טלי חדד פינתה תחת אש את בנה ו־12 פצועים נוספים
הבחירה של שיגב פורת
בשעות המוקדמות של השבת השחורה, בזמן שרובנו ניסינו להבין מה לעזאזל קורה, טלי חדד, אם לשישה מאופקים, שמעה קולות ירי והבינה שמחבלים חדרו לעיר. איך היא קלטה בחושים שלה את המצב מהר כל כך? לא ברור, אבל במקום לעשות את הדבר המתבקש ולהינעל עם כל ילדיה בממ"ד, היא הורתה לבנה איתמר, צוער בקורס קצינים שהיה בחופשה: "קח את הנשק ורוץ להילחם. אני אחריך".
כשנפצע בבטנו וברגלו במהלך קרב יריות ודימם על הכביש, איתמר תהה מי יחלץ אותו. ואז משום מקום הגיחה האמא הלביאה שלו ופינתה אותו תחת אש. היא נסעה במהירות למד"א, וכשהבינה שהוא בידיים בטוחות, חזרה לחלץ פצועים נוספים, תוך שהיא חוצה את קו האש ומסכנת את חייה. שלוש (!) פעמים היא נסעה וחזרה, ופינתה 12 פצועים. רק כשהגיעו כוחות הביטחון וההצלה לאזור האסון, היא דהרה לבית חולים סורוקה לבדוק מה שלום בנה.
מאוחר יותר, לצד מיטתו, סיפרה באחד הראיונות, שבכל פעם לפני שאיתמר נכנס לג'נין היא נהגה לומר לו: "אם יהיו שם בעיות - אני נכנסת אחריך וגם אוציא אותך". את המשפט הזה אומרים לא מעט הורים באמונה ובכוונה שלמה. אבל כשאתה הבן של טלי חדד, יש לזה גם כיסוי, ובגדול.
איריס חיים פגשה את החיילים שהרגו את בנה
הבחירה של צפורה רומן
גם כשהתברר שבנה יותם חיים, ששחרר את עצמו משבי החמאס בעזה, נהרג בשוגג על ידי חיילי צה"ל, יחד עם שני חבריו, אלון שמריז וסאמר א־טללקה, בחרה איריס חיים לא לראות בעצמה קורבן. איריס, אחות פליאטיבית, נשואה ואם לשלושה, לא חיפשה אשמים אבל מצאה בעצמה גדלות נפש ליזום פגישה עם החיילים שטעו בזיהוי, כדי להקל עליהם את ההתמודדות עם רגשות האשם הכבדים, ופתחה אליהם את חדרי הבית והלב.
יתרה מזאת, כשדיברה בתקשורת על בנה המת, לא היססה לחשוף באומץ את העובדה שהיה מתמודד נפש, ובה במידה גרמה לכולנו להעריך את כישרונותיו ואת גבורתם שלו ושל חבריו, שאחרי 70 יום בשבי שרדו שלושה ימים כבני אנוש חופשיים ועשו כל שביכולתם כדי לחזור הביתה בשלום.
מבעד לכאב הנורא של אם ששכלה את בנה באירוע טרגי, איריס חיים בוחרת בכל יום מחדש לא לקחת את אסונה הפרטי למקום של פלגנות, כעס, נקמנות וייאוש, אלא לחבק את החיים מתוך הסתכלות חיובית בהווה ולעתיד, וככזו הפכה לסמל.
ד"ר גלית רג'ואן ייצגה בנחישות את ישראל בהאג
הבחירה של דינה חלוץ
אם לא הספיק לנו כל מה שקרה ב־7 באוקטובר, נאלצנו גם להתמודד עם הפארסה בהאג, שבה מדינת ישראל הואשמה בפשעי מלחמה ורצח עם בעזה. כן, דווקא בבית הדין הבינלאומי לצדק, ישראל שוב נפלה קורבן. וטוב שהייתה לנו שם סוללה של מקצוענים, ובכללם ד"ר גלית רג'ואן המבריקה מהמחלקה להליכים בינלאומיים במשרד המשפטים, שהחזירו לנו את הכבוד הלאומי אחרי שנציגיה של דרום־אפריקה רמסו אותו.
בעמידה בוטחת, בשליטה מוחלטת בחומר ובמסירות אין קץ לשליחותה, מנתה ד"ר רג'ואן את כל פשעי חמאס, ובחוכמתה לא שכחה להזכיר גם את הסבל שנגרם לתושבי עזה בעקבות המעשים של בני עמם. "דרום־אפריקה מציירת תמונה עגומה אך מעוותת, כי היא לא מביאה בחשבון את ההיקף שבו חמאס משתמש כמחסה במבנים אזרחיים, כמו בתי ספר, בתי חולים ומסגדים, למטרות צבאיות", אמרה בין היתר.
הודות לעמידה האיתנה שלה ושל הקולגות שלה נדחתה התביעה להפסיק את המלחמה בעזה, והודגש שישראל תמשיך בסיוע ההומניטרי ותימנע מרצח עם, מה שאנחנו ממילא משתדלים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים.
כשצפיתי בה, נחושה וזקופת קומה, פתאום מצאתי את התקווה שאבדה בים של ייאוש, את הסיכוי שאבד בים של חידלון, את האמת שנקברה בים של ספּינים, את העתיד שטבע בים של עזה. ועל כך אני רוצה להגיד לך תודה, ד"ר גלית רג'ואן. תודה שהיית שם בשבילי.
מעיין אדם מנציחה את זכר אחותה, וממשיכה להסתער על החיים
הבחירה של אהובית רבי־גולן
בזמן האחרון, כשאני חושבת על חוסן נשי, אני שמה לב שהמחשבות שלי נודדות למעיין אדם. אדם היא לא הבחירה הטבעית שלי. אני לא עוקבת אחריה ברשתות החברתיות, ומעולם לא השתמשתי בקוד קופון שהיא או מי מחברותיה הציעה. ב־7 באוקטובר איבדה אדם את אחותה הקטנה מפל (27), שניסתה לברוח מכדורי המרצחים בנובה. אדם, שילדה לפני פחות משנה את התינוקת שייחלה לה, גילתה לעוקביה זמן קצר לאחר מות אחותה שהיא נמצאת בהיריון שני. בלי לרצות או להתכוון יוצא לי לחשוב מה הייתי עושה לו הייתי במצבה. מהיכרותי עם עצמי, אני בטוחה שהייתי משתבללת אל תוך המיטה ונעלמת עד להודעה חדשה. איך אפשר לתפקד במצב כזה? איך נושמים בכלל? אבל אדם לא רק מתפקדת, היא גם ממשיכה להסתער על החיים ולקדם פרויקטים שהיא מאמינה בהם, תוך שהיא מנציחה את זכרה של אחותה האהובה, מטפלת בתינוקת ובגופה ההריוני. לכאב המשתק היא מראה מאיפה משתין הדג וממשיכה לאכול את החיים בביסים גדולים. עם קוד קופון, בלי קוד קופון - אני מעריצה אותך, מעיין אדם. אמן שלא תדעי עוד צער לעולם.
נועה זאבי נפצעה קשה בקרב בזיקים ושומרת על אופטימיות
הבחירה של ליאורה שוסטר
כשמקשיבים לנועה זאבי, סמלת טירונים מבסיס זיקים שנפצעה קשה ב־7 באוקטובר, קשה לחבר בין הדיבור הקליל שלה ובין מה שהיא עברה ועדיין עוברת. בשבת השחורה נורתה זאבי בראשה בעודה רצה לסייע לחבריה. במשך שבועיים הייתה מורדמת ומונשמת, ואיש לא ידע לומר מה הנזק שנגרם לה. כאשר התעוררה, ההתאוששות שלה הדהימה את הרופאים: היא חזרה לדבר וללכת, ולמרות שדרך ארוכה עוד לפניה, היא שומרת על אופטימיות.
"בהתחלה היה לי פחד שיסתכלו עליי מוזר, כי העין שלי סגורה והראש שלי עקום", סיפרה בריאיון לכאן 11, "אבל כשהגעתי לשיקום התחלתי לשחרר. אין לי ברירה אלא לחיות את המצב הזה. כנראה שלא אצליח לחזור לראות בעין ימין, אבל טוב שאלה הצרות שלי ולא משהו אחר". הגישה החיובית של זאבי, החיוך מאיר הפנים שלה וההסתכלות על הצד המלא של הכוס, מאפיינים פצועים רבים שעקבתי אחריהם בחודשים האחרונים. הם אלופים והם השראה לחיים. אני מאחלת להם רפואה שלמה, ולנו, שנצליח לאמץ ולו זרזיף מהגבורה שלהם.
פרופ' קרין נהון הקימה את חמ"ל הנעדרים
הבחירה של אורית מרלין־רוזנצוייג
כמה שעות לתוך השבת השחורה סימסו לי חברות שחיפשו את ילדיהן, את האחיינים שלהן, ילדים שהלכו לבלות ונעלמו. הייאוש שרף בגוף. לא היה איש שייתן תשובות.
לוואקום הזה, שנצרב כטראומה קולקטיבית, השתחלה בצניעות פרופ׳ קרין נהון, ראש מסלול דאטה, ממשל ודמוקרטיה באוניברסיטת רייכמן, שהקימה את החמ"ל האזרחי בגני התערוכה. בשבת עוד עשתה הכול אונליין, בטוחה שמדובר בנעדרים ספורים. ביום ראשון הבינה את גודל האסון וגייסה צוות נרחב שעשה עבודת קודש במהירות וביעילות.
חמ"ל הנעדרים של נהון החליף את כל מי שנרדם בשמירה והפקיר אותנו. הוא היה הלב שנשאר במקום הנכון במדינה שהשתגעה. זה היה מערך שנתן מענה לאמהות מרוסקות שהילד נעלם להן, לתושבי העוטף שהתפנו ולא ידעו מה קרה ליקיריהם.
נהון וצוותה גדלו תוך כדי תנועה. הם גייסו אנשי מחשבים, מומחי בינה מלאכותית, מתנדבים שישבו וניתחו רבבות של סרטוני וידיאו, צוותים שאספו והצליבו מידע. כשקראתי את המספרים נדהמתי: במהלך חודש וחצי הקים חמ"ל הנעדרים של נהון והאנשים סביבה 22 דסקים שכללו 1,500 מתנדבים, שעבדו 24/7 באיתור ובמציאת מידע בכל דרך אפשרית על אלפי ישראלים וישראליות. אחרי חודש וחצי סיזיפיים הידע הזה עבר לכוחות הביטחון ואל לה"ב 433 וקיצר תהליכים ביורוקרטיים במצבים כאוטיים.
אני עדיין משפשפת את העיניים ולא מאמינה שכל זה קרה לנו באמת. ואני רוצה להצדיע לך, פרופ׳ קרין נהון, על העמידה האיתנה מול מצבים רגשיים מורכבים ועל ההובלה של אחד הפרויקטים החשובים ביותר שהיו לנו בתולדות המדינה. לפעמים כל מה שמדינה צריכה זו אישה אחת שתשנה סדרי עולם.
יפה אדר נחטפה על קלנועית לעזה, ושמרה על קור קור
הבחירה של תחיה ברק
אישה בת 85, מוקפת במחבלים, מועלית בכוח לקלנועית שלה בבוקר הארור של 7 באוקטובר. היא יושבת זקופת גו, מביטה קדימה בנחישות, אפשר גם לראות חיוך דק על שפתיה. לא מקופלת, לא מפוחדת, לא מתחננת על חייה. הסרטון שלה מובלת לעזה היה אחד הסרטונים הראשונים שהופצו בטלגרם וגרמו לנו להתחיל להבין שמה שקורה בעוטף זה משהו שלא ראינו ולא דמיינו בסיוטים הגרועים ביותר. ואז את מתבוננת בפניה של אדר, במנח הגוף, ולא מבינה. בימים הראשונים דובר על כך שהנוח'בה חטפו אישה קשישה ודמנטית מקיבוץ ניר־עוז - ההשערה הראשונה והכמעט מתבקשת לנוכח אי־ההלימה הטוטאלית בין הסיטואציה האכזרית לנינוחות שלה. אבל אז החלו בני משפחתה להתראיין וסיפרו על סבתא יפה החכמה, הפיקחית, החיונית. זו שתמיד בעניינים, ששולחת הודעות בווטסאפ כאילו היא תיכוניסטית. דרכם למדנו להכיר את אדר ולהבין שמדובר בקיבוצניקית בעלת עמוד שדרה יצוק מברזל.
לאחר שחזרה מהשבי ביום ה־49, סיפרה: "אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם לשבור אותי. לא אתן להם את התענוג לראות אותי פוחדת. לא הזלתי דמעה". גם כשהתברר שתמיר, נכדה הבכור, אינו בין החיים - הוא נרצח כבר בשבת השחורה וגופתו מוחזקת בעזה - הגיבה באצילות. "יש לי רק בקשה אחת, להחזיר את תמיר לאדמה שכל כך אהב". מדובר באישה שרק בציפורן יש לה יותר אומץ, חוסן, ושלווה פנימית, כמו שלא יהיו לי גם עוד 20 גלגולים. והאמת היא שזה בסדר, אני רק בן אדם. לעומת זאת, אדר היא כוח טבע מתפרץ. אגדה חיה שנרקמה מול עינינו המשתאות.
נטליה קסרוטי איבדה את בנה בנובה, ויצאה למסע הסברה
הבחירה של יפעת מנהרדט
עוד לפני שיצא לי לראיין את נטליה קסרוטי, אמו של קשת קסרוטי כלפה, שנרצח על ידי מחבלי החמאס במסיבת נובה כשהוא בן 21, מצאתי את עצמי נפעמת מול הפוסטים שהיא העלתה.
פחות משלושה שבועות אחרי שאיבדה את בנה האהוב והיפהפה בצורה טרגית ואכזרית כל כך, היא כבר הייתה עסוקה בחיפוש אחר האור ולא החושך, בניסיון לראות איך התופת הנוראית שנחתה עלינו כאומה, נועדה בסופו של דבר לשרת אותנו, לאחד אותנו.
"עלינו להבין את העונש הכבד שקיבלנו", כתבה. "להבין שהאויבים שרואים אותנו מפולגים עם שנאה הדדית בינינו, יודעים שהם גוברים עלינו בקלות. אם לא נהיה יחד, באמת ביחד, בקבלה אחד של השונה, לא נתגבר על מה שעברנו, ומותם של 1,400 אנשים, וביניהם בני, יהיה לשווא! במותם ציוו לנו את החיים. לא חייבים לאהוב אחד את השני, אבל כן חייבים לקבל. יש בינינו שונות גדולה, כמו צבעים רבים, אך לכולנו יש מקום בקשת".
גם בריאיון שערכתי איתה חודש וחצי לאחר ששכלה את בנה, סיפרה קסרוטי שברגע שקיבלה את הבשורה האיומה, הבינה שכנראה נועדה לה איזושהי שליחות. לכן מיהרה להצטרף למערך ההסברה של מדינת ישראל וסיפרה מעל במות שונות בעולם על האירוע הטרגי שלה.
אני ממשיכה לעקוב אחר הפוסטים המרגשים שלה, ואני שמה לב איך אט־אט הצער חלחל. "הלב שלי היום ממש כבד", היא כותבת. "הגעגוע מכרסם בתוכי. אתה באמת לא חוזר.ואני לעולם לא אחבק אותך. וזה מתנפץ בתוכי". אבל שיברון הלב לא מונע ממנה להמשיך ולהיאבק למען החזרת החטופים, לנאום בכל מיזם רלוונטי, נחושה מתמיד לראות רק את הצד המואר של החיים.
רפ"ק שפרה בוכריס, אם לעשרה, יצאה לחלץ ניצולים מנובה
הבחירה של לילך ענבר
היום, חמישה חודשים כמעט מהרגע שבו חיינו השתנו לבלי שוב, קשה לדמיין שעד לא מזמן עוד התקיים הדיון - האם נשים יכולות וצריכות להיות לוחמות.
ובדיוק בזמן ובמקום שבו פוליטיקאים ישבו והתדיינו לעייפה, קמו הלוחמות האלופות שלנו והוכיחו לכולם שאין פה בכלל שאלה. הן היו שם כבר קודם כמובן, אבל רק מ־7 באוקטובר כולם התחילו לראות אותן באמת. אחת מהלוחמות האלה, רב פקד שפרה בוכריס, מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום, היא גיבורת־העל החדשה שלי.
כששמעה בבוקר השבת השחורה מה קורה במסיבה ברעים, עלתה מיד על מדים, לקחה את הנשק שלה ויצאה לחלץ, תחת אש, מאות ניצולים מהמסיבה.
בוכריס היא לוחמת בנשמתה תמיד, לא רק ב־7 באוקטובר, והיא גם אמא לעשרה (!) ילדים, שלחמה גם כשהייתה בהיריון וגם כשהיניקה את ילדיה. כשחילצה את ניצולי המסיבה, היא חשבה על האמהות שלהם שמחכות להם בבית. כשחזרה לבסוף לביתה שלה, גם ילדיה (שאחת מהם לוחמת במילואים והשנייה במג"ב, כמו אמא) חיכו לה שם, ואני לא יכולה להתחיל לדמיין כמה הם גאים בה.
ד"ר קרן מינץ־מלחי מטפלת בעשרות נפגעי טראומה ואמא לשלושה לוחמים
הבחירה של נוגה שביט רז
חוסן אמיתי מאפשר להודות גם בקושי ובכאב, להודות ולהמשיך קדימה בכל המרץ. ד"ר קרן מינץ־מלחי, מומחית מובילה בשיטת ה־EMDR (טיפול רגשי באמצעות תנועות עיניים) שמטפלת בעשרות נפגעי טראומת 7 באוקטובר, לא היססה לשתף אותי בריאיון שערכתי איתה לפני כחודשיים בקשיים שלה כמטפלת. "אני אדם שמח מאוד באישיות שלי, אבל יש עכשיו נדבך של עצב שהצטרף לחיי", אמרה בכנות. "התחושה היא שכבר אין קרקע יציבה תחתיי. הרבה אנשי מקצוע הם כיום בקו הראשון, כשהמכל שלהם בעצמם סדוק והם חייבים לטפל גם בו".
המכל של מינץ־מלחי נסדק גם כאמא לשלושה חיילים קרביים, שניים מהם היו בגזרות החמות ביותר בעזה ובצפון. היא שיתפה בקושי שחוותה כשבניה גויסו בזה אחר זה כבר באותה שבת נוראית, אך הראתה איך הקושי הזה הניע אותה קדימה. "הייתי בהלם, אבל כבר למחרת הרגשתי שאני חייבת להתחיל לפעול ולעשות טוב בגזרה שלי, גזרת בריאות הנפש", אמרה ותיארה את קבוצות הטיפול לניצולי נובה ונפגעים נוספים שממשיכות לפעול עד היום. בו־זמנית גם הרחיבה את קורסי ההכשרה למטפלים בשיטה.
ועוד עצה קטנה וחשובה אנחנו יכולות לקחת ממנה: חוסן כרוך גם בטיפול עצמי. "אני משתדלת לעשות יוגה, להתקלח עם הסבון הריחני שאני אוהבת, לפגוש חברות, ללכת לדיקור, לאכול מזון בריא. ה־Self Care בימים אלה חשוב מתמיד ואני ממליצה לכולנו להשקיע בו". בואו נקשיב לה.
