סיפורו של זאב גינסבורג (69) מתל־אביב, נשוי, אב לשניים, סב לארבעה, יזם בענף הנדל"ן ומרצה בטכניון בנושא יזמות בבנייה למגורים:
"גדלתי בבית שסוד גדול ריחף בין קירותיו והשפיע על חיי המשפחה. ילדותי עברה עליי ברחוב השוק בשכונת התקווה בתל־אביב. הוריי היו ילידי פולין וניצולי שואה. אבא היה מדריך לחשמל בבית הספר 'שבח', אמא עקרת בית והייתה אחות גדולה. האווירה בבית הייתה עצובה וקודרת. לא היו חיבוקים ונשיקות, לא גילויי אהבה או שיחות נפש, אפילו לא שיחות חולין בסגנון 'איך היה היום בבית הספר?'. הבנתי שאסור לי לשאול שאלות, שמא אחשוף סוד גדול כלשהו, שהוריי מנסים מאוד להסתיר.
מנקודת מבטו של הילד שהייתי, גדלתי למעשה כיתום, עם הורים שנוכחים בבית. התהלכנו בבית ארבעה אנשים דוממים. מגיל עשר בערך הקמתי לי עולם שמח משלי מחוץ לבית, עם החברים. המצאתי בדיחות וסיטואציות מצחיקות, הפכתי לבדחן שבחבורה.
מבחינה אישית הצלחתי מאוד. סיימתי תיכון במגמה ביו־ריאלית, התקבלתי לעתודה האקדמית והפכתי לסטודנט להנדסת בניין בטכניון. גם זה לא גרם להוריי להביע בי גאווה, וגם לא העובדה שבגיל 22 כבר הייתי מהנדס. משום מה הוריי תמיד הקפידו לספר לי על הצלחות של צעירים אחרים במשפחה המורחבת.
בצבא, במהלך קורס קצינים, נפצעתי קשה בתאונת אימונים, אבל לא ויתרתי. השלמתי את הקורס, השתחררתי משירות הקבע בדרגת סגן, ואת שירות המילואים סיימתי כרב־סרן.
בגיל 24 נישאתי לשרי ונולדו לנו שני ילדים. ההורות שלי שונה ב־180 מעלות מזו של הוריי. בצחוק אני אומר שעשיתי בחיי שלוש פעמים את בחינות הבגרות, כי ליוויתי את ילדיי בלימודים - בייחוד במקצועות הריאליים - והמשכתי ללוות אותם בכל. אותי לא באו אף פעם לבקר בצבא. לעומת זאת, כשבני היה בצבא, בכל פעם שהוא נשאר שבת היינו נוסעים אליו עם מטעמים, ולא חשוב באיזה קצה של הארץ הוא היה. אנחנו משפחה חמה וקרובה, ואין בינינו סודות. מה שאני מעניק להם מהווה בשבילי פיצוי על הילדות שלי. לפעמים אני מרגיש שהייתי רוצה להתחלף איתם בזכות מה שאני מעניק להם ואני לא קיבלתי.
האווירה בבית שבו גדלתי הייתה עצובה. לא היו חיבוקים ונשיקות, לא גילויי אהבה או שיחות נפש, ואפילו לא שיחות חולין בסגנון 'איך היה בבית הספר?'"
הקשר שלי עם הוריי לא השתנה גם אחרי שהקמתי משפחה, אם כי כסבא וסבתא הם ניסו לעזור, וערב אחד מדי שבוע עשו אצלנו שמרטפות כדי שרעייתי ואני נוכל לצאת לבלות.
בגיל 30 כבר עבדתי כמהנדס בניין ובתפקידי ניהול בענף, אבל גם סייעתי לאבי בעבודתו כחשמלאי. באחד הימים, ישבנו לאכול מהסנדוויצ'ים שאמי הכינה לנו, ואז הוא אמר: 'אני רוצה לדבר איתך על משהו שיושב לי עמוק בבטן, אבל תישבע לי שלא תספר לאף אחד'. הבנתי שבמיוחד אסור לי לחשוף את הסוד באוזני אחותי או אמי. נשבעתי.
ואז אבא אמר: 'היה לך אח בכור שנקרא שמואל על שם אבי. הוא נפטר בגיל שנה מדלקת ריאות'. הייתי בהלם, אבל לא שאלתי כלום, כי אבא הוסיף: 'זה מה שרציתי להגיד לך, וזהו'. המשכנו לעבוד כאילו לא נפלה בינינו פצצה, אבל בתוכי הכל הסתובב כמו מכונת כביסה. הבנתי למה הייתה בבית אווירת נכאים. מצד שני, כל כך רציתי תמיד אח גדול שישחק איתי ויגן עליי כשצריך, והנה - היה לי, אבל איננו.
לא דיברתי על הנושא עם אף אחד, כי נשבעתי לאבא. רק כשהוא נפטר בגיל 74, לפני 22 שנה, החלטתי שאני יכול להפר את השבועה. מיד אחרי הלוויה שאלתי את אחותי אם היא יודעת על אחינו הבכור והיא הייתה בהלם. על הסוד עצמו לא דיברנו יותר. לאמא, שנפטרה לפני שש שנים, לא סיפרתי מעולם שאני יודע כדי לא לצער אותה. זה היה דור שלא דיבר ולא איפשר לדבר. לא הייתה פתיחות הדדית בין הורים לילדים, שלשמחתי קיימת כיום. אני כבר לא כועס על הוריי.
לפני כארבע שנים, בעקבות צפייה בתוכנית 'אבודים', החלטתי לחפש את קברו של אחי הבכור. לא ידעתי כמה הדרך תהיה מפותלת, אבל המוטו שלי הוא 'אל תוותר. אם תפעיל את כל המוטיבציה, הרצון והאנרגיה, תוכל לכל מכשלה שעומדת בדרכך'.
ידעתי שהוריי היו במחנה עקורים בפרנוואלד שבגרמניה, שם נולדה אחותי, ושיערתי שהוא נולד שנה לפניה, ב־1947. זה היה קצה החוט שממנו התחלתי. פניתי לארגון יוצאי פרנוואלד, ואחרי זמן מה קיבלתי תשובה מאכזבת, שאחי לא נולד ולא נפטר שם. במקביל פניתי לארכיון צבא ארצות־הברית, כי האמריקאים שלטו באזור הזה אחרי מלחמת העולם השנייה, ומשם - אחרי חודשים - קיבלתי במפתיע העתק מתעודת הפטירה של אחי, בציון שמות הוריי, פרטים על מחלתו ופטירתו וציון מקום מגוריהם דאז, מחנה עקורים בעיר קסל שבצפון גרמניה.
זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שסיפרתי לאשתי את הסיפור על אחי, כי באיזשהו מקום תעודת הפטירה הפכה את הסיפור למוחשי יותר, למציאות. מאותו הרגע, ככל שהתקדמתי בחשיפת הפרטים, שיתפתי אותה בהכל. בשלב כלשהו ניסיתי לספר גם לאחותי, אבל היא סירבה לשמוע וביקשה שלא אשתף אותה בשום דבר בנושא האח, ששמו היה שמואל. היא נפטרה לפני כשנה ולא ידעה איך הדברים התגלגלו.
עם המידע שבידיי התקשרתי לידיד, חב"דניק שגר במוסקבה, וביקשתי שישלח את נציג חב"ד בקסל לבית הקברות היהודי ויחפש מצבה של ילד בשם שמואל גינסבורג. הוא לא מצא, והייתי די מיואש. ואז, במקרה, פגשתי בארץ גרמני, חבר של חבר, וכששמע את סיפורי אמר שינסה לעזור. יומיים אחרי שובו הוא התקשר ואמר: 'יש', ושלח צילום של המצבה. הייתי על גג העולם. בכיתי מעצב ומשמחה. הרגשתי שהצלחתי לפתור את הסוד שהעיב על חיי משפחתנו.
"אחותי ביקשה שלא אשתף אותה בשום דבר בנושא שמוליק, אחינו. היא עצמה נפטרה לפני כשנה ולא ידעה שמצאתי את הקבר שלו"
בסתיו 2019 נסעתי עם אשתי לקסל. הגענו לבית הקברות היהודי עם החב"דניקים, עם הגרמני שגילה את הקבר ועוד כמה אנשים מהקהילה היהודית המקומית. חלקת הילדים שם נראית כמו גן עדן, מטופחת וירוקה. מצאנו בקלות את המצבה שעליה נכתב בעברית 'פ"נ שמואל גינסבורג בן שלום', עם תאריכי הולדתו ופטירתו של אחי. אחרי תפילת הקדיש שאלתי את הרב החב"דניק אם מותר להשמיע מוזיקה בבית הקברות, וכשאישר, השמעתי את השיר 'הֱיֵה לי חבר, הֱיֵה לי אח', ואז התפרקתי.
המשימה הבאה שהצבתי לעצמי הייתה להביא אותו לקבר בישראל. התברר שמדובר במשימה מורכבת למדי. אחרי שקיבלתי אישור מהקהילה היהודית בקסל, התקשרתי לחברה קדישא בארץ, ובאוקטובר אשתקד, ממש ביום הולדתי, התקשרו אליי מחברה קדישא הארצית והודיעו לי שבקשתי אושרה.
התרגשתי מאוד, זו הייתה מתנת יום הולדת שאין כמוה. כל העניין עדיין כרוך בתהליכים לא פשוטים, ואינני יודע מתי זה יתממש, אבל הכוונה היא שאביא ארצה את עצמותיו של אחי, נערוך לוויה, והן יוכנסו לקבר של אבא שלי. בכך אשלים את קיומה של מצווה גדולה – להחזיר לאבא שלי־שלנו את בנו הבכור אחרי 70 שנה".
שורה תחתונה: "לעולם אל תוותר על מימוש מטרותיך. אם תפעיל את כל המוטיבציה, הרצון והאנרגיה – תוכל לכל מכשלה שעומדת בדרכך".
