איך בעצם מתחילים? איך הופכים ממונוגמים לפוליאמורים? כל זוג והמתכון שלו. לפני שנתיים יואב ואני שינינו את המתכון לזוגיות שלנו. אחרי שיחות חפירה ארוכות החלטנו שאנחנו רוצים להוסיף תבלינים חדשים לתבשיל היחסים. לא ידענו שהתבלינים ייהפכו לחומרי גלם ויצא לנו תבשיל חדש. אנחנו אוהבים את התבשיל החדש, אבל אין ספק שא־מונוגמיה על כל צורותיה דורשת עבודה בלתי נגמרת על המתכון. למעשה, בכל זוגיות נדרשת עבודה מתמדת, אבל לחווייתנו, פתיחת היחסים לא מאפשרת לשקוט לרגע על השמרים - נדרשת תשומת לב יומיומית כדי שהתבשיל לא יישרף.
"אם אתה בחו"ל אתה יכול לעשות מה שבא לך", אמרתי ליואב באחת השיחות הראשונות שלנו בנושא. אחרי 20 שנות זוגיות זה הכה בי. הבנתי שאני לא רוצה למנוע ממנו חוויות עם עוד נשים. היה נראה לי עגום שבכרטיס היחיד שקיבל ללונה פארק שנקרא "החיים", הוא לעולם לא יחווה ציצים של אישה אחרת. הרגשתי שהאהבה והקשר שלנו גדולים מכל קשר מזדמן. למרות התחושות הברורות שלי, ידעתי היטב שיואב לא מסוגל להתמודד עם המחשבה שגבר אחר ייגע בי. החלטתי לשחרר אותו גם אם הוא לא יכול לשחרר אותי. אחרי שבועיים של שיחות שבהן הוא השתכנע שאני לא טומנת לו מלכודת, שאני רצינית לגבי העניין הזה של ציצים חדשים, הוא הפך לרווק נשוי.
כך יצא לו יואב לעולם מצויד בקופון פתוח להיות עם מישהי שהיא לא אני וגישש את עצמו בסתר לחוויות. לקח לו חודש לערוך תחקיר: הוא נכנס לקבוצות פייסבוק, פתח טינדר, דיבר עם נשים ביחסים פתוחים. הוא החליף דיסקט כשהבין שלא יוכל להיות "פתוח" באופן חד־צדדי, קשר פתוח חייב להיות דו־צדדי, אלא אם אתה אוהד בוזגלו או גואל רצון.
"אני משחרר אותך", אמר לי בוקר אחד, "אני לא מסוגל להסתיר ממך כלום ואני לא מסוגל לעשות את זה לבד". הופתעתי לראות שהמשפט הזה הוריד לו אבן מהלב. יש משהו יותר משחרר בלשחרר מאשר בלהשתחרר, זה מלווה בתחושת ניצחון על הפחד.
"יש משהו יותר משחרר בלשחרר מאשר בלהשתחרר, זה מלווה בתחושת ניצחון על הפחד
חודש אחרי שיחה בצימר שבה שלחתי את יואב לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, מצאנו את עצמנו שנינו יחד ולחוד בקו הזינוק הפוליאמורי. מה שהתחיל במשפט "אם אתה בחו"ל, לא אכפת לי שתהיה עם מישהי", הפך תוך חודשים ל"תיהנה בדייט ואל תשכח לקחת קונדומים מהמגירה". פתחנו את היחסים בהילוך מהיר כפי שעשינו לאורך כל הזוגיות שלנו: עברנו לגור יחד אחרי חמישה דייטים, ארגנו חתונה תוך חודש, הבאנו לעולם ארבעה ילדים בשש שנים וסגרנו טיסות לחו"ל מעכשיו לעכשיו.
ברגע הפתיחה חשבנו שכל אחד מאיתנו יוכל להיות מדי פעם עם פרטנר מזדמן בלי שנדבר על זה. "תעשה מה שאתה רוצה, רק שאני לא אדע מזה", אמרתי ליואב באחת השיחות. מילים כמו "פוליאמוריה", "קשר" ו"אהבה" נראו רחוקות ולא קשורות אלינו. אבל לחיים יש תנועה משלהם. בלי שתכננו מצאנו את עצמנו מהר בחומר של חמש יחידות. לא רק הזוגיות נפתחה, אלא כל השיח בינינו. הבנו שבאופרציה המשפחתית והזוגית שלנו אין סיכוי שנוכל להיפגש עם פרטנרים בסתר. "אני נפגש עם רועי לבירה" לא יכול לתפוס בפעם השלישית. זה נשמע כמו תירוץ גרוע או שרועי אלכוהוליסט וכדאי לעשות משהו בנידון. הסתרה אף פעם לא הייתה חלק מהמנגנון שלנו, והבנו שאת התבלין הזה אנחנו לא רוצים להכניס למתכון.
חודש לאחר שיחות בסגנון "אם מישהי מתחילה איתך בבית קפה, תזרום", הבנו עוד כמה דברים משמעותיים: פתיחת היחסים תייצר מערכות יחסים ממושכות יותר מסטוץ חד־פעמי עם אדם אקראי; הפעילות הנפרדת שלנו תהיה תכופה יותר מפעם בשנה - יותר בכיוון של פעם בשבוע. הבנו שנצטרך מתווה, מערכת כללים, חוקה, גבולות שישמרו עלינו כזוג ועל כל אחד מאיתנו באופן אישי. התכנסנו כדי לכונן את מגילת העצמאות של הפתיחה. שני חוקי יסוד שהיה לנו ברור מאליו שייכנסו היו שימוש גורף בקונדומים ולעולם לא להכניס פרטנר/ית למיטה המשותפת שלנו. והיו כללים נוספים: לא נפגשים בסופי שבוע, לא נפגשים יותר מפעם בשבוע, לא ישנים מחוץ לבית, לא יוצאים עם אנשים מהסביבה הקרובה, והכלל האחרון: לא יוצאים עם בוגדים. החוקה החדשה התנוססה באטמוספרת היחסים שלנו, והרגשנו שנוכל לדרוך בשביל יציב ובטוח. הכרזנו רשמית על מדינת הפוליאמוריה, אבל לא ידענו שבעסקי הרגש ומערכות יחסים החוקים שנראים הכי נכונים ברגע נתון, יקבלו בעתיד פרשנות שונה.
השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
