הסיפור של לִייָם בת אל (24), סטודנטית לפיזיקה והנדסה ביו־רפואית בטכניון, מתגוררת בחיפה:
"אחרי השחרור מצה"ל יצאתי לעשות את שביל ישראל. התחלתי מאילת ועליתי צפונה, מה שלקח חודשיים ושלושה ימים. לא תיארתי לעצמי שהיכרות מקרית בשביל תשפיע בצורה משמעותית על חיי כיום.
גדלתי ברמת־השרון, בת יחידה לאמא יחידנית, ג'דאית אמיתית, שעובדת כמנהלת תחום ההתנדבות ברמת־השרון. בטיולים של הצופים התאהבתי בשקט של הטבע ובחיבור לאדמה. במקביל תמיד התעניינתי במדע ורציתי להבין איך דברים עובדים. בעזרת מלגה למדתי במגמת מדעים בתיכון יאסא למדעים ולאמנויות בירושלים וגרתי שם, בתנאי פנימייה. עבודת הגמר שלי, בביופיזיקה סטטיסטית, כללה שנה וחצי של מחקר. סיימתי בגרות בהצטיינות ובצבא הייתי מפעילת תקשורת מבצעית בגדוד קשר. המשכתי לשירות קבע שלוש שנים ביחידה טכנולוגית. בשנה האחרונה לצבא כבר התבשלתי עם מה שאני רוצה ללמוד. קצת לפני השחרור נרשמתי ללימודי פיזיקה והנדסה ביו־רפואית בטכניון, התקבלתי והתחלתי לתכנן את התקופה שבין השחרור ללימודים.
"פתאום קיבלתי הודעה בטלפון: 'מרווין סיפר לי עלייך, אני רוצה להציע לך מלגה ללוחמים ותומכי לחימה'. הייתי בשוק, זה היה בלתי נתפס בעיניי"
חשבתי שלפני שאני יוצאת לטיול הסטנדרטי בחו"ל, אני צריכה להכיר את הארץ שלי דרך הרגליים. בהתחלה תכננתי לטייל לבד בשביל ישראל וחשבתי שאם חברים ירצו להצטרף למקטעים, זה יהיה מגניב. אני בחורה די קטנה, מטר ובמבה, והייתי צריכה למצוא ציוד שיתאים לממדים שלי. כדי לתרגל הליכה עם תיק כבד על הגב, צעדתי כל יום 16־17 קילומטר באמצע תל־אביב. זה היה מראה מאוד מצחיק, אבל זה הכין אותי.
שבוע אחרי השחרור נסעתי לאילת כדי להתחיל לצעוד עם קבוצה של 15 איש שמצאתי במקרה. בין חברי הקבוצה היה מרווין, רופא מבוגר מניו־יורק, שצעד איתנו עד מצפה־רמון. מכיוון שהוא גבוה מאוד ואני צעירה ונמרצת, קצב ההליכה שלנו התאזן, כך שנפגשנו הרבה לאורך השביל. אחד הדברים היפים בשביל ישראל הוא שיש בו אנשים מכל העולם, בכל הגילים. כל אחד תורם לשיח, ובערבים כולם יושבים יחד ליד מדורה. מדברים בעיקר על הקשיים של אותו יום, אבל מרווין ואני דיברנו גם על הצבא, על החיים בישראל לעומת החיים בניו־יורק, והוא סיפר לי על המשפחה שלו. כששיתפתי אותו בתוכנית שלי להתחיל ללמוד באוקטובר ובשאיפה שלי להיות אדם משפיע בתעשייה או במחקר, הוא התלהב והתרשם.
2 צפייה בגלריה
ליים בת אל ומרווין. "החמיא לי שאדם שהכיר אותי רק שבועיים רואה את השאיפות שלי"
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי שבועיים של צעידה, כשהגענו למצפה־רמון, מרווין פרש מהשביל, כפי שתכנן, ונפרדנו כידידים. המשכתי לצעוד בקצב של 20 ק"מ ליום. כשהייתי באזור זכרון־יעקב פתאום קיבלתי הודעה בטלפון ממישהי מקרן אימפקט: 'מרווין סיפר לי עלייך, אני רוצה להציע לך מלגה ללוחמים ותומכי לחימה', והוסיפה שאם אעמוד בקריטריונים, מרווין יממן לי מלגת לימודים לכל התואר. הייתי בשוק. זה היה בלתי נתפס בעיניי. אני באה מבית של אם יחידנית וברוך השם לא חסר כלום, אבל סכום כסף כזה הוא לא בדיחה, לאף אחד. החמיא לי שאדם שהכיר אותי רק שבועיים רואה את השאיפות שלי ורוצה לעזור לי להגשים אותן.
שלחתי לו ווטסאפ וכתבתי לו שאני מוחמאת ומודה לו מאוד, גם אם אעבור את המיונים וגם אם לא. כשאמרתי למראיינת ב'אימפקט' שאני מכירה את מרווין היא הופתעה, כי רוב הסטודנטים לא מכירים את התורמים שלהם קודם, ויש תורמים שבוחרים להיות אנונימיים.
המשכתי את שביל ישראל עד לנקודת הסיום הרשמית בכפר־גלעדי – ועוד קצת, עד לחרמון, קצה המדינה. סיימתי את השביל בכושר פיזי מעולה, עם שיזוף שעון מרשים, גאה בהישג האדיר שיכולתי לרשום לעצמי, לא רק מבחינת הקילומטרז', אלא מבחינת המסוגלות האישית שלי.
אחרי שסיימתי את השביל, יצאתי ללוות מסע של 'תגלית', טסתי להתנדב במחנה פליטים על גבול פולין־אוקראינה ועבדתי במחנה קיץ יהודי בקנדה. כשהודיעו לי מ'אימפקט' שהתקבלתי, הייתי סופר־מאושרת, וכמובן הודיתי למרווין בטירוף.
באוקטובר האחרון התחלתי ללמוד בטכניון ואני עדיין בתקופת המבחנים של סוף השנה. כשאת יכולה להיות ממוקדת בלימודים, זה חשוב מאוד. בזכות המלגה היה לי שקט נפשי כלכלי. אחת לכמה שבועות מרווין ואני מדברים, בטלפון או בשיחת וידיאו, ובכל שיחה אני אומרת לו כמה אני מעריכה את העזרה שלו".
שורה תחתונה: "הסכמתי להתראיין כדי לספר על מקרה שבו אדם אחד עשה מעשה למען אדם אחר בלי לבקש שום דבר בתמורה. מה שמרווין עשה למעני נתן לי המון השראה: אני מנסה לעשות למען אחרים במשאבים שיש לי ומקווה שהסיפור הזה ייתן השראה למי שיקרא אותו. אחד מהיעדים שלי בחיים הוא להיות מסוגלת לתמוך בלימודים של תלמידי העתיד, גם בתיכון שבו למדתי וגם במוסד אקדמי".
