ליאורה גרוסמן (57) היא מאיירת זוכת עיטור אנדרסן, אוצרת איור ישראלי, מקימת בית הספר המקוון לאיור "מאיירימים" וזוכת פרס "הפנקס" לספרות ילדים. חיה עם בן זוגה ובתם בפרדס חנה־כרכור. לאחרונה יצא ספרה הראשון כסופרת: "החוקים" (כנרת, זמורה, דביר). "זה ספר נוער שגם מבוגרים יאהבו", היא אומרת. הספר המאויר מתאר את מאבק ההשתלבות של שלושה ילדים עולים.
יהודים בסתר
נולדתי למשפחה יהודית־ליטאית. את חנוכה ואת פסח חגגנו בסתר, כי אמונה דתית מכל סוג הייתה אסורה ביקום הקומוניסטי. פעם סבא נכנע ללחצים שלי, והרים עץ של נובי גוד. הוא גם הזמין שני שחקנים לגלם את סניגוּרָצ'קה (דמות של נסיכת שלג מהמסורת הסלאבית) ואת דד־מורוז (סבא כפור), לבוא אלינו הביתה ולהעתיר עלינו משמחת החג. "למה היא נוגעת בשמלה שלי, הז'ידובקה הקטנה?", שאלה סניגורצ'קה היפהפייה, וסבא שמע את זה וזרק את שניהם מהבית. כך למדתי מה זה להיות יהודייה, לטוב ולרע.
אמא שלי רופאה (כנראה האישה הראשונה בתחום הגסטרו בארץ), שמאוחר יותר הפכה לעיתונאית וסופרת בשפה הרוסית. אבא שלי מהנדס מכונות, והם התגרשו כשכבר הייתי תלמידה ב"בצלאל". ההורים שלי היו דיסידנטים (פעילי עלייה), ורשימת שמות עבריים בכתב קירילי הסתובבה בין הפעילים בליטא. כך קיבלתי את השם המקורי "ליאורה". לא לריסה. לא סבטלנה - ליאורה. מזל שעלינו לארץ, כי אחרת זה היה מסבך אותי בצרות.
ביוב ומיץ תפוזים
עליתי ב־1971, כשמסך הברזל עוד היה כבד והדוק. הייתי בת רבע לחמש כשקיבלנו את הוויזה, והיא הייתה סוד כמוס. ההורים הזהירו אותי לא לספר על זה לאף אחד, ובייחוד לא למפעילת המעלית בבניין שלנו, שכולם ידעו שעבדה בק־ג־ב. באותם ימים, אם גילו שאדם "בוגד" במולדתו ומהגר למערב, הוא היה מאבד את זכויותיו, מעמדו ושמו הטוב ונידון לשיימינג קשוח מהשכנים. ברור שסיפרתי (בסוד!!!) למפעילת המעלית שקיבלנו ויזה, ואני יודעת מה אתן חושבות - אבל לא. היא לא גילתה לאף אחד.
יום לפני העלייה, ההורים שלחו את המעט שמותר היה לקחת איתנו ונסענו למוסקבה - שם ישנו על מזרנים בקומונלקה (דירה מחולקת למשפחות רבות) אצל חברים, ובאמצע הלילה עלינו על המטוס. כשהגענו חילקו לנו דגלים ושרנו בהתלהבות את "כחול ולבן, זה הדגל שלי". מאוחר יותר ישירו לאבא שלי בלעג "קח וולוו לבן" ויסמנו לו שני "וי" עם הידיים (אחד בשביל וילה ואחד בשביל וולוו, אף אחד מאלה לא היה לנו). בנמל התעופה בן גוריון שרר ריח כבד של ביוב מהול בתפוזים. אני בוחרת לראות בזה סמל לבאות.
חוויה מכוננת: אוכל מרוקאי
הגענו למרכז קליטה בשכונה ד' בבאר־שבע. למדתי עם ההורים באולפן, התחפשתי לראשונה בחיי (מלכת אסתר, תחפושת מדהימה שהמורה הכינה לי מנייר קרפ), טעמתי אוכל ישראלי ומרוקאי וזו הייתה חוויה מכוננת: הרגע שבו חציתי את הקווים הקולינריים היה צעד ראשון בדרך להשתלבות במרחב.
אמא שלי קיבלה בדרך לא דרך עבודה בתל השומר, והועברנו לשיכון בקריית־אונו.
הגרביים נזרקו לפח
ביום הראשון ללימודים בבית הספר היסודי "רימונים" אמא הלבישה אותי בבגדים מגוהצים, סנדלים עם גרביים וכמובן - בנטיק, סרט ארוך שקושרים לילדה באופן המדמה פרח ענקי, קלאסיקה רוסית של היום הראשון ללימודים. שתי דקות אחרי הצילום המנדטורי, כשאמא הבוכה וסבתא המתייפחת הלכו הביתה עם אבא הצלם, הורד הסרט והוכנס לתיק. את הגרביים פשוט תחבתי לפח. למחרת סירבתי ללבוש את חצאית הפליסה, ואמא נאלצה לתת לי ללכת במכנסי הספורט (שערורייה! איך זה נראה?!), אבל לא עזר לה. כעבור שנתיים נוספות, שבהן אילצו אותי ללכת לשיעורי עזר בעברית, איבדתי את המבטא והפכתי לחלק אינטגרלי מהכיתה שלי, שבה היינו שלושה עולים.
מסכת התעללות
כשסיימתי את היסודי, ההורים שלי לקחו משכנתה והעבירו את אחי הקטן (שנולד כשהייתי בת תשע) ואותי מהדירה הקטנה והמתפרקת בשיכון לדירה חדשה ונעימה בשכונה. השכונה לא הייתה חלק מקריית־אונו, ונאלצתי לעבור בית ספר. שם הייתי הרוסייה היחידה, ואז התחילה מסכת התעללות שהייתה קשה כל כך, שעד היום קשה לי לדבר על חלקים ממנה. בכיתה ט' התאפשר לי מבחינה ביורוקרטית לחזור ללמוד בחטיבת הביניים עם החברים שלי מהיסודי, אבל כבר הייתי שונה: מילדה בטוחה בעצמה הפכתי לנערה מבועתת. נהגתי לקום בחמש וחצי בבוקר כדי ללכת ברגל לבית הספר שנמצא במרחק יותר משעת הליכה מביתי, כי לא רציתי לנסוע באוטובוס עם נערים מהכיתה הקודמת. עד היום יש בי קצת אי־נוחות כשאני עוברת ליד נערים שמתגודדים בקבוצה.
התבגרות והתגברות
התגייסתי לצה"ל וסידרו לי בפרוטקציה להיות אחת מחמש החיילות המאושרות שהוצבו ב"נתיב" (הגוף שטיפל בהנחלת תרבות עברית ליהודים שמעבר למסך הברזל).
מאחר שהשפה הראשית שלי הייתה עברית ודי מהר התברר שאני לא יודעת לקודד כרטיסים (זה מה שעשו שם החיילות האחרות), נתנו לי לערוך בעברית דו"חות שונים שנכתבו במשרד. יותר מזה - שלחו אותי ללמוד הקלדה עיוורת, ונתנו לי את אחד מכישורי החיים החשובים ביותר בעולם. כך הפכתי לסופרת הרבה לפני שכתבתי מילה אחת.
שירתי על אזרחי, עבדתי עם מבוגרים שהתייחסו אליי כמבוגרת בעלת אחריות ותפקידים. התאהבתי בבחור ישראלי והרגשתי שהפכתי סוף־סוף לישראלית לגמרי.
פורטיס וקורין אלאל
לא מזמן, כשחתמתי על הספר שלי, פגשתי חברה מבצלאל. "בחיים לא הייתי מאמינה שאת - את!!! חווית את הדברים האלה, שסיפרת עליהם בפייסבוק", היא אמרה. "היית כל כך... ישראלית..."
אישית? אני לא קוראת לזה "ישראלית", כי זו הגדרה שמכילה הרבה אנשים מהרבה תפוצות. נכון יותר להגיד: השפה שלי היא עברית, החברים שלי ובן הזוג שלי הם מפה. התרבות שלי מורכבת ממנה גדושה של עמוס עוז ודויד גרוסמן (לא. אנחנו לא קרובי משפחה. בדקנו בזמנו). אני שומעת מוזיקה של חוה אלברשטיין ורמי פורטיס וקורין אלאל. אני יודעת לצטט את הכבש השישה עשר לאחור. שנים ייצגתי את ספרות הילדים הישראלית בעולם, אצרתי תערוכות שהתמקדו באיור ישראלי, ואפילו הקמתי את הביתן הרשמי של המדינה ביריד ספרי הילדים החשוב בבולוניה. רק ש... בזמן האחרון העברתי מרצוני רגל אחת לצד השני של הגדר.
מחמאה מעליבה
בסופו של דבר, אני מי שאני: ילדה שגדלה בבית אורייני, שדיבר רוסית והגה בתרבות העולם. קיבלתי מאבא שלי אוסף חוברות יפהפיות - הסאגות של פושקין, שאותן הקריא לי כשהייתי ילדה, באיוריו של איוואן ביליבין, האמן הנערץ עליי בכל הזמנים. אני קוראת רוסית מגיל שלוש, והתגעגעתי לסאגות. התחלתי לקרוא ואז לתרגם - מה שלגמרי לא קל, כי לרוסית העתיקה של פושקין יש מוזיקה מיוחדת. ככל שעשיתי את זה, הבנתי שאני יכולה לעשות יותר, וכתבתי סיפור קטן על ילדה עולה שמנסה להשתלב בתרבות אחרת. הסיפור ישן 25 שנים, שבהן הגעתי למעמד לא מבוטל בעולם האיור הישראלי. יום אחד אמרה לי חברה: "אם את רוצה לכתוב, את צריכה להפסיק לאייר לאחרים ולהתרכז בזה". לקחתי את הסיפור הקטן, הראיתי אותו לנועה מנהיים, עורכת הפרוזה של "כנרת", וביקשתי ממנה לערוך לי אותו. נועה הסכימה, וכך יצאנו למסע בן שלוש שנים, שבהן פירקתי את כל מה שעברתי כילדה עולה, וחיברתי אותו מחדש לספר "החוקים".
אם יש משהו שמרתיח אותי (ממש!) זה המחמאה המפוקפקת "את כותבת בצורה רהוטה". אלה שמעניקים לי אותה לא מעלים על דעתם כמה היא נחווית כהתנשאות. ההורים שלי למדו עברית מהר, עבדו במקומות עבודה דוברי עברית, ועדיין יש מי שמרים גבה על המבטא הרוסי שלהם. אבל אני? אני נהדרת: "אפילו אין לך מבטא!", מתפעלים האנשים, וה"אפילו" הזה הוא כמו סטירת לחי קטנה, מתמשכת, שמזכירה לי שלמרות הכול - תמיד־תמיד אהיה "גם־וגם", אפילו כעבור 52 שנה.
איזה הרגל ליטאי כדאי לישראלים לאמץ? לא לקטוע אנשים באמצע שאלה או תשובה.
למה את הכי מתגעגעת בליטא? ללכת ביער עצי ליבנה כשהאוויר פריך ומתפוצץ מאוזון, ולהשחיל תותי יער על גבעול קש ארוך.
למה לא תצליחי להתרגל כאן? התרגלתי כמעט להכול חוץ מלנטייה המוזרה של זרים לגעת לאישה הרה בבטן ולספר לה מה הולך להיוולד לה.
מה המקום האהוב עלייך בארץ? חוף הים של קיסריה בלילה. למות מהיופי.
