצדי של כמה ימים. אביגיל מאוד נעימה ורכה, אבל מי שלא מכיר אותה, לא יודע איך לאכול את זה. כשאתה מדבר איתה בטלפון בלי להכיר, זה להירדם בזמן שאתה מדבר. אתה שואל את עצמך, 'היא מדברת? היא לוחשת?'. אתה תכף זורק את הטלפון בעצבים. מהר מאוד ירדה לי ההתלהבות. מה גם שיצאתי בעבר עם צעירות כמוה (בין היתר היה בזוגיות כשנה עם אסתי גינזבורג - י"מ). חשבתי: 'עוד פעם לצאת עם דוגמנית בת 20?', לא הייתה בי התרגשות לפגוש אותה. המשכתי בשלי, דיברתי עם אחרות, ואז שבת אחת קבעתי ללכת עם חברים למימונה שאליה הלכו כל המי ומי. פתאום, בצהריים, אביגיל מתקשרת".
יוסי: "כשאתה מדבר עם אביגיל בטלפון בלי להכיר, אתה שואל את עצמך, 'היא מדברת? היא לוחשת?', אתה תכף זורק את הטלפון בעצבים"
אביגיל: "אני התקשרתי?".
יוסי: "תקשיבי, אין מדויק ממני. שקרן אני לא".
אביגיל: "בסדר. אני מאמינה לך".
יוסי: "אז אחרי ארבעה ימים שלא היו שיחות בינינו כי ירד לי ממנה...".
אביגיל: "נו, בוא תגיד את זה עוד פעם?".
יוסי: "מה אני אעשה? אני מעריץ אותך, אבל ככה זה היה. בקיצור, היא התקשרה ואמרה: 'אתה הולך הערב למימונה?', עניתי לה 'כן', ובראש רץ לי: 'מה היא רוצה? קבעתי עם אנשים שם, אולי יש שם בנות שיעניינו אותי, שלא תיפול עליי'. והיא אמרה, 'בא לך לאסוף אותי?'. עכשיו, אני יודע שהיא גרה בעכו. אמרתי לעצמי, 'מה? היא גנובה זאתי?'. אמרתי לה, מ'עכו?'. היא אמרה, 'לא, מעזריאלי. אני לוקחת רכבת. אם לא אמצא טרמפ, אצטרך לקחת אוטובוס ומונית שירות'. אני חושב שבאותו רגע אפילו שמתי אותה על השתק ומלמלתי לעצמי, 'מה אני עושה?'. ואז אמרתי אוקיי, אין לי מחויבות כלפיה. אפילו לא יצאנו לדייט אחד. אני אקפיץ אותה לאירוע ושם דרכינו ייפרדו".
7 צפייה בגלריה
"כשאביגיל נכנסה לאוטו, לא יכולתי להוציא מילה". אלפטוב ובובליל בחתונתם
(צילום: אביב חופי)
אביגיל, אחרי שהוא נעלם לך, למה בכלל התקשרת אליו?
"ראיתי בפייסבוק שיש לנו כמה חברות משותפות, והן אמרו דברים ממש טובים עליו, אז הסתקרנתי. אחת החברות גם עבדה באותו יום במימונה, ידעה שהוא מגיע, והיא זו שהציעה שאבקש ממנו טרמפ. בניגוד ליוסי, אני באמת לא זוכרת כל כך טוב מה חשבתי. עד כמה הייתי מעוניינת בו לפני. אבל ברגע שהוא בא לאסוף אותי וראיתי אותו פנים מול פנים, הייתי בוודאות מעוניינת".
יוסי: "כשאביגיל נכנסה לאוטו, לא יכולתי להוציא מילה. עד היום אני זוכר בדיוק מה היא לבשה: שמלה ירוקה צמודה עם פסים. היא חייכה אליי ואמרתי, 'גאד דמיט'. תוך רגע לא עניינו אותי החברים או בנות אחרות. כשנכנסנו לאירוע היא החזיקה לי את היד ולא היה מאושר ממני".
אביגיל: "החזקתי לו את היד כי כולם באו לדבר איתו ולא רציתי להישאר לבד. אבל אני מודה שהוא היה גם כל כך חתיך וכריזמטי, שבאמת היה קשה להוריד ממנו את הידיים".
יוסי: "כשאביגיל נכנסה לאוטו, לא יכולתי להוציא מילה. היא חייכה אליי ואמרתי, 'גאד דמיט'. תוך רגע לא עניינו אותי החברים או בנות אחרות"
יוסי: "ואז הגיעה המופלטה הראשונה, ובביס הראשון אביגיל אמרה: 'וואו, זה יבש'. באותו זמן רק חזרתי מארצות־הברית ועוד גרתי אצל ההורים. אמא שלי הכינה מופלטות, אז כבר באותו לילה הבאתי אותה אליי הביתה לאכול מופלטה כמו שצריך. היא נשארה לישון איתי, למרות שלא שכבנו, ובבוקר הקפצתי אותה לבסיס. ככה המשכנו להיפגש מדי יום במשך שבוע. סוף שבוע אחרי זה כבר נסענו עם חברים לכנרת, והיא שאלה אותי אם היא יכולה להעלות תמונה של שנינו לאינסטגרם".
בכי כל הלילה
הקשר ביניהם היה נפלא, הם מספרים, "עד שהתחילו הבעיות", אומר בובליל.
אילו בעיות?
"ברגע שהיא הבינה שאני בן 35 ושאני גרוש, היא עשתה לי את המוות עם זה. בכתה הרבה. אמרה, 'אני רוצה להתחתן עם מישהו שלא היה נשוי אף פעם. אני רוצה להרגיש כמו נסיכה. שהגבר שלי הוא רק שלי'".
אביגיל: "הייתי ילדה".
יוסי: "ברגע שהיא הבינה שאני בן 35 ושאני גרוש, היא עשתה לי את המוות" אביגיל: "הייתי ילדה, פחדתי מהתגובה של ההורים שלי. אבל כשהם ראו אותו הם עפו עליו"
יוסי: "אני לא שופט אותה על זה. הבנתי אותה. אבל הרגשתי שזה לא הגיוני שאאבד אותה בגלל דבר כזה. נלחמתי עליה".
אביגיל: "פחדתי גם מהתגובה של ההורים שלי - שהוא מבוגר, שהוא גרוש. אבל כשהם ראו אותו הם עפו עליו. אחרי שנה וחצי התחתנו".
ופחות משנה אחרי זה הפכת לאמא, כשמלאו לך בקושי 22.
יוסי: "והיא פשוט אמא מושלמת".
מתי שמת לב למצבי הרוח המשתנים של יוסי?
"יוסי תמיד היה מאוד שונה ממני בהתנהגות. מדבר המון, תזזיתי. אבל חשבתי שזה פשוט האופי שלו. בימים שהוא פחות דיבר חשבתי שלכל אחד יש ימים פחות טובים. אבל רק בשנה וחצי האחרונות, כשהתחילה הקורונה, זה הלך והחריף, נעשה הרבה יותר מורגש".
יוסי: "בגיל 25 הרגשתי יום אחד שכל השרירים שלי בגוף מתכווצים. לא היה לי אוויר. כפות הרגליים הרגישו קפואות. אשפזו אותי במשך שבוע בבית חולים בניו־יורק במחלקת לב, כי כל לילה הדופק שלי היה יורד מתחת ל־40. בסוף שחררו אותי עם אבחנה שמדובר בהתקף חרדה"
לדברי בובליל, הנפילות הקשות התחילו כבר בשנות ה־20 לחייו. "היו ימים שהכל הרגיש לי טוב ושמח, וימים שהייתי שוכב במיטה מזיע, לא מסוגל לצאת. דברים שלא קשורים ישירות אליי היו יכולים להרוס לי לחלוטין את מצב הרוח. הייתי שומע בחדשות על ילד שנהרג בתאונת דרכים ובוכה כל הלילה. רואה סרט על בחור שחלה ב־ALS ומתחיל לחשוב שיש לי את זה. בגיל 25 הרגשתי יום אחד שכל השרירים שלי בגוף מתכווצים. לא היה לי אוויר. כפות הרגליים הרגישו קפואות. אשפזו אותי במשך שבוע בבית חולים בניו־יורק במחלקת לב, כי כל לילה הדופק שלי היה יורד מתחת ל־40. בסוף שחררו אותי עם אבחנה שמדובר בהתקף חרדה. מאז היו לי עוד התקפים וימים שבהם הייתי מרגיש שמח וימים שהייתי בדאון בלי יכולת לצאת מהבית".
איך עבדת בימים כאלה?
"לא עבדתי, לכן לא התקדמתי. אחרים עשו מיליונים בזמן שאני הייתי תקוע במקום. תמיד הייתי עולה למעלה ואז מגיע לנקודה שהחזירה אותי שני צעדים אחורה".
"מה, אני הומו?"
רק בגיל 32 פנה לראשונה לטיפול נפשי. "הכל היה אז טוב בחיים שלי", הוא נזכר. "הייתה לי בת זוג ועמדנו לעבור לגור יחד. הקפדתי על תזונה נכונה והתאמנתי כמו מטורף לִבנות מסת שריר וקוביות בבטן. במקביל התחלתי להסתכל על גברים אחרים, לראות את מסת השריר שלהם. זה היה לגמרי ממקום של השוואה, כן? רק מוח כמו שלי אוהב לצאת לטיולים. פתאום התחלתי לשאול את עצמי, 'למה אני מסתכל על גברים? מה, אני הומו?'. התחלתי לחפור במערכות יחסים שהיו לי בעבר. אמרתי, 'איתה זה לא הצליח ואיתה זה לא הצליח'. חשבתי על זה שהייתי משחק פוקר עם חברים והם היו אומרים לי: 'יא גיי'. זה היה בצחוק, אבל אמרתי, 'אולי זה לא צחוק?'. אין לי שום דבר נגד הומואים ואני הכי לא הומופוב שיש, אבל זה מפחיד לחשוב פתאום שאתה משהו אחר. נכנסתי לסטרס מטורף, לדיכאון שאני הומו. אז הלכתי לראשונה לפסיכולוגית. היא הרגיעה אותי, הסבירה שיש הבדל בין להסתכל לבין להימשך ולהתאהב, ורשמה לי גם ציפרלקס".
כעבור שנתיים הפסיק עם הכדורים, אך בתקופה האחרונה שוב הרגיש שהמצב יצא מכלל שליטה ושהוא זקוק לטיפול. "בינואר 2020 עזבתי את העבודה בחברת הדלק כי הרגשתי שאני לא מתקדם. קיבלתי הצעת עבודה בארצות־הברית, ואני ואביגיל, שהייתה בהיריון השני, החלטנו שנטוס עם אריאל לרחרח את השטח. התארחנו אצל חברים, ואותו חבר הציע שבמקום ההצעה שקיבלתי אבוא לעבוד איתו בנדל"ן. לחצנו ידיים ופתאום הכל נעשה נורא מלחיץ. צריך למצוא דירה, לחזור לארץ, לקפל מהר את הדירה שלנו, אביגיל תלד בארצות־הברית. אמרתי לחבר שאני מצטער, אבל אני צריך רגע לחזור לארץ ולחשוב על זה כמו שצריך. שבוע אחרי זה התחילה הקורונה, שהשביתה את ניו־יורק, ההצעה כמובן ירדה מהפרק".
בובליל עבד אז בחברת מימון ובמקביל היה, לדבריו, במגעים להיכנס ל"האח הגדול" ("רציתי את זה גם בשביל שיפור מצב הרוח וגם שיפור המצב הכלכלי"). לאכזבתו, נפל בשלבי המיון האחרונים. "זה כבר הכניס אותי לדיכאון של ממש", הוא אומר. "חשבתי: 'ארצות־הברית בסוף לא, האח הגדול בסוף לא'. קלטתי שאני בן 40 ועדיין לא מצאתי את עצמי. מה אני? איש נדל"ן? מוכר סולר? מוכר הלוואות? בכל פעם אני לומד מקצוע חדש ומתחיל מאפס. במקביל, שוב התחלתי לקחת באופן אישי מדי סיטואציות. למשל, נהגתי ובדיוק עבר גור חתולים. סטיתי מהנתיב כדי לא לפגוע בו ועצרתי בצד כי רציתי להציל אותו. הרמתי את הראש וראיתי שהנהג שנסע אחריי עלה עליו. יום שלם אחרי זה לא יכולתי לתפקד. לפני שבעה חודשים התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית והיא הפנתה אותי לפסיכיאטר שנתן לי את האבחנה".
יוסי: "הכדורים עשו לי מאוד לא טוב לקיבה. ניסיתי להשיג את הפסיכיאטר, אבל הוא היה דרך קופת חולים והתור הבא אליו היה רק לעוד חצי שנה. בסוף התקשרתי אליו לקליניקה הפרטית. אמרתי לו, 'אני במצוקה. יש לי רק שאלה קצרה'. הוא אמר, 'לא, לא. מצטער, ביי', וניתק לי בפנים"
מה לגבי כדורים? לוקח?
"זו הבעיה. הכדורים עשו לי מאוד לא טוב לקיבה. התחלתי לרדת עוד ועוד במשקל. ניסיתי להשיג את הפסיכיאטר, לשאול אותו מה לעשות, אבל הוא היה דרך קופת חולים והתור הבא אליו היה רק לעוד חצי שנה. במשך שבוע ניסיתי דרך הקופה להקדים את התור, לבקש לשוחח איתו, ולא הצלחתי. בסוף ראיתי שיש לו גם קליניקה פרטית, אז התקשרתי אליו לשם. הוא ענה ואמר, 'אתה מתקשר אליי לקליניקה פרטית'. אמרתי לו, 'כן, אבל אין לי ברירה. אני במצוקה. יש לי רק שאלה קצרה'. הוא אמר, 'לא, לא. מצטער, ביי', וניתק לי בפנים".
וואו.
"המליצו לי על פסיכיאטר אחר, פרטי. בשיחה הוא אמר לי, 'זה יעלה לך 1,200 שקל למפגש ראשון ועוד 800 שקל למפגש שני'. אמרתי לו, 'תשמע, אתה יכול לבוא קצת לקראתי? אני לא במצב כזה טוב של כסף'. מה הוא אומר לי? 'אם אין לך משאבים, אז לא מתחילים טיפול תרופתי בכלל, כי אתה לא יודע איזה כדורים תצטרך. יכול להיות שתצטרך כדורים שלא כלולים בסל התרופות וזה מאוד יקר'. זו תחושה שמערכת הבריאות זורקת אותך לכלבים, שאין עם מי לדבר, שמאניה דיפרסיה זו מחלה לעשירים. זה עוד בלי להזכיר שאני משלם כל שבוע לפסיכולוגית 370 שקל, וגם את זה לצערי אאלץ לצמצם ולהפוך את הפגישה משבועית לחודשית, כי זה המון כסף לתקופה ממושכת".
יוסי: "אמרתי לפסיכיאטר 'תשמע, אתה יכול לבוא קצת לקראתי? אני לא במצב כזה טוב של כסף'. מה הוא אומר לי? 'אם אין לך משאבים, אז לא מתחילים טיפול תרופתי בכלל'. זו תחושה שמערכת הבריאות זורקת אותך לכלבים, שאין עם מי לדבר, שמאניה דיפרסיה זו מחלה לעשירים"
אביגיל: "אבל אני תמיד אומרת ליוסי להיות אופטימי. אנחנו לא במצב כלכלי כזה רע, זו תקופה ונעבור אותה. בסופו של דבר הוא גם ימצא פסיכיאטר קשוב שיהיה לו חיבור טוב איתו".
איך אתה מסתדר עכשיו בלי כדורים?
"אני משתדל לאכול פחות בשר וחלב, שזה עוזר, ובערב לוקח קנאביס רפואי שקצת מקל על המחשבות. אבל הדבר שהכי מציל אותי זה אביגיל. היא המזל שלי בחיים. לכל אישה אחרת היה קשה להכיל אותי. בלי אביגיל, בפירוש לא הייתי שורד".
למה החלטתם להיחשף ברשת ובעיתון?
אביגיל: "אנחנו לא חושבים יותר מדי לפני שאנחנו מעלים משהו לרשתות. שנינו לא אנשים של אינסטגרם. לא עובדים בזה. מעלים מהבטן. לפני שנה, למשל, העליתי פוסט על כך שבהיריון השני שלי התגלתה אצלי סוכרת נעורים. זה עזר להתמודדות האישית, כי לא תמיד יש בסביבה הקרובה שלך אנשים שמתמודדים עם דבר דומה. אנשים כתבו לי, נתנו לי טיפים".
יוסי: "לדעתי הבי־פולריות וכל הדיכאונות רק מחמירים בגלל הרשתות החברתיות. כי כשאת עצובה, כשלא טוב לך, מה את עושה? נכנסת לפייסבוק, לאינסטגרם, ומה את רואה שם? איך לכולם כל כך טוב. ואז את אומרת: 'אוחחח, איזה מצליחים הם. למה לא אני'".
