בספטמבר 2021 חגגה אנדרה גלן (Andree Geulen), חסידת אומות העולם, יום הולדת 100. גלן, הנמנית עם קבוצה של 12 נשים - יהודיות ונוצריות - שסיכנו את חייהן להצלת ילדים יהודים בבלגיה בזמן השואה, היא היחידה מקבוצת האמיצות הזו שעדיין חיה בינינו.
עבור פרופ' שאול הראל מרמת־גן מדובר באישה משמעותית מאוד ובאירוע שיש לציין ולהדהד. הראל הוא אחד מ־3,000 הילדים היהודים שניצלו בזכות גלן וחברותיה. הוא זכה לחגוג איתה את יום הולדתה ה־90 בבריסל, אך נאלץ להיעדר מחגיגות המאה, בגלל הקורונה.
פרופ' הראל, לשעבר שרלי הילסברג, מספר 0423 במחברת הקודים שניהלה גלן בזמן מבצע הצלת הילדים במסגרת המחתרת שבה פעלה, לא ידע במשך עשרות שנים מי הציל אותו. הוא סירב לחקור את נסיבות הצלתו בגיל חמש ואת משמעותם של ההבזקים שהבליחו בזיכרונו מדי פעם. הוא לא זכר ששמו המקורי שונה לשם שלא יסגיר את יהדותו, שנאסר עליו לדבר יידיש, לבכות או לצחוק בקול שמא ייחשף, הוא לא ידע איך הגיע למשפחות האומנה שאצלן הוחבא בשנים 1945-1942 וגם לא זכר מאומה מהפרידה הטראומתית מאמו, את הבכי וסערת הרגשות שלה וגם לא את היד הנשית החמה שנטלה את כף ידו ולקחה אותו מהבית.
"ילדים בני חמש דווקא זוכרים, אבל אני הדחקתי את עברי, כי הטראומה והזיכרונות הפריעו לי במילוי משימת חיי", הוא אומר היום. "הייתי עסוק בהישרדות ובבניית 'הצל' החדש שלי. רק בגיל 65, כשאני נשוי, אב לשלושה ובעל מעמד נכבד וקבלות מקצועיות בארץ ובעולם, הרגשתי כבר מספיק חזק לחזור לעברי".
הראל (84), פרופסור מן המניין (אמריטוס) ברפואת ילדים באוניברסיטת תל־אביב, לשעבר מנהל המכון לנוירולוגיה של הילד ולהתפתחות הילד במרכז הרפואי תל־אביב (סוראסקי), היה בן שמונה כשאחיו הבכור, אז חייל בצבא הבריטי, מצא אותו במנזר שבו שהה בחודשי המלחמה האחרונים. בגיל 12 עלה ארצה במסגרת עליית הנוער, למד במסגרת קיבוצית, נפצע כשהיה חייל במבצע סיני ב־1956, וב־1958 התקבל לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. הוא נשוי לדליה, בעבר המשנה למנכ"ל משרד החקלאות, אב לשלושה וסב לשבעה נכדים.
פרופ' הראל: "ילדים בני חמש דווקא זוכרים, אבל אני הדחקתי את עברי, כי הטראומה והזיכרונות הפריעו לי במילוי משימת חיי"
פרופ' הראל הוא גם גיבור הספר האוטוביוגרפי "ילד ללא צל" (הוצאת סטימצקי), שנכתב על ידי אשתו והסופרת אלה מושקוביץ־וייס (ונמכר באמזון, בעברית, אנגלית וצרפתית). הספר מגולל את סיפורו של שרלי־שאול שנולד בבריסל באוגוסט 1937, ילד חמישי לפרלה ומשה הילסברג, יהודים ילידי פולין שהיגרו לבלגיה. ב־1942, כשהטורף הנאצי הלך וסגר על יהודי בלגיה, הוא ניצל בנס מחיפוש של חיילים גרמנים בבית שבו התחבא עם הוריו ואחותו בת ה־13.
אבל הנס הגדול של חייו היה, כאמור, הצלתו בידי המחתרת היהודית בבלגיה, CDJ (Comité de Défense des Juifs, או בשמה האחר "ועדת ההגנה היהודית"), שאחת ממטרותיה החשובות הייתה הצלת הילדים היהודים. הפעולה המורכבת נעשתה בעזרתם של ארגונים בלגיים, שהסכימו להחביא ילדים יהודים במנזרים ובטירות, בבתי ילדים, בפנימיות ובמשפחות פרטיות שגויסו למשימה. "ארגון מפעל כזה מורכב דרש פעולות לא פשוטות", כותב פרופ' הראל בספרו. "הכנת רשימות של ילדים להסתרה; מציאת מקומות מסתור; הנפקת תעודות זהות מזויפות שנושאות שם לא יהודי; תעודות טבילה; השגת תלושי מזון שבלעדיהם לא ניתן להבטיח את מזונם של הילדים המוחבאים. כמו כן, היה צריך להתאים את הילדים למחזיקים בהם מבחינת צורתם החיצונית. וחשוב לא פחות - הומצא מנגנון מתוחכם של צפנים שבאמצעותם יהיה אפשר לאתר את הילדים, לדעת את זהותם ושמם האמיתי.
"המידע המוצפן חולק לרשימות נפרדות: רשימה של פרטי הילדים והקוד שלהם; רשימה שכללה את שמות ההורים וכתובתם עם הקוד הסודי; רשימה שלישית עם השם המזויף של הילד, תאריך לידתו האמיתי ללא ציון מקום הולדתו ושמו של מעניק המסתור; ורביעית שהכילה את רשימת המוסדות שבהם שהו הילדים עם הקוד הסודי וקוד המוסד. את חוברות הקודים הללו חילקו העוסקים במשימה ביניהם והחביאו במקומות שונים. הרשימות האלו מעולם לא נפלו בידי הגרמנים".
במקביל הורכבה במחתרת קבוצה של תריסר נשים, חלקן יהודיות בעלות תעודות מזויפות שאפשרו להן לנוע חופשי, ואחרות - נשים לא יהודיות שנרתמו למשימה. עליהן הוטל התפקיד להוציא את הילדים מבתיהם, להעבירם למקומות המסתור, לבקרם מדי פעם ולפקוח עליהם עין צופייה.
איזה אומץ
לקרן האור הפרטית של שרלי הילסברג קראו אנדרה גלן, בלגית יפהפייה, שבשנת 1942, כשהחלה בפעילותה במחתרת, הייתה בת 21 ועבדה כמורה. היא נולדה בשנת 1921 למשפחה קתולית בורגנית, אך הייתה נערה מרדנית ונחשבה ל"כבשה השחורה" של המשפחה. הקשר שלה להצלת הילדים החל במקרה, כשעבדה כמדריכה בפנימייה. באחד הלילות, כשחיבקה את אחד הילדים לקראת שנת הלילה, הוא לחש לה ששמו אינו רנה אלא סימון. כשהביטה בו במבט מופתע גילה לה שהוא יהודי וששמו הוחלף כדי שהגרמנים לא יתפסו אותו. כך למדה לראשונה על ההתארגנות להסתרת ילדים יהודים. כעבור כמה לילות פשטו קציני גסטפו על הפנימייה בחיפוש אחר הילדים היהודים שבה. במהלך הפעולה פנה הקצין הגרמני לגלן: "איך את, ארית שכמותך, לא מתביישת לטפל בפשפשים יהודים?", שאל, והיא השיבה: "ואיך זה יכול להיות, אדונים נכבדים, שאתם - צאצאי שילר וגתה - מכריזים מלחמה כנגד ילדים תמימים?".
המשפט הזה עלול היה לעלות לה בחייה, וזה לא היה המקרה היחיד שבו חירפה את נפשה. שמעה של המורה הנועזת הגיע אל אידה סטרנו, אחת מראשי צוות ההצלה של ארגון ה־CDJ, שפנתה לגלן בבקשה לסיוע ונענתה בחיוב. כדי להסתיר את פעילותה של גלן גם ממשפחתה שלה, עברו השתיים להתגורר יחד. הן ביצעו את המשימות המסוכנות והרגישות של הוצאת הילדים מחיק משפחותיהם והבאתם למקומות המסתור - בכלי רכב, ברכבת, בעגלות קש עם ערימות חציר או ברגל - תפקיד מסוכן ורגיש שהיה כרוך גם בקשיים רגשיים לא מבוטלים.
גלן בעדותה: "תארו לכם איך חשתי כשהלכתי לישון עם המחשבה 'עוד חמישה ילדים ניצלו'"
"כשלקחנו את הילדים, לעולם לא אמרנו להוריהם היכן הם יוחבאו. אני יודעת היטב כמה אכזרי זה ודאי היה עבורם למסור את ילדיהם לאדם זר... אך זה היה אמצעי זהירות הכרחי", סיפרה בעדותה ב"יד ושם", לקראת קבלת אות חסידת אומות העולם. "הניסיון לימד אותנו שאפילו אם התחייבו ההורים לא לבקר את ילדיהם, הם לא היו מסוגלים לעצור את עצמם ובכך סיכנו את ביטחונם ואת ביטחון ילדיהם".
ועוד סיפרה: "פעמים רבות כאשר הלכנו לבקר משפחות יהודיות, מצאנו את עצמנו בעיצומה של פשיטה. כבישים חסומים, חיילים בכל פינה ומשאיות שבאו לקחת את האנשים שייתפסו בפשיטה. למזלנו, כמעט תמיד הצלחנו להציל כמה ילדים... היינו חוצות את המחסומים עם ילד אחד בתוך עגלת תינוק ועוד שני ילדים שהחזקנו בידינו. חיילים התביישו להציק לאם עם ילדים רבים וכך הם ניצלו".
ב־1944, כשאידה סטרנו היהודייה נעצרה ונכלאה (ולמזלה לא הומתה ואף זכתה להשתחרר אחרי המלחמה), דאגה גלן להעביר את מחברות הקודים מהמחבוא בדירתן והמשיכה במשימת ההסתרה של הילדים היהודים.
"לימים, כשהתיידדנו, היא אמרה לי שאילו היו לה ילדים משלה היא לא הייתה מסוגלת לעשות כראוי את תפקידה, כי החלק הקשה ביותר היה ניתוק הילד מאמו", מספר פרופ' הראל.
פגישה גורלית
הקשר המחודש שלו עם אנדרה גלן החל לפני כ־20 שנה, כשחש צורך לחקור את עברו. בתפקידו דאז, כיו"ר בינלאומי של ארגון הנוירולוגים לילדים, הוא הוזמן לנאום בכנס של האגודה הפולנית בוורשה, וחש לראשונה צורך לבקר באושוויץ. שם מצא מסמכים מפורטים המעידים על מותם של אביו ואחיו בניסויים רפואיים שנערכו באסירים, והזדעזע. שנה לאחר מכן, כשנסע עם רעייתו לכינוס הוועד המנהל של הארגון בבריסל, יזם ביקור בבית משפחתו. הביקור בין הקירות, שמהם נלקחו הוריו אל מותם, בעוד הוא ואחותו ניצלו - שניהם בעזרת המחתרת הבלגית - טלטל אותו. הוא החליט לחקור את שורשיו ואת הקורות אותו בילדותו המוקדמת.
5 צפייה בגלריה
שותפות גורל. אנדרה גלן ואידה סטרנו בזמן עבודתן במחתרת
(צילום: באדיבות פרופ' שאול הראל ו"יד ושם")
"את שמה של אנדרה גלן גיליתי באמצעות ידידי, אף הוא ילד שהוסתר, לימים פרופסור לכימיה באוניברסיטת בריסל", משחזר פרופ' הראל. "הוא סיפר לי שהיא היחידה ששרדה מתוך קבוצה של 12 נשים שפעלו בפרויקט הסתרת הילדים", הוא מספר. "אגב, באותו זמן, מאז 1989, כבר הוכרה אנדרה גלן כחסידת אומות העולם על ידי 'יד ושם', לאחר פניות שהגיעו אליהם מניצולים רבים, שחלקם נשארו איתה בקשר.
"בשנת 2006 הייתי שוב בבריסל, והתקשרתי אליה. כשהצגתי את עצמי כשרלי הילסברג, היא אמרה: 'ודאי. אני יודעת מי אתה', והזמינה אותי לביתה. התרגשתי מאוד. כעבור חצי שעה כבר הייתי אצלה עם אשתי. היא הייתה אז בת 85 וגרה לבדה. בעלה ואבי בנותיה אן וקתרין, שארל הרשקוביצ'י, נפטר שנים מספר קודם לכן. הוא היה עו"ד יהודי יליד רומניה שאותו הכירה במהלך השלמת לימודיה בעבודה סוציאלית".
ספר איך הייתה הפגישה.
"ראיתי אישה מדהימה, יפהפייה כחולת עיניים, ערנית בצורה בלתי רגילה, שופעת חום והומור. היא ניחנה בזיכרון פנטסטי וסיפרה לי הכל על המחתרת ועל פעילותה במהלך המלחמה וגם לאחריה, כשהמשיכה במשימת איתורם של הילדים המוסתרים, באמצעות הקודים הסודיים. בדיעבד אני יודע שגם אני אותרתי בעזרת מחברת הקודים".
פגשת אותה שוב?
"ודאי. התחלתי להיות פעיל מאוד בשימור הזיכרון של פעולת ההצלה של הילדים היהודים בבלגיה. כנשיא הארגון הבינלאומי של נוירולוגיית הילדים דאז, קבעתי את ישיבות הוועד הפועל בבריסל, הגעתי לשם לפחות אחת בשנה, ובכל פעם יזמתי ארוחת ערב של הילדים המוסתרים שנשארו לחיות בבלגיה, ואנדרה גלן הייתה תמיד אורחת הכבוד ומסמר הערב. במשך שנים, עד התקופה האחרונה, שוחחנו בטלפון באופן סדיר.
גלן בעדותה: "הניסיון לימד אותנו שאפילו אם התחייבו ההורים לא לבקר את ילדיהם, הם לא היו מסוגלים לעצור את עצמם ובכך סיכנו את ביטחונם ואת ביטחון ילדיהם"
"ב־2007 יזמתי את הכנס של הילדים המוסתרים שהתקיים בארץ, ובו היא קיבלה אזרחות כבוד של מדינת ישראל מ'יד ושם'. גלן, שרבים מהילדים האלה חבים לה את חייהם, הביאה איתה את מחברות הקודים הסודיים וישבה עם כל מי שרצה למצוא באמצעותה את עברו. בהמשך ארגנתי בבריסל ובישראל כנסים על הישרדות ילדים בזמן השואה, והיא כיכבה בשניהם".
בשיחות שלכם שאלת אותה אם לא חששה לחייה בשלוש השנים שבהן הסתכנה יום־יום?
"ברור ששאלתי. היא הסתכלה עליי בעיניה הבורקות וענתה: 'בגיל 20 לא מפחדים', והוסיפה: 'זה היה הדבר הנכון לעשות בשבילי. לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לנהוג כך'. בשבילי זה היה הדבר הנכון לעשות".
את המילים המרגשות האלה הפכו פרופ' הראל ורעייתו, בעזרת דן אלמגור, לשיר שהוקדש לאנדרה גלן כמתנת יום הולדת 90. השיר "מדמואזל" - כינויה במחתרת - הולחן על ידי רפי קדישזון, מבוצע על ידי קרן הדר, וכבר זכה לרבע מיליון צפיות ביוטיוב.
האם אתה, כניצול, שאלת את עצמך פעם אם היית נוהג כמוה לו ניצבה בפניך דילמה דומה?
"השאלה לגיטימית, וחשבתי עליה לא אחת, אבל אי־אפשר לענות עליה באמת ובטח לא בצורה היפוטתית. אדם צריך לחוות את החוויה ולהחליט בו בזמן איך ינהג, וההחלטה היא אישית של כל אחד. עליך להיות חדור הכרה, נחוש ומאמין שאתה עושה את הדבר הנכון ושבלתי אפשרי לך לנהוג בצורה אחרת".
גם גלן עצמה נשאלה בנושא לא פעם, כולל ב־1998, בכנס ילדים שהוחבאו בזמן המלחמה בשאטו ג'מואן בבלגיה. "הייתי אז אישה צעירה, לא שונה מאנשים אחרים, לא טובה יותר ולא טובה פחות. החיים הותירו אותי רחוקה מהתהפוכות שהתחוללו סביבי. לא ידעתי עצבות. ואז, פתאום, מצאתי את עצמי כמורה צעירה מתמודדת עם הטרגדיה הזאת שנפלה עליכם. לא יכולתי לקבל זאת. פגשתי אתכם, באתי אל ביתכם לקחת אתכם, הנחתם את ידכם הקטנה בידי - היד השנייה החזיקה מזוודה עם 'האוצרות' שאמכם ארזה בדמעות - ויצאנו למסענו", אמרה והוסיפה: "... מעולם לא חשתי תחושה כזו של התרוממות נפש, כזה סיפוק, מלבד כשגידלתי את ילדותיי שלי. אף עבודה אחרת שביצעתי לא מילאה אותי בגאווה כה רבה. תארו לכם איך חשתי - אישה בת 20 - כשהלכתי לישון עם המחשבה 'עוד חמישה ילדים ניצלו, עוד חמישה ילדים לא גורשו'".
