כשהייתי בכיתה ה', נועה, החברה הכי טובה שלי, סיפרה לי בסוד שהיא מאוהבת בשני בנים מהכיתה - מני ואבישי שהיו החברים הכי טובים. היא השביעה אותי שלא אגלה לאף אחד. נועה התלבטה באוזניי במי מהם לבחור כחבר, ולבסוף החליטה שתחכה שאחד מהם יציע לה חברות ורק אז תבחר. נועה לא ידעה שאני דלוקה על אבישי כבר מכיתה ג'. בימים שלאחר מכן אני זוכרת שמני ואבישי לא הפסיקו לכרכר אחרי נועה בכל הפסקה. מני ניקה לה את השולחן, אבישי סחב לה את התיק, מני הביא לה סנדוויץ', אבישי נתן לה חצי טורטית. נועה נהנתה מתשומת הלב, ואני המשכתי לשמור את הסוד והבטתי בה נישאת על גלי החיזור.
שבוע אחרי, נועה סיפרה לי שיש סוד חדש. לפני שלושה ימים מני הציע לה חברות, ויום אחריו גם אבישי. לשניהם אמרה כן. מני לא יודע על אבישי, אבל אבישי יודע שמני גם חבר שלה ולא אכפת לו. לא ידעתי מה לומר. נועה נראתה בהיי, לי הפריע שהיא חיכתה כמה ימים לפני שסיפרה לי. הרגשתי שהחברה הכי טובה שלי בגדה בי. עוד באותו יום החלטתי לכתוב לאבישי מכתב אהבה. כתבתי לו שאני מציעה לו חברות. הסיפור התפוצץ כמובן. אבישי הראה לנועה את המכתב, נועה כעסה והייתה איתי ברוגז. מני גילה שאבישי ונועה גם כן חברים, ועזב את נועה. אבישי החליט שהוא רוצה להיות חבר שלי, אבל אני החלטתי שהחברות עם נועה חשובה יותר ובסוף אף אחת לא הייתה עם אף אחד.
מי בגד במי בסיפור הזה? נועה במני? נועה באבישי? אבישי במני? נועה בי? אני בנועה? ובכלל, מי הפוליאמורי האמיתי?
הסיפור הזה הוא דוגמה לפוליאמוריה. מערך הלב מורכב עוד כשאנחנו ילדים. הצרכים, הרצונות והערכים שלנו לא תמיד מסונכרנים. כשאני נזכרת באירועי כיתה ה', אני מחייכת בגלל הפוליאמוריה בתום לב שהייתה שם, בגלל מה שהחשבנו אז כבגידה. אני תוהה מה השתנה מאז שגרם לנו לנסח מחדש מהן בגידה, נאמנות ואהבה. הרצון שלנו להיות נאהבים ולאהוב טבוע בנו. האם מספק אותנו שמישהו אחד יאהב אותנו או שאנחנו זקוקים לאהבה של יותר מאדם אחד? האם אנחנו יכולים לאפשר למושא אהבתנו לחלוק אהבה עם עוד אדם? האם הנאמנות שלנו צריכה להיות לאחר לפני שאנחנו נאמנים לעצמנו? מתי נאמנות לאהבה זוגית עוקפת נאמנות בחברות?
לא משנה אם את מונוגמית, נשואה או גרושה, השאלה היא מה מאפשר לך להיות נאמנה לעצמך בלי לפגוע במי שחשוב לך
סיפור אהבה תמים של גיל 12 מצליח לבטא את כל מה שאנחנו מנסים להכחיש ולהדחיק בחיינו הבוגרים. מה שתמים בגיל 12 הוא הכי אפל אצל מבוגרים. ככל שאנחנו גדלים ומתבגרים, הנאמנות לעצמנו הופכת להיות יותר ויותר מורכבת. הניסיון שלנו לתרבת את עצמנו, להיות ערכיים ובעלי שליטה עצמית - מסתיר צרכים ורצונות. דרך אגב, בעיניי הפוליאמורי האמיתי בסיפור הוא אבישי.
נועה ואני התבגרנו והקשר נמשך. נועה היא עדיין החברה הכי טובה שלי - עובדת סוציאלית שנמצאת בקשר מונוגמי כבר 25 שנים. בפגישת המחזור שהגענו אליה יחד, ראינו את מני ואבישי והעלינו נשכחות. מני הוא עורך דין גרוש, אבישי בזוגיות ומנחה סדנאות נשימה. הם הפסיקו להיות חברים ברגע שעלינו לחטיבה. ואני? אני כותבת, נשואה ולא מונוגמית, משתדלת להיות נאמנה לעצמי יותר ויותר בכל יום, קשובה לצרכים שלי תוך כדי נאמנות ליואב ולשאר האנשים האהובים בחיי. מעניין לראות את הדומה והשונה בין הילדים שהיינו למבוגרים שהפכנו להיות. בסופו של דבר, לא משנה אם את מונוגמית, פוליאמורית, בוגדת, נשואה או גרושה - השאלה היא מה מאפשר לך להיות נאמנה לעצמך בלי לפגוע במי שחשוב לך. היום הנאמנות שלי מוגדרת באופן שונה לגמרי מאשר בגיל 12 וגם מאשר לפני שנה וחצי.
* השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
