סיפורה של הודיה כהן, בת 21, נשואה, מאפרת כלות ואירועי ערב, מתגוררת במושב שדה־צבי:
"מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי פחד מפופיקים. לא רק של אחרים, גם מהפופיק של עצמי. מדובר בפחד משולב בגועל. הדרך הכי טובה להסביר את זה היא להשוות את זה לג'וקים: בדיוק כמו שהרבה אנשים מפחדים מג'וקים כי הם כל כך נגעלים מהם, ככה זה אצלי עם פופיקים. הבעיה היחידה היא שג'וקים לפחות אפשר להרוג.
עוד כתבות בערוץ לאשה
כבר ביסודי, אם לחברות שלי החולצה הייתה קצת מתרוממת, הייתי מבקשת מיד שיורידו אותה חזרה. היה לי קשה ללכת לים ולבריכה, לראות אנשים חשופים. הרגלתי את עצמי להסתכל רק לעבר הראשים. העדפתי ללכת רק עם בגד ים שלם מחשש שמישהו ייגע לי בטעות בפופיק או שמשהו ייכנס אליו. גם במקלחת, עד היום, אני לא מסתכלת על הפופיק שלי ולא נוגעת בו.
אני זוכרת היטב איך בכיתה ה' רצה הגורל שדווקא בבית הספר שלי התחיל משחק בהפסקות בשם 'תופסת פופיקים'. גם היום כשאני מדברת על זה, אני נתקפת חלחלה. חוקי המשחק קבעו שמי שמכניסים לו אצבע לפופיק, נפסל והופך לתופס. זה הגיע למצב שבמשך שבוע שלם לא הגעתי לבית הספר, עד שההורים שלי הסבירו למנהלת את המצב, שאני בוכה ומפחדת שמישהו ייגע לי בפופיק, והיא אסרה על קיום המשחק.
שיתפתי את הוריי ברתיעה שלי מפופיקים, אבל לא הם ולא אני שיערנו שמדובר בפוביה. במשך שנים תמיד האמנתי שזו רק השריטה המיוחדת שלי. בגיל 15 זה כבר ממש התחיל להפריע לשגרת חיי. לא יכולתי ללבוש כל מיני בגדים שחברות שלי לבשו, כמו חולצות בטן, והתחלתי לתהות אם יש עוד אנשים שסובלים מזה כמוני. כתבתי בגוגל 'פחד מפופיקים', ולתדהמתי גיליתי שמדובר בפוביה מוכרת שאפילו יש לה שם: 'אומפלופוביה'. גם אחרי שקראתי עליה, לא הצלחתי להבין את הגורם: למה היא התפתחה דווקא אצלי. כשהייתי ילדה סבלתי מעודף משקל והיו לי בעיות של דימוי גוף. אחותי הגדולה חושבת שזה אולי קשור לזה, אבל אני פחות מסכימה.
"בכיתה ה' ילדים שיחקו בהפסקות 'תופסת פופיקים'. במשך שבוע שלם לא הגעתי לבית הספר"
כמובן, ניסיתי לבדוק אם יש דרכים להתגבר על הפוביה, אבל הבנתי שמדובר בתהליכים ארוכים כמו טיפול חשיפה הדרגתי או מדיטציות. נכון לעכשיו אני מעדיפה לוותר על הטיפול ולהמשיך לחיות לצידה של הפוביה. לשמחתי, עם השנים חל שיפור מסוים. אם כשהייתי ילדה, הרבה פעמים אחרי מקלחת היו תוקפות אותי מחשבות אובססיביות שהמים חדרו לי פנימה וזה היה יוצר בי תחושת חרדה משולבת בגועל, היום אני כבר לא חושבת על כך. התרגלתי גם לכך שבעלי יסתובב לידי בלי חולצה. מה שכן, יש לנו חוקים: אני לא נוגעת באזור הפופיק שלו והוא לא נוגע בשלי. אם הוא מרגיש צורך לגרד באזור, הוא הולך הצידה ולא עושה את זה לידי. הבנתי שכשתינוק נולד, צריך בימים הראשונים לנקות את אזור הטבור שלו עם מקלון. אני ובעלי עוד לא דיברנו על כך, אבל ברור לי שאני לא אעשה זאת ושזה יהיה התפקיד שלו. לא תהיה לו ברירה.
אני עדיין לא יכולה להתלבש כפי שבאמת הייתי רוצה. לעולם לא אלבש חולצת בטן מחשש שמישהו ייגע לי בפופיק בטעות או שייכנס לשם משהו. גם עם מכנסי ג'ינס גבוהים יש לי בעיה. היו לי מכנסיים בגזרה גבוהה שלפעמים היו יורדים טיפה למטה והכפתור שלהם נכנס לי לפופיק. זה גרם לי להקיא בכל פעם ולכן הפסקתי ללכת איתם.
אני מניחה שהרתיעה שלי קשורה גם לעובדה שמדובר בחור באמצע הגוף. בגלל זה אני תמיד מעדיפה את המילה 'פופיק' מאשר 'טבור'. 'פופיק' זה שם קליל יותר, במילה 'טבור' יש משהו יותר אפל ומאיים.
"לא הצלחתי להבין למה זה התפתח דווקא אצלי. אין לי בעיה כשצוחקים עליי, אבל הרבה פעמים אנשים לא מבינים את חומרת החרדה וההשלכות שלה עליי"
כשאני פוגשת אנשים חדשים ומספרת על הפוביה שלי, בעיקר צוחקים ומסתלבטים עליי. דווקא עם זה אין לי בעיה, אבל הרבה פעמים אנשים לא מבינים את חומרת החרדה ואת ההשלכות שלה עליי. לפעמים הם בכוונה מקניטים, מנסים דווקא לגעת, מה שגורם לי מיד לברוח ואז גם להקיא".
שורה תחתונה: "אני לא מספרת לכל אחד על הפוביה מחשש שלא יכבדו את הגבולות שלי וישתמשו בזה לרעה כלפיי, אך איני מתביישת בה וחושבת שחשוב לעורר כלפיה מודעות. זו הסיבה שהסכמתי להתראיין בנושא לעבודת גמר של הסטודנטית סביון דמרי (בשיתוף ויליאם שרון) ממכללת 'ספיר', שעסקה בנושא פוביות יוצאות דופן, וזו הסיבה שהסכמתי להתראיין גם כאן".
