איך מרגישה מישהי שככה פתאום, באמצע טיול מושלם באוסטרליה, מתבשרת שמחבלים פלשו לקיבוץ שלה בישראל ושאמא שלה ואחותה בת השמונה נרצחו? ומה עובר עליה כמעט שלושה שבועות לאחר מכן, כשהיא מתבשרת יום אחד שנעשתה שגיאה, טעות בזיהוי, ושאחותה הקטנה ככל הנראה בחיים - אבל חטופה בעזה, ונמצאת בשבי כל הזמן הזה? איך מרגישה מישהי כזאת?
לדברי נטלי הנד (26), אחותה של הילדה הקטנה אמילי,- זה מרגיש בדיוק כפי שאפשר לשער: כמו הזיה פסיכדלית. "קשה לי מאוד לישון", היא אומרת בקול שבור וחלש שבקושי נשמע. "אני נרדמת רק מאפיסת כוחות כשאני עם הטלפון ביד. ואז, כשאני מתעוררת, אני לרגע חושבת שהכול היה רק חלום נוראי. כי זה לא הגיוני שזה מה שקרה לחיים שלי. לחיים שלנו. במשך שבועות התאבלתי על אמא שלי ועל אמילי. התחלתי לדבר על אמילי בלשון עבר. פתאום אני מבינה שאני צריכה לחזור לדבר עליה בלשון הווה. אני לא חושבת שקיימות מילים שיכולות להסביר את זה. מערבולת רגשית פסיכית".
איך אבא הגיב לחדשות שהיא בעצם חטופה?
"ברור שהוא מאוד שמח והוקל לו שהיא בחיים. אבא שלי אמר את מה שאמר, כי זה מה שקורה לאדם ברגע שהוא מקבל בשורה נוראית. אוטומטית אתה מנסה לנחם את עצמך במשהו. זה מנגנון הישרדותי שמאפשר לך להמשיך לנשום. אתה משווה מול האפשרות האחרת ואומר לעצמך שככה עדיף. בדיוק כמו שעכשיו אבא חושב הפוך - שעדיף שהיא חטופה, כי לפחות זה אומר שהיא בחיים. שאנחנו עוד נוכל לראות אותה שוב. שיש עוד תקווה".
אמא שנייה
עוד לפני המלחמה, סיפור חייה של אמילי טוני קורנברג הנד נשמע כמו דרמה סוחטת דמעות שנלקחה ממוחו הקודח של תסריטאי הוליוודי. אב המשפחה, תומס הנד (64), הוא נוצרי קתולי שנולד באירלנד והגיע לישראל ב־1992 כדי להתנדב בקיבוץ בארי. התוכנית הייתה לעבוד שלושה חודשים בחקלאות ואז לשוב למולדתו, אבל אז הוא פגש את נרקיס, בת הקיבוץ, שהייתה צעירה ממנו בעשור. הם התאהבו, נישאו, ונולדו להם שני ילדים: עדן (29) ונטלי.
כשנטלי הייתה בת שלוש תומס ונרקיס התגרשו, ותומס המשיך להתגורר בבארי ועבד במפעל הדפוס של הקיבוץ. שבע שנים לאחר גירושיו פגש את ליאת קורנברג, תושבת צפון הארץ, והשניים ניהלו מערכת יחסים שבמסגרתה נולדה אמילי. כשאמילי הייתה בת שנתיים וחצי, אמה ליאת נפטרה מסרטן השד. וכך, מי שעזרה לתומס לגדל את אמילי ושימשה עבורה כאמא, הייתה למעשה נרקיס, גרושתו ואם שני ילדיו הגדולים. נרקיס הנד ז"ל, כאמור, נרצחה בטבח הנורא, בגיל 54.
"אבא שלי אמר את מה שאמר, כי זה מה שקורה לאדם כשהוא מקבל בשורה נוראית. אוטומטית אתה מנסה לנחם את עצמך במשהו. זה מנגנון הישרדותי"
נשמע שאמא שלך הייתה אישה אצילית.
"אמא שלי הייתה אישה מדהימה ממש. מאוד רגישה, מאוד אמפתית. הייתה עושה בשבילי הכול. פשוט אמא מושלמת".
זה לא מובן מאליו שמישהי תחליט לגדל את הילדה של הגרוש שלה.
"אמילי הייתה ילדה שאי־אפשר שלא להתאהב בה. היא נכנסה לאמא שלי ללב. אמא שלי חשבה שזה לא בסדר שילדה בגיל כזה תחיה בלי אמא. אמילי גדלה למעשה כמו שאני ואחי גדלנו, בין שני בתים. היא ישנה לפעמים אצל אבא ולפעמים אצל אמא. גם אצל אמא שלי היה לה חדר וארון בגדים משלה. אמא שלי הייתה מקלחת אותה, עוזרת לה בכל מה שצריך בגן ובהמשך בבית הספר - בעיקר כי אבא שלי לא יודע לקרוא בעברית. אמא שלי לקחה את כל זה על עצמה. היא גם הייתה יוצאת עם אמילי לחופשות בארץ ובחו"ל, ממש כאילו היא הבת שלה. אמילי זוכרת את אמה הביולוגית, אבל היא מאוד אהבה את אמא שלי וראתה בה אמא שנייה. היא הייתה קוראת לה 'קיסי'".
בינך ובין אמילי יש פער גילים לא מבוטל. איך היה הקשר ביניכן?
"תמיד רציתי אח או אחות קטנה, וכשהייתי בת 17 סוף־סוף התגשמה המשאלה. מאחר שאבא שלי ואמא של אמילי נפרדו, אז עד גיל שנתיים היא גרה בחיפה. אבל אז אמא שלה חלתה והיא באה עם אמילי לגור אצל אבא בקיבוץ. למדנו להכיר אחת את השנייה וזה היה תהליך מאוד מרגש. לאט־ לאט אמילי התחילה להיקשר אליי. הקשר בינינו הלך ונבנה עד שהפכתי לגב שלה. היא סמכה עליי תמיד. אני מאמינה שהיא עדיין סומכת עליי".
ב־7 באוקטובר, כאמור, נטלי הייתה באוסטרליה. היא טסה לשם באוגוסט האחרון עם חברה טובה מהקיבוץ.
"אמא שלי חשבה שזה לא בסדר שילדה בגיל כזה תחיה בלי אמא. אמילי גדלה למעשה כמו שאני ואחי גדלנו, בין שני בתים"
מתי שמעתן על מה שקורה בארץ?
"ברגע שהתחיל מטח הרקטות הראשון. אצלנו כבר הייתה שעת צהריים. חברה שלי קיבלה עדכון ואמרה: 'יש בארץ אזעקות'. בהתחלה לא התרגשנו יותר מדי, אבל אז היא קיבלה עדכון מקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ שיש חדירה של מחבלים, וזה כבר היה מלחיץ מאוד. ראינו איך אנשים בקבוצה כותבים שהם שומעים יריות וצעקות בערבית, ואנחנו לא מבינות בזמן הזה איפה הצבא ולמה הוא לא מגיע. באותו רגע התקשרתי לכל בני המשפחה שלי לוודא שהם בסדר. אחי הגדול גר בכפר־ויתקין, אבל התקשרתי לאמא והיא אמרה שהיא בסדר ונמצאת בממ"ד עם שניצל, הכלבה שלי. היא אמרה לי שאמילי נמצאת בבית של חברה שלה הילה רותם, שהיא ישנה אצלה אתמול בלילה. התקשרתי לאמילי, לאבא שלי ולסבתא שלי - אמא של אמא שגם גרה בקיבוץ. כולם ענו שהם בממ"ד ושהם בסדר".
אבל אז חלף הזמן.
"נכון. התחילו דיווחים מפחידים בקבוצה שהמחבלים פורצים לבתים ושורפים אותם. התקשרתי לאבא והבנתי שהוא כבר לא בממ"ד. לאבא שלי יש אקדח. בשלב מסוים הוא יצא מהממ"ד, התיישב עם האקדח מתחת לחלון המטבח והשקיף. התקשרתי לאמא, והיא אמרה שהיא עדיין בממ"ד ושלחה לי סלפי שלה עם שניצל. אמרתי לה: 'אמא, שמעתי ששורפים בתים. אולי תלכי לאבא? יש לו אקדח. יותר בטוח אצלו'. היא אמרה: 'אי־אפשר לצאת עכשיו. זה מסוכן'. התקשרתי שוב לאמילי ועשיתי איתה שיחת וידיאו. היא אמרה לי שהיא מפחדת. היא אמרה לי: 'נטלי, יש מחבלים בקיבוץ. הם שורפים את הבתים שלנו. נטלי, אני לא רוצה למות'".
מה ענית?
"ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שהכול יהיה בסדר. היא שאלה אותי: 'למה לא לקחת אותי איתך לאוסטרליה?'. אמרתי לה, 'אל תדאגי. אני אחזור לארץ ואקח אותך איתי. את תראי. אין לך מה לדאוג. עוד מעט הצבא מגיע'. בשלב הזה אני כמובן חדורת אימה וחסרת אונים".
מה עשית?
"המשכתי להתקשר שוב ושוב לאמילי, לטלפון של חברה שלה, לאמא של החברה, לאמא שלי. לא היה מענה. עד שפתאום, מהטלפון של אמא, השיחה נענתה. צעקתי 'אמא, אמא, אמא'. אבל מעבר לקו היה קול של גבר. הוא אמר: 'אמא עזה, אמא עזה', וניתק. הבנתי שזה המחבל ושהטלפון של אמא שלי אצלו. זרקתי את הטלפון והתרסקתי על הרצפה".
הראש שלי נשמט למטה
רק ביום ראשון לפנות בוקר הצליח הצבא לחלץ את תושבי בארי. במשך כל הזמן הזה, היחידים שנטלי הצליחה לתקשר איתם היו אביה וסבתה. גורל אמה ואחותה עדיין לא נודע. ב־9 באוקטובר קיבלה את השיחה המצמררת מאביה: הוא בישר שאמילי נרצחה.
היא נחתה בארץ ב־12 באוקטובר. מאחר שבשלב הזה כבר דווח על חטופים רבים שנלקחו לעזה, נטלי הייתה משוכנעת שאמה היא בין החטופים - בעיקר בהסתמך על מה שאמר אותו מחבל שענה לה לטלפון. "הייתי שבורה בגלל אמילי ומתתי מפחד מפני מה שעובר על אמא שלי".
אבל יומיים לאחר מכן התבשרה שאמה נרצחה. "כינסו אותנו בחדר במלון. היו שם אנשי צבא יחד עם עובדים סוציאליים. הודיעו לנו שגופתה של אמא שלי נמצאה בקיבוץ. מצאו אותה ליד הבית של סבתא שלי. התברר שהיא ברחה מחלון הבית שלה, וירו בה כנראה בזמן שהיא ניסתה להימלט לבית של סבתא. אני זוכרת שהראש שלי נשמט למטה ופשוט לא הצלחתי להרים אותו בחזרה. באותו רגע הבנתי שאיבדתי גם את אחותי וגם את אמא שלי. בכיתי ובכיתי ולא הפסקתי לבכות".
ואז יום אחד מודיעים לך שאמילי ככל הנראה בחיים.
"עוד קודם הרגשתי שנעשתה לי התעללות פסיכולוגית מכוונת. המחבל אמר לי שאמא שלי בעזה, כשבעצם הוא ידע שהיא מתה, שהוא רצח אותה. הוא בכוונה נתן לי תקוות שווא שהיא בחיים. ועכשיו קרה דבר הפוך: הייתי בטוחה שאמילי נרצחה, ופתאום מתברר שהיא חטופה. אני לא באמת יודעת מה קורה איתה, אבל מאוד הוקל לי כמובן לשמוע שהיא בחיים. הרגשתי שיש אור שחזר".
ביום שישי האחרון, ה־17 בנובמבר, חל יום הולדתה התשיעי של אמילי, שהיא גם אזרחית אירלנד. שלושה ימים לפני כן טסה נטלי עם אביה לדבלין כדי להיפגש עם חברי הפרלמנט האירי ועם ראש ממשלת אירלנד ליאו ורדקר.
נטלי מתארת חוויה קשה מהביקור באירלנד: "שונאים פה את ישראל", היא אומרת. "תולשים כרזות ברחוב, מבטלים הזמנות ברגע שנודע שאנחנו ישראלים. אני יודעת למשל שהזמינו מלון בשבילנו, ואז, כשהם שמעו שמדובר בישראלים, ביטלו את ההזמנה. ממש בורות. לכן חשוב לי שהריאיון הזה יגיע לכמה שיותר אנשים בעולם. אני שומעת שאנשים בחו"ל תומכים בפלסטינים ומפקפקים במה שהחמאס עשה. אני רוצה שכולם יקראו ויֵדעו שהם רצחו את אמא שלי וחטפו את אחותי הקטנה".
"התקשרתי לאמילי והיא אמרה לי: 'נטלי, יש מחבלים בקיבוץ. הם שורפים את הבתים שלנו. נטלי, אני לא רוצה למות'"
המחשבות על אחותה שנמצאת בשבי קשות מנשוא. "אני מנסה להרגיע את עצמי, אבל הרבה פעמים עולות בי מחשבות נוראיות ומפחידות. אני מדמיינת את הדברים הכי גרועים: שצועקים עליה, מתעללים בה, אולי אפילו נוגעים בה. כבר שמעתי לא מעט סיפורים על מה שהמחבלים עשו לנערות צעירות".
מה חשוב לך לומר למי שקורא את הריאיון?
"שצריך להילחם ככל האפשר להשבת החטופים הביתה. שזה לא ירד לרגע מסדר היום".
את מדמיינת מה הדבר הראשון שתעשי כשאמילי תחזור?
"בטח, כל הזמן. איך אנשק אותה ואחבק אותה שעות בלי להרפות. ואז אקח אותה איתי לחופשה, למקום כזה עם ים, ששתינו מאוד אוהבות. אבל אני לא יודעת איך אספר לה שהיא איבדה אמא נוספת. כשאמא שלה נפטרה עשו לה שיחה עם אנשי מקצוע. אני לא יודעת איך מספרים לה דבר כזה שוב. זה משהו שאני בעצמי לא באמת מצליחה להכיל".
הריאיון המלא עם נטלי הנד מתפרסם בגיליון לאשה, השבוע בדוכנים
איפור ושיער: ליאט בן שמשון