ב-17 ביולי תקבל האצנית האגדית אסתר רוט־שחמורוב (72) תואר "מורה שם כבוד" מהמרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, על הישגיה בקידום מצוינות בספורט ועל פועלה להעצמת נשים בספורט. "אני גאה ונרגשת", היא אומרת. "מילדות חלמתי להיות מורה לחינוך גופני, ולכן למילה 'מורה' יש משמעות מיוחדת עבורי. בגיל 18 דחו לי את הצבא בגלל תחרויות בחו"ל והחלטתי לשלב את האימונים עם לימודי הוראה במדרשת וינגייט. אחרי פרישתי מהספורט עבדתי כמורה לחינוך גופני בחטיבת השרון ברעננה, עד שיצאתי לפנסיה".
למה בעצם לא ניצלת את כישורייך לאמן את הדור הבא של האצניות בישראל?
"לא כל אחד יכול להיות מאמן אולימפי, צריך להקדיש את כל החיים לתפקיד על חשבון המשפחה והילדים. לאישה ואמא יותר קשה לעשות את זה".
איך את מרגישה בימים אלה, שנה אחרי שעברת השתלת כליה?
"באופן אישי אני מרגישה בסדר גמור, קרה לי נס. הייתי חולה מאוד וזכיתי לראות את רוח הנתינה של העם שלנו, זה ריגש אותי ברמות. אבל שמחתי לא שלמה כשכל כך הרבה אנשים איבדו את חייהם השנה".
היססת לפנות לציבור לבקשת עזרה?
"לא אני פניתי לציבור, זה הבן שלי שיצא בקריאה שיעזרו לאמא שלו. אני לא הייתי מעיזה לבקש תרומה כזאת. קיבלנו מבול של הצעות מאנשים שרצו לתרום, ביניהם שלוש נשים קדושות שחיזקו אותי ונתנו לי תקווה. אחת מהן, רונה בלומנפלד מקיבוץ שער־הגולן, נמצאה המתאימה ביותר והיא זו שתרמה לי כליה בסופו של דבר. הזמנתי את שלושתן לטקס הענקת התואר בווינגייט".
אוטוטו מתחילים המשחקים האולימפיים בפריז. את כבר יודעת באילו תחרויות תצפי?
"אצפה בתחרויות האתלטיקה, כמובן, וגם בכל התחרויות שבהן ישתתפו ישראלים. השנה אני מאוד חוששת מהמצב הביטחוני. האנטישמיות גואה, אירופה השתנתה, אני קצת מאוכזבת מהעולם".
גם הקריירה האולימפית שלך סבלה לא מעט בגלל אירועים שלא היו בשליטתך.
"כן, הייתי אמורה להשתתף בארבע אולימפיאדות, ובפועל השתתפתי רק באחת וחצי. בגיל 16 הייתי אמורה להתחרות באולימפיאדת מקסיקו 1968 ופספסתי אותה כי מתחתי שריר. אולימפיאדת מינכן 1972 נקטעה כידוע בגלל טבח הספורטאים. זה קרה אחרי שהעפלתי פעמיים לשלב חצי הגמר, במאה מטר ובמאה מטר משוכות. זה היה אסון גדול, איבדתי את המאמן שלי שהיה כמו אבא בשבילי. הייתי בסך הכול בת 20, כל העיניים היו נשואות אליי, אנשים קנו טלוויזיה רק בשביל לראות אותי, ואז חדרו המחבלים וקטעו הכול. במונטריאול 1976 הגעתי לגמר בריצת מאה מטר משוכות, וסיימתי במקום השישי. ב־1980 הייתי אמורה להתחרות באולימפיאדת מוסקבה, אבל בגלל החרם האמריקאי ישראל לא השתתפה".
תזכירי לנו, מי גילה אותך?
"בכיתה ו' המורה לספורט מדד לנו ריצת 60 מטר ולא האמין, הייתי יותר טובה מכל הבנים בכיתה ח'.
"בסיום בית הספר היסודי באתי עם אמא למחנך, כדי להתייעץ איתו איך כדאי להמשיך. הוא שלף פתק של המורה לספורט שכתב: 'לכי למאמן עמיצור שפירא מהפועל תל־אביב'. כשהגענו לעמיצור, שהיה בעצמו אצן, הוא ביקש ממני להתחרות מולו ב־60 מטר, וניצחתי. זהו, כאן נקבע הגורל שלי. כבר באותו רגע הוא אמר לי: 'יום אחד תגיעי לאולימפיאדה'".
"שבאמת הגיע הזמן. ענף האתלטיקה בנוי על זה ששוברים שיאים. חבל שעד שכבר יש לנו את דיאנה ששברה את השיא, היא לא תשתתף באולימפיאדת פריז כי היא ילדה לא מזמן ולא ברור מתי תחזור לרוץ, אם בכלל".
העצה הכי טובה שקיבלתי: "'לכי למאמן עמיצור שפירא מהפועל תל־אביב'".
העצה הכי גרועה שקיבלתי: "כשהתחלתי להתחרות היו שאמרו לאמא שלי, 'מה פתאום נותנים לבנות לרוץ?'".
