"תראי איזה גבר מקסים יש לך. לא מגיעים לו ילדים משלו?", זו התשובה שקיבלה שרון גרינברג ליאור מהגינקולוג כשהעזה לפקפק בקביעתו שעליה לעבור טיפולי IVF בעקבות העקרות של בן זוגה. היא רק ניסתה להבין את האפשרויות שעומדות בפניה, אבל אף רופא לא ממש הקשיב לה. את התסכול הרב מהאטימות הרפואית, שהעמידה אותה בסכנת חיים ממשית ובהמשך בהתמודדות עם מצבים בריאותיים מורכבים, ניתבה גרינברג ליאור (58) ברגישות רבה לכתיבת הספר "סופי לעת עתה", שיצא לאור לאחרונה (הוצאת שתים. עורכת: אורנה לנדאו).
"הכתיבה וההוצאה לאור הציפו את הדברים", היא אומרת. התהליך היה לי לא פשוט. נכנסתי לזה כאישה בריאה שהכול אצלה בסדר. בתור אדם חוקר רציתי להבין מה בעצם הולך לקרות פה. מנטלית, לא הצלחתי להבין למה דווקא אני צריכה לעבור את הטיפולים אם הכול תקין אצלי. ישבתי במסדרונות בית החולים עם עשרות נשים, אף אחת לא דיברה על זה שאולי הבעיה אצל בן זוגה, כולן נכנסו להליך כירורגי לא פשוט. התחושה היא של הסללה חדה ולעתים נמהרת לטפל בגוף האישה, בלי לבחון פתרונות אחרים".
קשה לכתוב מתוך סיפור אישי כואב, והתהליך התבשל אצלה זמן רב. כאדם יוצר התלבטה מה הדרך הנכונה שלה לעשות את זה. "זה לקח זמן. זה לא משהו שיכולתי לכתוב מיד אחרי מה שקרה, למרות שתיעדתי דברים תוך כדי התהליך. לא רציתי לכתוב כתיבה ממוארית, היה לי חשוב לעשות מעשה ספרותי־אמנותי ולא רק לספר את הסיפור", היא אומרת.
ותודה לאתגר קרת
הריאיון עם גרינברג ליאור נערך בזום כשהיא בלוטרקי ביוון, עיירת חוף שמיטיבה עם תסמיני הפיברומיאלגיה שממנה היא סובלת ושהפכה לביתה בקיץ. הים, שמלווה אותה מילדותה בחיפה, הוא המקום האהוב עליה. בעשור האחרון היא מתגוררת עם בן זוגה ושתי בנותיהם (25 וחצי ו־22) במושב גיזו שבהרי יהודה, שיערות האורנים בהם מזכירים לה אף הם את ניחוחות ילדותה.
אל כתיבת הפרוזה הגיעה דווקא מרקע של לימודי עיצוב קרמי בבצלאל ולאחר מכן לימודי תסריטאות באוניברסיטת תל־אביב. במשך שנים עבדה בתחום המולטימדיה, תחילה כתסריטאית של משחקי מחשב ולומדות ואחר כך בעמותת "לה"ב – לקידום הערכים בחברה" שמשתמשת בקולנוע ככלי סמי־טיפולי. במקביל כתבה וערכה תסריטים לכמה סדרות בולטות באותה תקופה כמו "פלורנטין" ו"טיפול נמרץ".
"אהבתי לעבוד בעמותה. צמחתי והתפתחתי שם וגם התסריטאות ליוותה אותי כל הזמן. אבל אז קרו דברים בחיי וידעתי שאני רוצה לכתוב ספר. כדי להתחיל בזה הבנתי שאני חייבת מסגרת והלכתי ללמוד תואר שני בספרות עברית במסלול כתיבה באוניברסיטת בן־גוריון. מבין כל המורים המצוינים שם התחברתי לאופן ההוראה של אתגר קרת ובאחת הסדנאות שלו נולדה תמי, גיבורת הספר. פתאום הבנתי שמצאתי דרך לספר סיפור שהוא דומה אבל גם שונה. הצלחתי למצוא את הקול הנפרד שיאפשר לי לעבוד על הספר. אילן, בן זוגי, שעודד אותי כל הזמן לכתוב, נתן לי את המנדט המצפוני לעזוב את העמותה ולהתחיל לעבוד על הספר ובמקביל להנחות כותבים וכותבות באופן אישי. כיום הנחיית סדנאות כתיבה היא עיקר העבודה שלי".
"הרפואה השתנתה רק קצת. רופאים רבים עדיין רואים בגוף שלך רק מספר וניסוי, ובעצם הנשיות והאנושיות נלקחים ממך"
למה היה לך חשוב לעבור מכתיבה תסריטאית לפרוזה?
"תמיד הייתי תסריטאית שהעדיפה להיות תסריטאית, לא רציתי להתעסק בבימוי. הייתה לי הרגשה שזה כל הזמן להתעסק יותר מדי בפרטים. תסריטאי הוא מכוון ויודע שצריך להוציא טקסט טוב, וזה סיפק אותי בעבר. אבל כשרציתי לספר את הסיפור שלי ידעתי ששם אני חייבת להיות אחראית על כל האספקטים, שתסריט כתוב היטב לא יספיק ושהפרוזה היא הדרך. לאט־לאט עברתי מחנה והיום אני כבר יותר בפרוזה מאשר בתסריטאות".
ובכל זאת, הספר כתוב בצורה שתהיה קלה לעיבוד קולנועי.
"נכון. הסיפור מסופר בסצנות, סיטואציות, יש קפיצות של זמנים. יש פרולוג ואפילוג אבל כל האמצע הולך אחורה בצורה מאוד שיטתית. אגב, לא היה פשוט לכתוב שיהיה מעניין כשיודעים בהתחלה מה קרה, ולקורא יש תפקיד בצירוף פרטי הנרטיב. אנחנו מבינים מה קרה, לא מבינים למה, אולי גם קצת שיפוטיים. בעיניי הכתיבה אחורה מפרקת את השיפוטיות, וזה היה לי חשוב כי נתקלתי בהרבה שיפוטיות בחיי".
צעד אחורה
כשקוראים את סיפורה של תמי, בת דמותה הספרותית של גרינברג ליאור, קשה שלא להתקומם מול אטימות הממסד הרפואי. החל במשפטים כמו "נשים עוברות טיפולי פריון כמו כלום" כשניסתה לבדוק אופציות אחרות, עבור בהקנטות כמו "את הורסת לנו את הסטטיסטיקה" כשטיפול ה־IVF לא צלח ועד לביטול חששותיה לעבור את הטיפולים בשל הסרטן שהיה לאמה. בשיא הדרמה, יומיים אחרי שהטיפול השני שהיא עוברת פוגע לה בשחלה והיא עוברת ניתוח חירום להצלת חייה, באים הרופאים ומציעים לה לעבור מיד החדרת עוברים נוספת. "אמרתי להם: 'תראו מה הגוף שלי עבר, הרי אין סיכוי שהוא יקלוט את העוברים. ואם כן, איך הוא יחזיק?' אמרו לי: 'מה הקשר?' ידעתי שזאת טעות, שאנחנו 'מבזבזים' את העוברים האלה, אבל לא היה לי כוח להתנגד. למזלי, גופי היה חכם ממני, כמו שכתבה יונה וולך".
כשבהחלטה משותפת החליטו בני הזוג גרינברג ליאור לפנות לתרומת זרע, הופתעו שוב מתגובת הרופאים שאמרו שהם לא ממליצים על הפתרון הזה. "למה? על זה לא קיבלתי תשובה. הייתה לי הרגשה שהחזרת העוברים הייתה בשבילם, לא בשבילי. כשאני חושבת על זה היום, אני מסבירה את זה ברצון שלהם (לא בהכרח במודע) להחליק את הטראומה שהם גרמו לי, בהתעלמות המוחלטת מהמחיר הפיזי שכבר שילמתי, בנהייה אבסולוטית אחר הורות ביולוגית ואולי גם במידה של הזדהות רגשית של הרופאים עם הגורם הגברי במשוואה".
בניגוד לתהליך שעברת עם בן זוגך, שבו החלטתם על תרומת זרע, בספר עצמו בחרת ללכת בכיוון מוקצן יותר.
"נכון. ידעתי שאני לא רוצה לספר 100% את הסיפור שלנו, אבל כן רוצה וחשוב לי לדבר על הורות לא ביולוגית וגם על מה נשים מוכנות לעבור למען הורות, למען השמירה על הזוגיות שלהן ולמען האהבה. לכן היה לי חשוב לעתים להקצין את הסיפור, להגיע למקומות שלא הגענו אליהם, להדגיש עד כמה המעשה שנעשה אמור היה להיות מהלך רגיל, ולא כזה שמתקבל בהרמת גבה ואפילו בניסיון להניא את מי שבוחר בתרומת זרע.
"גם לאילן בן זוגי לא היה קל לבחור בפתרון הזה, אבל אחרי שקרתה הטראומה לקחנו צעד אחורה, ובזמן הזה הוא עבר תהליך עם עצמו שאיפשר לו לבחור את התרומה בלב שלם. על אף זאת, אני חושבת שכמו הורים רבים, הוא הופתע מעוצמות האהבה והקשר שיש לו עם הבנות".
"יומיים אחרי שעברה ניתוח חירום הרופאים הציעו החדרת עוברים נוספת. "אמרתי להם: תראו מה הגוף שלי עבר, אין סיכוי שיקלוט את העוברים. אמרו לי: 'מה הקשר?'"
לסיפור האישי של גרינברג ליאור יש גם סיפא - של התמודדות עם מחלת הסרטן ומחלת הפיברומיאלגיה - שלא נכנס לספר אבל רק מדגיש את המסר החשוב שלו על חשיבות ההקשבה של נשים לגוף. "הייתה לי תחושה מוחשית שאני לוקחת סיכון בטיפולים, שלא זכתה למענה. היום כבר יודעים יותר על הקשר בין IVF לסרטן, אבל גם אז היו נתונים שקראתי עליהם והרופאים פשוט לא התייחסו לזה. למזלי הסרטן אותר בהתחלה והיו לי רופאות מצוינות שאפשרו לי חוויה מתקנת לגבי הממסד הרפואי. הפיברומיאלגיה – מחלת כאב קשה – הגיעה אחרי כמה שנים וגם כאן כבר יש מחקרים על הקשר שלה עם IVF. המחלה הזאת עדיין תעלומה ונחשבת למחלה נשית, קצת שקופה, אבל תיאוריות מרכזיות מייחסות אותה לטראומה גופנית ונפשית משמעותית, שאין ספק שעברתי. למזלי אני אדם מטופל עם מערכות תמיכה, אבל הטראומה נרשמת בגוף".
הסיפור של גרינברג ליאור אופטימי ביסודו וגם הספר מציג דמות חזקה שמעוררת הזדהות. "חשוב לי שיקראו את הספר כמו יצירה ספרותית אמנותית על כל המשתמע מזה. מעבר לזה, אני רוצה להעביר מסר שמחזק נשים לבדוק מה נכון להן ולהקשיב לעצמן. המערכת הרפואית אולי השתנתה, אבל רק קצת. רופאים רבים עדיין רואים בגוף שלך רק מספר וניסוי, ובעצם הנשיות והאנושיות נלקחים ממך. אני מסתכלת על הרפואה ביוון, שהיא לכאורה כמו של פעם, אבל איזה כוח יש לכך שהרופא מכיר את הסבים והסבתות שלך ומתייחס אליך באנושיות. מרוץ הפריון בארץ רק מחדד את הבעייתיות. בואו ניקח בעלות על הגוף הנשי ונמצא את הדרך המתאימה לנו".
איך מספרים לבנות שבאו מתרומת זרע
"תמיד ידענו שתרומת הזרע – מאותו תורם, בהפרש של שלוש שנים וחצי בלבד - לא תהיה סוד ושנספר לבנות", אומרת גרינברג ליאור. "התייעצנו איך לעשות את זה והתברר לנו שזה מורכב יותר מלספר לילד על אימוץ, כי כדי להבין את המשמעות הן צריכות להבין את תהליך ההולדה. היה לנו ברור שנספר להן ביחד, כשהן שתיהן בגיל הבנה, ועשינו זאת כשהבכורה סיימה כיתה ו' והצעירה כיתה ג'.
"כשכינסנו אותן הגדולה שאלה: 'אתם רוצים לספר לנו שאתם לא ההורים שלנו'? היום היא אומרת שנחשפו לסיטואציות דומות בספרים, בסרטים ובתוכניות טלוויזיה ומכאן הגיעה השאלה.
"הסברנו להן בקצרה שלאבא הייתה בעיה בזרע וקיבלנו תרומת זרע, כמו שמקבלים איברים להשתלה כשיש איבר לא תקין. דיברנו בפשטות בצורה המותאמת לגיל שתיהן. נתנו להן אפשרות לשאול שאלות. אמרנו להן שזה לא סוד, ושהן יכולות להחליט אם ולמי לספר. לדבריהן, זו הייתה ידיעה מבלבלת בעיקר כי היא 'גדולה', אבל בפועל הן לא הרגישו שמשהו גדול השתנה בחייהן, כיוון שבמציאות היומיומית של המסגרת המשפחתית שלנו דבר לא השתנה, ואבא נשאר אותו אבא אהוב. על הסיטואציה שהובילה לתרומת הזרע והטראומה בתהליך סיפרנו להן כשגדלו מעט.
"בהיותן בנות אדם שונות, כל אחת מהן התייחסה לזה קצת אחרת. הקטנה חשבה שזה 'מגניב', ודי מהר שיתפה חברות וחברים. לגדולה לקח קצת יותר זמן, לדבריה כי בעיקר לא ידעה איך לשלב את זה בשיחה. הקטנה אמרה לה שהיא מספרת כששואלים אותה מה המוצא של הוריה והיא אימצה את הפתרון.
"כשהן קצת גדלו ודיברנו על זה, הן אמרו שיש בהן חלק שמרגיש גאווה וייחודיות כי הן יודעות עד כמה רצינו אותן והשתדלנו בשביל להביא אותן לעולם. לשתיהן יש קשר מיוחד עם אילן, כל אחת בערוצים משלה. היום, כשהן בוגרות ומטיילות לבדן בעולם, ופוגשות הרבה אנשים, אנחנו מקבלים מהן הרבה מחמאות על ההורות שלנו ועל כמה שהיא לא מובנת מאליה".
פורסם לראשונה: 07:21, 08.09.24
