שני לוק (22), נרצחה במסיבת נובה ברעים וגופתה נחטפה לרצועת עזה
בעבור רוב הציבור בישראל, כשמזכירים את שמה של שני לוק, האסוציאציות שעולות הן של סרטון מזעזע שהעלו לרשתות אנשי החמאס, ובו נראית בחורה צעירה מוטלת מחוסרת הכרה בארגז מטען של טנדר הדוהר ברחובות עזה, כשהיא עם גפיים שבורות, ומעליה חוגגים המרצחים.
בשעות ובימים הראשונים אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, הועלתה סברה לפיה הצעירה - שזוהתה כשני לוק, שהייתה גם בעלת אזרחות גרמנית - נחטפה לעזה כשהיא פצועה קשה והיא מאושפזת בבית חולים ברצועה. למרבה הצער, כשלושה שבועות אחרי אותה שבת שחורה התקבל אישור סופי ועצוב, שהיא אינה בין החיים. למעשה, היא נרצחה בידי המחבלים עוד ביום התקיפה.
אצל בני משפחתה וחבריה של שני, שהייתה בת 22 במותה, שמה מעלה זיכרונות אחרים. הם זוכרים את הצעירה היצירתית, המוכשרת, שהייתה מלאה בשמחת החיים. הם זוכרים את שני בעלת הלב הרחב, שלדברי דודתה, אורלי לוק, אולי היה אפילו רחב מדי. "לפעמים חשבתי, שהיא פשוט טובה מדי לעולם הזה", היא אומרת בעצב.
צפו בסיפור של שני לוק
שני נולדה במושב אדרת בקרבת עמק האלה, ובגיל שנתיים עברה עם משפחתה ליישוב שריגים. היא הייתה בת לאם ריקי, ילידת גרמניה, ולאב ניסים, יליד ישראל. לפניה נולדה אחותה הבכורה עדי (25), אחריה נולדו האחים עמית (20) ואור (14). "מגיל צעיר היה ברור, ששני יצירתית במיוחד", מספרה אמה. "היא הייתה מציירת באופן מדהים, והיה לה טעם ייחודי בלבוש, היא הסכימה ללבוש רק בגדים שהיא אהבה ובחרה. היא הייתה ילדה שמחה, עם לב ענק. עזרה בלי סוף לבני המשפחה, לחברים. בכל מפגש משפחתי הייתה מצחיקה את בני הדודים שלה ועושה להם הפעלות".
היצירתיות של שני הקשתה עליה לעתים, עם מסגרות מקובעות מדי. "בשלב מסוים היא עזבה את התיכון לטובת בית-ספר לאמנויות בירושלים, ואחר כך עזבה אותו והחלה ללמוד בתיכון אחר", מספרת האם ריקי. "היא גם לא רצתה להתגייס. היא חלמה תמיד להיות עצמאית, לגור בדירה משלה בתל-אביב, ובגיל 18 הגשימה את החלום. לא היה לה פשוט כלכלית, אבל היא לא בחלה בשום עבודה: היא מלצרה ועבדה כקופאית בסופר. בהמשך עשתה קורס לעיצוב גרפי ופתחה סטודיו לקעקועים אצלה בדירה. היא עשתה רסטות וקעקועים לאנשים, ולאט לאט הצליחה להתפרנס יפה מהכישרון שלה".
"לא יהיה שישי הבא"
שני אהבה מאוד מוזיקה וריקודים, מספרת האם, ריקי, ואחרי שהתייצבה מבחינת הכנסה, החלה לחרוש את העולם בין פסטיבלי מוזיקה. במסגרת אחד הפסטיבלים באירופה פגשה את מי משהפך להיות בן זוגה, אוריון הרננדס (30), ממקסיקו. הם היו יחד כשמונה חודשים, וכמה ימים לפני המסיבה ברעים הוא הגיע בעקבותיה לישראל. "למרות שהיא הייתה מאוד עצמאית, היא הייתה גם מאוד משפחתית", מספרת אמה. "היא הקפידה להגיע אלינו הביתה כמעט מדי שבוע, לארוחת שישי. ב-6 באוקטובר, לפני היום הנורא, אמרתי לה שתבוא עם אוריון. לא פגשנו אותו ומאוד רצינו להכיר אותו. היא אמרה, שהם יוצאים למסיבה ברעים ושכבר לא יספיקו, אבל הבטיחה שהיא תבוא אתו לארוחה בשישי הבא. מי ידע, שכבר לא יהיה שישי הבא".
השיחה האחרונה שניהלה עם בתה נערכה בשבת, ב-6.40 בבוקר. "התקשרנו אליה, אחרי שהחל מטח הרקטות", מספרת ריקי. "כמונו, היא עדיין לא ידעה אז על חדירת המחבלים. היא אמרה, שהיא לוקחת את האוטו ונוסעת עם אוריון למקום בטוח".
אוריון היה עם שני ברכב, בזמן שהשניים, יחד עם חבר נוסף, קשת קסרוטי מקיבוץ סמר שבערבה, ניסו להימלט מהמחבלים. אוריון נחטף לעזה, קשת נרצח. כאמור, בתחילה הייתה סברה שגם שני נחטפה בעודה פצועה, ושהיא עדיין בחיים. כעבור שלושה שבועות קיבלה משפחתה אישור ודאי שהיא נרצחה, אחרי שנמצאה בשטח עצם מבסיס הגולגולת שלה. לדברי הרופאים, אדם לא יכול לחיות ללא עצם זו. "חיכינו לנס", מספרת דודתה אורלי. "בסוף קיבלנו נס קצת אחר, אופטימי פחות ממה שקיוונו לו במשך השבועות שבהן הינו בחוסר ודאות. אבל זה עדיין נס. הידיעה שבזמן ששני הייתה על אותו טנדר של המחבלים בעזה היא כבר לא הייתה בין החיים, העניקה לנו שלווה. התנחמנו בכך, שהיא לא סבלה, שבזמן שהיא ניסתה להימלט ולא הבינה עדיין מה בדיוק מתרחש, ירו בה. היא ככל הנראה נהרגה במקום".
נפש של אמנית
במשך רוב שנות ילדותה, שני גרה בצמוד לבית משפחת דודתה, אורלי, בשריגים. "היינו גם משפחה וגם שכנים", אומרת אורלי, "וככל ששני התבגרה, ביני לבינה נרקם קשר מיוחד. אולי כי קצת הזכרנו אחת את השנייה באופי: נחשבנו לשוברות מוסכמות. גם היה לנו טעם זהה. תמיד כשהייתי מטיילת בעולם, הכי קל היה לי לקנות מתנות לשני, כי ידעתי בדיוק מה היא אוהבת. הייתי רואה שרשרת מלאה במתכות, מתלהבת ויודעת, שגם שני תתלהב.
"שני הייתה ילדה שכל כולה אהבה. תמיד היא אמרה לי, שהיא לא מאמינה שיש בעולם אנשים רעים. שאולי יש אנשים שהם קצת פחות טובים, אבל זה רק בגלל שהם לא מבינים, או 'כי קשה להם'. זה עוד משהו שמאוד חיבר בינינו, כי גם אני תמיד חשבתי כמוה. עד ה-7 באוקטובר. אז חטפתי סטירת לחי".
שני מככבת בסרט קצר
שני כהן הייתה אחת הטובות מבין חברותיה של שני לוק. היא בת גילה, ירושלמית במקור. השתיים הכירו לראשונה בגיל 15, אחרי שלוק עברה ללמוד בתיכון בירושלים. "הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי אותה, היה 'איזו קולית היא'. מאוד בלט שיש לה נפש של אמנית. היא הייתה נערה חברותית, שאין דברים כאלה. מסוג האנשים שמהר מאוד הופכת לחברה של כולם. שמכירה מישהו רק שבועיים, והוא הופך לחבר הכי טוב שלה. היא גם הייתה מוכנה לעשות הכל בשביל החברים.
"כשהתבגרנו, היא הייתה מוכנה להקריב ימי עבודה ולוותר על אפשרות להרוויח כסף, אם מישהו ביקש ממנה טובה. בין אם זה להצטלם לסרט סטודנטים של חברה, או לעזור למישהו להעביר דירה עם הרכב שלה".
הדודה, אורלי לוק: "תמיד היא אמרה לי, שהיא לא מאמינה שיש בעולם אנשים רעים. שאולי יש אנשים שהם קצת פחות טובים. גם אני חשבתי כמוה. עד ה-7 באוקטובר. אז חטפתי סטירת לחי"
עד חודש יוני האחרון, שני ושני, היו גם שותפות לדירה בתל-אביב. "הכנסת האורחים שלה זה משהו שאי אפשר היה לתאר", מספרת כהן. "כל הזמן היא הייתה מזמינה חברים אלינו הביתה, מבשלת להם, אפילו בנות שפגשה כמה שעות קודם במועדון. היא הייתה מתחברת איתן ומזמינה אותן לבוא לישון אצלנו. לי לפעמים היה קשה עם זה, שבבית יש כל הזמן אנשים, והיו לנו שיחות בעניין. אבל שני הסבירה לי, שהיא צריכה את החברה הזאת, שאין לה שום סיבה לבשל אם אין מספיק אנשים שאוכלים איתה".
לדברי כהן, החלום של שני היה לקעקע ולעצב בגדים. "היא למדה תפירה ורצתה להקים סטודיו גדול, שבו תעשה קעקועים ורסטות, ותמכור בגדים בעיצובה, במיוחד בגדים לפסטיבלים. היה לה גם חלום, שכל החברות שלה יעבדו איתה בסטודיו. לכל אחת היא נתנה תפקיד. אני למשל למדתי גרפיקה, והיא רצתה שאעצב את הפלאיירים ואת האלמנטים העיצוביים של העסק. היא רצתה שאביבית, חברה טובה שלה שעברה לגור איתה אחריי, תעצב איתה בגדים ותכין איתה תכשיטים. כל אחת בהתאם למה שהיא יודעת לעשות".
כהן היא גם רקדנית בטן, שרוקדת במסגרת אירועים עם להקת "אתניקה". לדבריה, שני, שמאוד אהבה לרקוד, החלה גם היא להיכנס בחודשים האחרונים לתחום. "השיחה האחרונה שלי איתה הייתה ביום חמישי, ה-5 באוקטובר", היא מספרת. "אני זו שהכנסתי אותה לעסק, חיברתי בינה לבין המפיקה שלי, והיא החלה להופיע באירועים קטנים. דיברנו על כך שאנחנו רוצות להופיע ביחד, שנדבר עם המפיקה שתשלב אותנו באירוע משותף".
החברה, שני כהן: "היא הייתה מזמינה חברים אלינו הביתה, מבשלת להם, אפילו בנות שפגשה כמה שעות קודם במועדון. היא הסבירה לי שאין לה סיבה לבשל אם אין מספיק אנשים שאוכלים איתה"
אמה ריקי מספרת, שהאהבה של בתה לפסטיבלי המוזיקה, הלכה וגברה בשנה האחרונה. "היא הייתה בפסטיבלים בקרואטיה ובהונגריה, ובדיוק לפני נובה, חזרה מפסטיבל ביוון. אני זוכרת ששאלתי אותה, 'שני, לא נמאס לך מכל המסיבות?', והיא אמרה, 'לא אמא, זה כל כך כיף. בכל פסטיבל יש מוזיקה אחרת, יש אנשים שונים מכל העולם, מכירים כל מיני תרבויות'. היא גם אמרה לי, 'את יודעת אמא, לפסטיבלים האלה מגיעות גם משפחות וגם אנשים מבוגרים. את צריכה לבוא איתי פעם ותראי כמה תהני'. אמרתי לה, 'אולי'. היום אני אומרת 'הלוואי'".
