כשמאס ותד סיימה את לימודי הדיאטנות הקלינית שלה לפני כ־20 שנה היא הבינה מיד שיש לה בעיה. "דיאטה של פריכיות עם קוטג' וחזה עוף זה מצוין, אבל איך יכולתי להביא את זה לכפר שלי, למשפחה שלי, למגזר הערבי שממנו באתי? מישהו באמת חושב שהתזונה המערבית יכולה לעבוד אצל אנשים שרגילים למשהו אחר לגמרי? ולמה לא לכבד את המאכלים הטובים שיש לנו? הבנתי שאני חייבת למצוא פתרון מתאים לאוכלוסייה שלי, פתרון שיכבד אותה ואת המנהגים שלה וייתן לה אפשרות להתמיד בתזונה בריאה", אומרת ותד (42), שעומדת כיום בראש אימפריה תזונתית לא רק בישראל אלא גם במזרח התיכון. הריאיון המיוחד מתקיים במקביל להשתתפותה בסדרת הדוקו החדשה של yes, "עד קצה הגוף", שעלתה החודש לשידור ועוסקת בהיבטים שונים של הפרעות אכילה מצד אחד ו"דת הבריאותנות" מהצד השני.
התאמה תרבותית היא סוד העניין?
"התאמה תרבותית למנהגים, לצרכים ולמאכלים המיוחדים שלנו, אבל גם ניסוח של שפה חדשה וברורה יותר. הבנתי שלאנשים במגזר שלי כבר נמאס מקלוריות, ובניתי יחידת מדידה חדשה שמתאימה לאוכל הערבי. התאמתי את כל הדברים החשובים שלמדתי למציאות שלנו, לחיים האמיתיים. עם כנאפה, עם עלי גפן, עם כל מה שאוהבים במסגרת תפריט מאוזן".
אבא רצה שאהיה רופאה
הריאיון עם ותד, מוסלמית ילידת הכפר ג'ת שבמשולש, מתקיים בזום ממקום מגוריה החדש, אבו־דאבי. היא עברה לנסיכות לפני כמה חודשים עם בעלה מורד ושלושת ילדיהם - מג'ד (14), אחמד (12) וסועאד (חמש). "אני הישראלית הראשונה שעשתה רילוקיישן לכאן", היא אומרת. "יש לי גולדן ויזה (ויזת משקיעים), והשגרירות אמרה לי שרשמתי פה היסטוריה. הבנתי שבשביל להתרחב לעולם הערבי אני חייבת להיות במקום עצמו, ואבו־דאבי היא המרכז לפעילות שלנו במזרח התיכון".
איך צמח שריר היזמות המפותח שלך?
"זה באופי שלי מילדות. אני זוכרת את עצמי כבר בגיל עשר מפיקה סוג של מגזין ומוכרת לילדים. כבת הבכורה במשפחה (יש לי עוד אחות ושלושה אחים) הושפעתי מאוד מאבא וסבא שלי, שניהם היו מנהלים ויזמים שלקחו אותי כל הזמן איתם. סבא שלי היה יו"ר הכפר ומנהל בית הספר הרבה שנים, אבא היה מנהל מכללה לתחבורה וגם מורה בבית הספר. למדתי מהאישיות שלהם להיות יזמית ועצמאית, לחשוב מחוץ לקופסה".
ואמא?
"אמא היא עקרת בית שכל הזמן דחפה אותנו להצליח בחיים. בהשפעת האווירה בבית למדתי אלקטרוניקה ופיזיקה בתיכון כי כל המצטיינים הלכו למסלול הזה, למרות שזה פשוט לא התחום שלי. הוצאתי בגרות מצטיינת, אבל כשהייתי צריכה לבחור מה ללמוד באוניברסיטה, הרגשתי שאני צריכה ללכת בכיוון האמיתי שלי. תחום ה־Wellness תמיד היה החלום שלי, והחלטתי ללמוד דיאטנות קלינית בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ברחובות, בחוג של האוניברסיטה העברית".
המשפחה תמכה?
"ממש לא. אבא בכלל רצה שאהיה רופאה. הוא התייעץ עם כמה דיאטניות ותיקות, שאל איך המקצוע הזה, וכולן אמרו לו שחבל על הכסף וחבל על הלימודים, כי אין בזה עבודה. לא הייתה אז מודעות בכלל לנושא התזונה. אני התעקשתי וניצחתי במלחמה הזאת. סיימתי את הלימודים - היינו ממש מעט ערביות בחוג, היום זה כבר אחרת - ורציתי לרוץ קדימה, אבל אז הבנתי כאמור שאת הבסיס המדעי שלמדתי באקדמיה אני צריכה להנגיש לקהל שלי בצורה אחרת.
"ישבתי ימים ולילות כדי להבין איך לעשות את זה, ופיתחתי יחידת מדידת אוכל חדשה - דווסאת (ראשי תיבות בערבית של קלוריות, חלבון ושומן).
פירוש המילה דווסאת בערבית היא "לעיסות נכונות" ואהבתי גם שהמילה dose (מנה באנגלית) משתלבת כאן. כבר אז כנראה חשבתי רחוק. אחרי חישוב יחידת המדידה כתבתי בעצם מילון חדש לכל המאכלים במטבח הערבי, ובניתי תפריטים מותאמים שכללו אותם. בתפריט ממוצע יומי יש 24-22 דווסאת".
"הבנתי שאת הבסיס המדעי שלמדתי באקדמיה אני צריכה להנגיש לקהל שלי בצורה אחרת, ופיתחתי יחידת מדידת אוכל חדשה - דווסאת (ראשי תיבות בערבית של קלוריות, חלבון ושומן)"
יחידת מדידה כמו הנקודות של שומרי משקל?
"מזכיר, אבל לא זהה. החברה הבינלאומית מכירה אותנו וקוראת לנו 'שומרי משקל למטבח הערבי'. אחד הזכיינים הגדולים שלהם גם משקיע בנו".
במה שונה הדיאטה שלך במהותה מדיאטה מערבית שמחשבת קלוריות?
"קודם כל יחידת המדידה יותר מובנת להם. מעבר לזה, אני מקפידה בתפריט להשאיר את האוכל הערבי המסורתי שהם אוהבים לאכול. לדוגמה, ארוחת צהריים יכולה לכלול ארבעה קישואים ממולאים עם סלט ערבי, או שתי כוסות מג'דרה עם סלט ויוגורט. מותר גם כנאפה או בקלאווה פעמיים בשבוע. סך ההתנהלות היומית היא הקובעת ולא מאכל יחיד. כנאפה אחת לא משמינה וסלט אחד לא מרזה".
עשר נשים בסלון הביתי
האתגר של ותד להשריש את המודעות לאורח חיים בריא במגזר הערבי בולט במיוחד לאור נתוני ההשמנה הגבוהים בו (ראו בהמשך). "כשהתחלתי המגזר היה בתול מבחינת מודעות תזונתית. ב־2003 הזמנתי קבוצה של עשר נשים לסלון שלי והקמתי קבוצת תמיכה ראשונה. אמרו לי שהשתגעתי, שאף אישה ערבייה לא תסכים לבוא ולספר על המשקל שלה ועל עצמה מול נשים אחרות, שזה לא יכול לקרות בחברה הערבית. אבל אחרי שלושה חודשים כבר היו 100 נשים ואחרי שנה - 1,000".
למה כיוונת רק לנשים?
"האישה במגזר הערבי מתאימה את התפריט התזונתי לכל המשפחה. הרבה גברים הרזו מאחורי הקלעים. עם השנים זה השתנה, והיום כ־20% מהקבוצות שלנו הם גברים".
"הקפדתי להשאיר בתפריט את האוכל הערבי המסורתי. לדוגמה, ארוחת צהריים יכולה לכלול ארבעה קישואים ממולאים עם סלט ערבי, או שתי כוסות מג'דרה עם סלט ויוגורט. מותר גם כנאפה או בקלאווה פעמיים בשבוע"
ואיך התגברת על הדעות הקדומות ועל החששות?
"קודם כל על ידי העמקת ההבנה שזה משהו שמותאם בשבילם. כל מי שבא אליי ניסה דיאטות מערביות, ירד ועלה שוב במשקל. אצלנו הדיאטה התאימה יותר לצרכים שלהם. מעבר לזה, הצלחתי להעביר את התפיסה שזה לא רק עניין של תפריט אלא של אורח חיים, ושחשוב לחבר לזה פעילויות ספורטיביות. הכנסתי מורות לספורט שידריכו איך לעשות תרגילים גם בבית, ושילבתי גם קואוצ'רים שידחפו את האנשים להצלחה. אגב, גם כאן אני מתאימה את השיטה לאדם. אם מתאים לו לצאת לצעידה שלוש־ארבע פעמים בשבוע, זה נהדר, עשינו הרבה קבוצות הליכה, אבל אם יש נשים מסורתיות שהבעל לא מרשה להן לצאת למכון כושר או להליכה, אני מסבירה להן שגם שטיפה של הבית מחושבת בשריפת דווסאת במאזן היומי. ממציאים לאנשים את הפתרונות על פי המנהגים והתרבות.
"ב־2004 גם התחלתי לארגן כנס בריאות שנתי גדול עם אלפי נשים, לחיזוק התהודה והמודעות לבריאות. כיום יש לחברה שלי, 'מאס קליניקס', שמונה מרכזים בישראל ושניים ברשות הפלסטינית עם יותר מ־50 אלף סיפורי הצלחה. הכי חשוב לי שהשפה החדשה מוטמעת. אפילו בחתונות שאני מוזמנת אליהן אני מרגישה מיד איך כולם מתחילים לחשב כמה דווסאת אפשר לשים בצלחת, כמה כנאפה אפשר לאכול, ואיך הם שורפים דווסאת כשהם רוקדים במשך שעה. זאת מהפכה, זאת שפה חדשה".
"אני והילדים חלינו כאן בקורונה והיינו למעשה בכלא בבית. באבו דאבי הקנס למי שיוצא מהבית הוא 50 אלף שקל. באותה תקופה אבא שלי, הגורו של חיי, נפטר וחודש אחריו גם סבא שלי. זו הייתה התקופה הכי קשה שלי בחיים"
אפשר לשער שהדרך לא הייתה קלה, שנאלצת להתגבר על התנגדויות בחברה הערבית.
"תאמיני לי שהיו הרבה טראומות בדרך. לא קל להרים חברה מאפס ובטח לא לאישה ערבייה, אמא לשלושה. אני זוכרת את ההתרוצצויות שלי בין מסגדים לכנסיות, בין ארגוני מורים לקבוצות אחיות, ניסיתי להגיע לכולם. היה גם קושי כלכלי גדול. היו תקופות שלא לקחתי משכורת לעצמי אלא רק לעובדים, ובעלי תמך בי מאוד. הוא עבד כאח מוסמך במיון בבית חולים השרון והיה מרצה במכללת סכנין. בהמשך הוא השתלב כמנהל הכספים בחברה, וכיום הוא מנכ"ל החברה בארץ ואני מתמקדת בפעילות חברת דווסאת שהקמנו בחו"ל. עשינו הכל יחד, עם היתרונות והחסרונות של עבודה משותפת. הרצון שלי להתרחב לכל העולם הערבי הוסיף לנו אתגרים רבים".
האם אחד האתגרים הוא גם התמודדות עם הפרעות אכילה?
"בעשור האחרון התופעה מתגברת, בעיקר בהשפעת המדיה והלחץ להידמות לדוגמניות. אבל עדיין קיימת בושה להודות בזה. כשאני מזהה בעיה של הפרעות אכילה, אני ממליצה על טיפול מקצועי משולב של דיאטנית, רופא ופסיכיאטר ומערבת גם את המשפחה בעניין. לצערי, המודעות לנושא עדיין לא מספיק גדולה - למרות שבארץ המצב יותר טוב לעומת ארצות ערביות אחרות - ואני מנסה כמה שיותר לחנך שזה עניין קריטי שמצריך התערבות מקיפה".
לחשוב בגדול
החזון של ותד להתרחבות אזורית היה שם כבר בתחילת הדרך. "כל הזמן חשבתי שאני צריכה לחשוב גלובלית, ללכת בגדול. גדלתי עם זה שצריך תמיד לחשוב אחרת. נקודת המפנה הייתה כשהכרתי את טלי זינגר, מומחית לכלכלת המזרח התיכון שעבדה בדובאי. עשינו חקר שוק והתחלנו לפתח את מודל העבודה שלנו. בהתחלה ניסינו ללכת על מודל קבוצות תמיכה, התחלנו לראיין מנחות בסעודיה, באבו־דאבי, בדובאי, והצענו להן שייקחו 50% זכיינות. היה מאוד קשה, להיות דיאטנית זה לא אומר להיות יזמית, ולהפך. הבנו שהדרך צריכה להיות שונה ולהפוך לדיגיטלית. העלינו בעצם את כל התכנים העשירים של הקבוצות לאפליקציה, הפעלנו קמפיינים, וההצלחה הייתה גדולה ברבות ממדינות המפרץ. באמירויות למשל התחום הדיגיטלי מפותח מאוד, וגם הקורונה, לא עלינו, סייעה לקידום הערוץ הדיגיטלי".
ההצלחה הובילה להחלטה לעבור עם כל המשפחה לאבו־דאבי?
"הבנתי שאין לי ברירה ושאני חייבת להכיר את האנשים והקהילה לעומק, להיות בחתונות ובאירועים, ליצור שיתופי פעולה עם הממשלה. אני מרבה להרצות ולהשתתף בכנסים בכל המדינות הערביות, הרבה דיאטניות נדהמות לראות איך אפשר לאכול מלוחייה ואורז ולרזות.
3 צפייה בגלריה
ותד עם טלי זינגר, מומחית לכלכלת המזרח התיכון. "עשינו חקר שוק ופיתחנו מודל עבודה"
(צילום: פרטי)
"ההיכרות לעומק עם השטח חשובה. הנשים האמירותיות, למשל, אוהבות בימי שישי להזמין את חברותיהן לארוחת בופה ולספר איך היה השבוע. אני רואה איך הן מתנהגות, וזה עוזר לי לדעת איך לבנות את התפריט הכי מותאם.
"הכרתי את האנשים כאן גם בגלל חוויה פחות נעימה: אני והילדים חלינו כאן בקורונה והיינו למעשה בכלא בבית. באבו־דאבי ההקפדה הדוקה, והקנס למי שיוצא מהבית הוא 50 אלף שקל. באותה תקופה אבא שלי, הגורו של חיי, נפטר, וחודש אחריו גם סבא שלי. זו הייתה התקופה הכי קשה שלי בחיים, אבל אז ראיתי את התמיכה המדהימה מהשכנים שלי. שכנה אמירותית השאירה לי ליד הדלת סיר מנסף (תבשיל אורז עם בשר ויוגורט) לכל המשפחה, שכנה מצרית הביאה סיר של עדשים עם סלט, אחרת שלחה לי כנאפה, הרגשתי חיבוק אמיתי מכולם".
ומה השלב הבא?
"נמשיך להתרחב מאבו־דאבי. יש לנו משרד כאן, בבחריין וגם בלונדון, והאפליקציה שלנו אפקטיבית גם לקבוצות בארץ. אנחנו בשלב של גיוס משקיעים כדי שנוכל לפרוץ עוד יותר קדימה ולהביא יותר מתכנתים לאפליקציה. החזון שלנו הוא שיהיה אפשר לצלם את הצלחת ולקבל מיד תשובה כמה דווסאת יש לך בה.
"חשוב לי מאוד שאנשים ייהנו מהאוכל, לא צריך לפחד מחומוס או פלאפל, חיים פעם אחת וכל אחד יכול למצוא את השיטה הכי מתאימה לו כדי לשמור על משקל טוב. אני מאמינה שתוך שנתיים מקסימום החברה שלי תהיה המובילה במזרח התיכון ותשמש כתובת לכל מי שרוצה לשנות את אורח החיים ולאכול בריא על בסיס המטבח הערבי".
גם ליהודים שאוהבים מטבח מזרחי?
"אנחנו הרי בני דודים ויש הרבה דברים משותפים. אבל אני הכי טובה באוכל ערבי, במנהגים הערביים, ואמשיך להתמקד בזה".
תפריט יומי לדוגמה
==============
- כוס תה ירוק, רבע מָנְקוּשָׁה (פיתה עם זעתר אפויה בתנור), 3 כפות לאבנה 3%, ביצה קשה.
- אחרי שעתיים: תמר גדול עם קפה שחור.
- צהריים: 20 עלי גפן ממולאים באורז ו־50 גרם בשר, חצי כוס יוגורט 3%, סלט טאבולה.
- אחר הצהריים: עוגייה קטנה עם כוס תה ירוק, כוס קוביות אבטיח.
- ערב: חצי כוס יוגורט 3%, רבע פיתה מקמח מלא, זעתר, ירקות.
- שתייה: 12 כוסות מים לפחות.
מומלץ: יום בשבוע ללא בשר, יומיים בשבוע צום כמו ברמדאן עד שעות הערב, או בשיטת 8-16 (אוכלים שמונה שעות, צמים 16).
האוכלוסייה הערבית בארץ סובלת יותר מהשמנה וסוכרת בהשוואה ליהודית
- כמחצית מהאוכלוסייה הערבית בישראל נמצאת במצב של עודף משקל או השמנת יתר. היא סובלת פי 1.4 יותר מהשמנה לעומת האוכלוסייה היהודית, פי 1.6יותר מסוכרת ופי 2.1 מהשמנה בשילוב סוכרת.
- נתוני ההשמנה בקרב ילדים במגזר הערבי בישראל מאתגרים אף הם: בכיתות א', כ־10% סובלים מהשמנה לעומת 8% בכיתות א' בחברה היהודית. בכיתות ז' הפער מזנק, עם 22% מהילדים בחברה הערבית הסובלים מהשמנה לעומת 12% מילדי כיתה ז' בחברה היהודית.
- מדינות המפרץ הן מהמובילות בעולם בשיעורי ההשמנה. כ־70% מהאוכלוסייה סובלים מעודף משקל. בין הסיבות המרכזיות: תרבות בילוי במקומות סגורים עקב החום הרב, היעדר הרגלים ספורטיביים, מגבלות דתיות־תרבותיות (כמו איסור על נשים לעסוק בספורט), חוסר מודעות לאורח חיים בריא.
- בשנים האחרונות מתחיל שינוי במדינות המפרץ, תוך עידוד פעילות ספורטיבית בבית ופעילות Outdoor בשעות הלילה הפחות חמות.
