הבוקר ה־7 באוקטובר תפס את צליל אלמוג (51), אם לשלושה ממושב שדה־אליעזר, בדרכה לבית הכנסת. "אני שומרת שבת ותכננתי ללכת לבית הכנסת כדי לשמוע שיעור אצל הרבנית. בעלי עומרי העיר אותי מוקדם מהרגיל ואמר, 'יש בלגן בארץ'. לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, ידעתי שיש לפעמים צבע אדום בדרום, לא הבנתי את גודל האירוע. לקראת היציאה הוא אמר לי, 'אולי לא כדאי שתלכי היום לבית הכנסת'".
כשאירועי היום התחילו להתברר, הבינו צליל ועומרי שבני משפחתם נמצאים בסכנה. "יש לנו משפחה ענפה בכפר־עזה - ההורים של בעלי, אחותו חן גולדשטיין־אלמוג ומשפחתה, וגם ההורים ואחות של גיסו. המון אנשים. למזלנו, ההורים של עומרי וההורים של גיסו היו בטיול בבולגריה, עם כ־50 גמלאים מכפר־עזה, ובזכות זה הם ניצלו. אז דאגנו לאחותו, לבעלה ולילדים".
מה עשיתם בשעות האלה?
"היינו בבית, לחוצים וצמודים לחדשות. ההורים היו מבולבלים ונורא דאגו, ניסו להקדים את הטיסה. בסוף הם הצליחו לחזור רק ביום שלישי.
"חן, נדב בעלה וארבעת הילדים – ים, אגם, גל וטל היו בממ"ד. הסתמסנו עם ים, הבת הבכורה, לאורך כל היום. היא הסתמסה עם כל העולם, כתבה שהיא לא יודעת מה קורה ושהיא בלחץ. באיזשהו שלב היא כתבה 'אני חושבת שיש מחבלים בבית'. בסביבות 11:30 היא הפסיקה לענות.
"הידיעה הראשונה שמסרו לנו הייתה שיש גופות בבית. לא ידעו כמה ושל מי. אחר כך אמרו שיש שתי גופות, ואחרי שאנשים מכפר־עזה נכנסו וזיהו, הבינו שאלה נדב וים.
"בהתחלה אמרו לנו שחן והילדים נעדרים. זה היה מתח מורט עצבים. ואז הם עברו מסטטוס של נעדרים לסטטוס של חטופים".
מה קרה כשהבנתם שהם חטופים?
"התחיל המסע שלנו. אותנו פינו מהצפון, ההורים חזרו מחו"ל והגענו למלון דן פנורמה בתל־אביב, מאז אנחנו שם. היינו בבלבול, עצבות, מתח, אי־ודאות ודאגה. היינו בקשר עם קצינים שליוו אותנו ובכל פעם שהייתה ידיעה כלשהי, היו לוקחים אותנו לחדר סגור ולא יכולנו לדבר על זה בתקשורת.
"ניחמה אותנו הידיעה שהם קודם כול יחד, כי זה כוח. אבל כל הזמן מנסים להתנגד לתמונות שעולות בראש - באיזה תנאים הם, האם הם אוכלים? איפה הם נמצאים? עומרי ואני, אנחנו אנשים מאוד אופטימיים. אני תמיד מנסה לחשוב את הטוב. תמיד האמנו שהם יחזרו ודמיינו אותם חוזרים ואנחנו מתחבקים. למרות האובדן הנורא של נדב וים זכרם לברכה, שאי־אפשר לכסות עליו, זה מה שנשאר - להאמין שחן והילדים מגיעים, שהם חוזרים והם בריאים ושלמים. והם אכן חזרו".
איך היה המפגש איתם?
"מרגש מאוד. עד שלא רואים בעיניים לא מאמינים שהם חוזרים. היינו מול הטלוויזיה, ראינו אותם ברכב של הצלב האדום ולא הרשינו לעצמנו לשמוח, עד שהם לא היו בידיים שלנו. כשאמרו שעוד כמה דקות המסוק נוחת, היינו בלחץ ובציפייה. אין לתאר את ההתרגשות כשזה קרה בסוף".
כמעט שלושה חודשים שאתם מחוץ לבית, איך אתם מסתדרים?
"אנחנו חיים בחדר, שהפך לבית שלנו, אבל זה לא הבית שלנו. עומרי התעסק במשך חודשיים, 24/7, בהסברה. הוא טס לבריסל והיה בתקשורת בכל מקום ונלחם כל כך. כמשפחה, עברנו טלטלה. החיים שהיו לפני, הכול נעצר. המשכנו להתרכז רק בזה. אבל הכול היה במסירות, מתוך שלמות ואהבה. כשראיתי את עומרי ככה, לא ראיתי דרך אחרת. היה ברור לי שאני נותנת את כל הגיבוי ואת כל כולי לדבר הזה".
מה התוכניות להמשך?
"עומרי ואני קיבלנו החלטה לא קלה, לעבור למרכז ולהיות קרובים למשפחה, לא משנה איפה הם יהיו, ולתמוך בהם. אנחנו מחפשים בימים אלה דירה במרכז, שתתאים לנו ושתהיה קרובה לבית ספר שיהיה נוח לזיו, בתנו הקטנה.
"כשנמצאים בתוך הדבר הזה, זה כמו רכבת הרים. לא עוצרים לחשוב. ברגע שחן, אגם, גל וטל חזרו, ותודה לאל שהם חזרו בריאים ושלמים, יש נפילת מתח, מתחילים לעכל.
"אבל המשפחה מאוחדת מאוד. יש לי שלושה ילדים מיוחדים מאוד, וזה הכוח שלנו. יש לנו זוגיות טובה, אנחנו עם הפנים קדימה, חייבים. אין דרך אחרת".
"אני לא יכולה להתגייס, לפחות אעשה מה שאני יכולה כאזרחית"
"עשייה היא בדם שלי, מה שנקרא", אומרת שרון דהן (54) אם לשלושה מנשר, שבזכות רוח ההתנדבות נרקמה החברות החדשה שלה עם צליל אלמוג. "הכרתי את צליל כשהם ארגנו מרוץ חברתי להעלאת המודעות למשפחות החטופים. במסגרת המרוץ הם הגיעו לנשר, מקום מגוריי. הגעתי לעזור ולתמוך, התחלנו לדבר ומאז אנחנו חברות".
איך התחילה ההתנדבות בתקופה הזאת?
"לבת דודה שלי יש סטודיו לקולינריה בחיפה, והיא הסבה אותו להכין מנות לחיילים בשבוע הראשון למלחמה. ככה התחלתי את ההתנדבות שלי בתקופה הזאת. אחר כך עברתי לאיסוף תרומות לחיילים, ואף נסעתי פיזית לחלק חבילות, הגעתי עד מתת בצפון ועד זיקים בדרום.
"לא רציתי רק להרגיש, אלא פשוט לתת ולעשות. אני בעורף ואני לא יכולה להתגייס, אז לפחות אעשה את מה שאני יכולה כאזרחית".
פורסם לראשונה: 09:09, 12.01.24
