אמהות יחידניות מספרות מה הוביל אותן לכתוב צוואה:
"האחים שלי לא הבינו למה אני עושה את זה"
אורנית אושרי (48) מתל־אביב, אמא יחידנית לבת שנתיים ושמונה חודשים, מנהלת פרויקטים בחברת נדל"ן:
"התחלתי לחשוב על צוואה כבר במהלך ההיריון, כי ידעתי שהאחריות הבלעדית היא עליי", אומרת עושרי. "כשהבת שלי הייתה בת חצי שנה הופיעו אצלי חלומות שעשיתי תאונת דרכים וחרדות מי ידאג לה. בוקר אחד התעוררתי ושאלתי את עצמי: מה זה הדבר הזה? כי מעולם לא חלמתי על תאונות. התייעצתי עם חברה, והיא אמרה: 'ברוכה הבאה לעולם ההורות!'".
ואז עשית צוואה רשמית.
"לא מיד. בתקופת הקורונה החלטתי שאני מפנה לזה זמן, זה תמיד היה בבק אוף מיי מיינד, אבל בקורונה הבנתי שיש מציאות אחרת שיכולה פתאום לטפוח לי בפנים, הבנתי שאני חייבת לדאוג לזה. נוסף לצוואה חתמתי על עוד שני מסמכים משפטיים: ייפוי כוח מתמשך ומסמך הבעת רצון. הראשון ממנה את מי שימלא את מקומי במצב של אי־כשירות, השני ממנה אדם כאפוטרופוס חליפי לילדה במצב שכזה".
אורנית: "התהליך גבה ממני המון אנרגיה רגשית, יצאתי מרוקנת. הרבה יחידניות נמנעות מכתיבת צוואה מתוך פחד, אבל בעיניי יש לזה חשיבות גדולה"
לא סמכת על המשפחה המורחבת שתטפל בבת שלך במקרה הצורך, חס וחלילה, גם בלי מסמכים?
"יש לי משפחה רחבה ותומכת שעוזרת לי המון, אבל רציתי לחסוך מהם ביורוקרטיה אם יקרה לי משהו, כי אם אין צוואה, הם יצטרכו להגיש בקשה לאפוטרופוסות. יש לי שישה אחים שלא הבינו בכלל למה אני עושה צוואה, כי זה ברור מאליו שהם יטפלו בה אם יקרה לי משהו. עורכת הדין אמרה לי: 'יש לך צרות של עשירים'".
במי מהאחים בחרת?
"אנחנו חמש בנות ושני בנים, ובחרתי באחת האחיות, כי הקטנטונת שלי מאוד מחוברת אליה מהיום שנולדה. היה לי ברור שזו תהיה היא. בנוסף, בחרתי באחות אחרת כאפוטרופוסית חלופית".
ההתעסקות בנושא הזה מציפה חרדות חדשות, לא?
"התהליך גבה ממני המון אנרגיה רגשית. יצאתי מרוקנת, כי הייתי צריכה לחשוב מה עלול לקרות ולכתוב הנחיות לכל מצב. בשביל השקט הנפשי שלי רציתי שהכל יהיה מסודר וידוע, לסגור פינה ברמת האחריות שלי כלפי הבת שלי. הרבה יחידניות נמנעות מכתיבת צוואה מתוך פחד, אבל בעיניי יש לזה חשיבות גדולה, כי כך את יודעת מה יקרה עם הילדים שלך. מבחינתי זה לקחת אחריות".
"פחדתי שזו נבואה שתגשים את עצמה"
נטע (45) מרמת־גן, אם יחידנית לבת שלוש, רואת חשבון:
"אני יתומה משני הוריי, ולכן חשבתי על צוואה עוד כשהילדה הייתה בבטן", מספרת נטע (שם בדוי). "כשאני נוהגת אני חושבת לפעמים, מה יקרה לילדה שלי אם חס וחלילה תקרה עכשיו תאונה ואני אפגע? לא רק נהיגה מעוררת את זה, גם כשטסתי לחו"ל בלעדיה עלו לי מחשבות, מה יקרה אם המטוס יתרסק עכשיו ואני לא אחזור הביתה?".
עצם העיסוק בצוואה עורר בך פחדים חדשים?
"היה בי פחד שזו נבואה שתגשים את עצמה. מצד שני, הרבה קרובי משפחה שלי נפטרו, חלקם בטרם עת. לא רציתי להשאיר את זה פתוח, בחרתי לשלוט בסיטואציה".
נטע: "רוב ההורים שנמצאים בזוגיות ומביאים ילד לעולם לא חושבים קדימה, אבל גם להם עלולים לקרות דברים. הורות יחידנית באה ממקום יותר אחראי, כי אין לך על מי לסמוך מלבדך"
רוב ההורים בגילך לא כותבים צוואה.
"רוב ההורים שנמצאים בזוגיות ומביאים ילד לעולם לא חושבים קדימה, אבל גם להם עלולים לקרות דברים. הורות יחידנית באה ממקום יותר אחראי, כי אין לך על מי לסמוך מלבדך: את חושבת מראש אם יש לך יכולת כלכלית לגדל ילד ולאן הילד שלך ילך אם יקרה לך משהו".
את מי מינית לאפוטרופוסית?
"חברה טובה".
מפתיע.
"יש לי אחים, אבל אני פחות מתחברת לצורת החינוך שלהם, והקשר בינינו לא מספיק הדוק כדי שהבת שלי תוכל לגדול אצלם באווירה נוחה. לא אמרתי להם כלום בעניין. לעומת זאת, יש לי חברות ילדות מאוד קרובות שהיו איתי באש ובמים, ולא היו לי שום לבטים בעניין, כי אני מכירה אותן המון שנים, סומכת עליהן ומכירה את דרכי החינוך שלהן. בנוסף, אנחנו נפגשות עם הילדים בתדירות גבוהה. היה לי חשוב שאם יקרה לי משהו, הילדה שלי תחיה אצל מישהי שהיא מכירה טוב, שהיא ובעלה יתייחסו אליה כמו לאחד הילדים שלהם, ושהמניעים לכך לא יהיו כלכליים".
ומה יקרה אם החברה שבחרת לא תוכל לטפל בבתך?
"כתבתי בצוואה ארבעה תסריטים: אם החברה תיפרד מבעלה, היא תטפל בילדה שלי לבדה. אם שניהם לא יוכלו לדאוג לה, חברה אחרת תטפל בה עם בעלה. אם גם היא תיפרד מבעלה, היא תטפל בילדה לבדה".
האחים שלך לא יופתעו כשהם יגלו את זה? הם עלולים לכעוס עלייך.
"אם חלילה יקרה לי משהו, כבר לא יהיה לי אכפת שיכעסו עליי. מה שחשוב הוא שהילדה שלי תגדל איפה שאני רוצה. כאמא, אני מאמינה שזה לטובתה. מה שמדאיג אותי הוא שבתי המשפט מעדיפים לתת ילד למשפחה שלו, כך שלמרות הצוואה שכתבתי, עדיין קיים חשש שיהיה פה סכסוך משפחתי. אני מקווה שהקרובים שלי יכבדו את ההחלטה שלי".
"מיניתי אפוטרופוסית ואז החלפתי אותה"
נועה (48) מגבעתיים, אם יחידנית לבן שלוש וחצי, עוסקת בתחום התקשורת:
"כמה חודשים אחרי הלידה שאלתי את עצמי: אם אני מתה מחר, לאן הילד שלי הולך?", מספרת נועה (שם בדוי), "החיים הרי מאוד שבריריים. הפחיד אותי לחשוב: מי יגדל אותו? מי ישמע אותו?".
כשבנה היה בן חצי שנה חתמה על צוואה, ובימים אלה היא חותמת על צוואה חדשה שבה מינתה אפוטרופוסית אחרת.
מה קרה?
"כשהבן שלי נולד הייתי בזוגיות עם אישה. לא גרנו יחד ולא הבאנו אותו יחד לעולם, אבל היא הייתה מאוד משמעותית בחיים שלנו. היה לי ברור שאם לא אהיה כאן, היא תגדל אותו. מיניתי אותה כאפוטרופוסית ונרגעתי, הרגשתי שדאגתי לעתיד שלו. מאז קרו דברים. כאמא מנוסה היא נתנה לי את הלגיטימציה לקחת את הזמן בחיבור שלי עם הילד. בשלב מסוים הבנתי שהנוכחות שלה בחיים שלי מעכבת את ההתפתחות שלי כאמא. לפני שנה נפרדנו כי הזוגיות בינינו לא עבדה. מיד לאחר הפרידה ידעתי שאני צריכה להחליף אפוטרופוסית, אבל זה לקח שנה עד שבחרתי".
נועה: "נתקלתי לאחרונה באמא יחידנית לשני ילדים שלא עשתה צוואה. כששאלתי אותה, מה יקרה אם תמותי מחר? היא ענתה: אז הילדים ילכו לאוֹמנה. הייתי בהלם. כששאלתי, לא עדיף לבחור במישהו שאת מכירה? היא סיפרה שהיא מנותקת ממשפחתה ושאלה: 'מי יסכים לגדל שני ילדים?'"
השארת את זה באוויר במשך שנה. אם היה קורה לך משהו, הילד היה הולך לאקסית שלך.
"כן, הייתי מודעת לזה, ועדיין היה קשה לי להחליט סופית מי יגדל את הילד שלי במקומי. זו החלטה מאוד גדולה".
ובמי בחרת בסוף?
"בחברה הכי טובה שלי, כפי שמלכתחילה רציתי. אני יודעת שאם יקרה לי משהו והוא יגיע אליה, יהיה לו טוב והיא תגדל אותו באופן די דומה לדרך שבה אני מגדלת אותו. מכיוון שהיא מפוזרת בענייני כספים, מיניתי קרובת משפחה כאפוטרופוסית כלכלית, למרות שברור לי שפשוט יותר אם שני התפקידים מרוכזים בידי אדם אחד".
מה היה החלק הכי קשה בתהליך?
"כשהלכתי להפקיד את הצוואה אצל רשם הצוואות, כפי שדרשה ממני עורכת הדין של נעמ"ת, כדי שימצאו את הצוואה שלי בקלות אם יקרה לי משהו. זה נתן אישור סופי לכל הסיפור הזה, והפך את זה למשהו מוחשי נורא".
הבנתי שהפכת למיסיונרית בעניין צוואות.
"כן, אני מפיצה את חשיבות העניין בקרב יחידניות. נדהמתי לגלות שיש יחידניות שפשוט לא מתמודדות עם העובדה שאנחנו עלולות למות, ולא טורחות לערוך צוואה. נתקלתי לאחרונה באמא יחידנית לשני ילדים שלא עשתה צוואה. כששאלתי אותה, מה יקרה אם תמותי מחר? היא ענתה: אז הילדים ילכו לאוֹמנה. הייתי בהלם. כששאלתי, לא עדיף לבחור במישהו שאת מכירה? היא סיפרה שהיא מנותקת ממשפחתה ושאלה: 'מי יסכים לגדל שני ילדים?'".
"הכי קשה היה לחלק את העותקים"
גילי כץ (45) מרמת־השרון, אם יחידנית לתאומים בני שנתיים ותשעה חודשים, מנהלת חשבונות בחברה פרטית:
"מכיוון שאני רווקה והבאתי אותם לעולם בגיל מאוחר יחסית, ובגלל שההורים שלי מבוגרים, ידעתי שאני צריכה לדאוג לעתיד הילדים", אומרת כץ. "אפילו שהיה לי ברור מי ייקח אותם אם חס וחלילה יקרה לי משהו, היה לי חשוב לעגן את זה חוקית, כדי שהכל יהיה ברור וכדי שהמשפחה לא תצטרך להתעסק בזה. התחלתי לחשוב על זה כבר בתקופת הפריות המבחנה".
את מי בחרת כאפוטרופוס?
"את אחותי הגדולה. מההתחלה היה לי ברור שזו תהיה היא, כי התאומים מאוד קשורים אליה ולילדים שלה. בחרתי עבורם בית שהם מכירים ואוהבים, שבו ייהנו מתחושת ביטחון. לפני שכתבתי את הצוואה, דיברתי גם עם אחי, שקיבל את זה מצוין, וכתבתי אותו כאופציה שנייה, למקרה שאחותי לא תוכל לדאוג לילדיי".
מה היה החלק הכי קשה בתהליך?
"כשסיימנו את התהליך, עורכת הדין הקריאה לי את הצוואה, כולל כל התסריטים האפשריים, בצורה קרה: 'אם את מתה והילדים חיים, הכל מתחלק חצי־חצי, אם את מתה וילד אחד מת...'. היה מאוד לא נעים לשמוע את זה. הייתה לי צמרמורת. קשה מזה היה חלוקת העותקים של הצוואה להורים שלי, לאחותי ולאחי".
גילי: "כשסיימנו, עורכת הדין הקריאה לי את כל כל התסריטים האפשריים: 'אם את מתה והילדים חיים, הכל מתחלק חצי־חצי בין התאומים...'. הייתה לי צמרמורת"
זה הרגיע אותך, כשסיימת עם זה?
"לא, אבל אני שמחה שעשיתי את זה ושהפינה הזו סגורה. ככה, אם יקרה לי משהו, אחותי ובעלה יוכלו להתרכז בילדים שלי ולא יצטרכו ללכת לבתי משפט. אני חושבת שזה חשוב, במיוחד ליחידניות. בעיניי זה חלק מאחריות אימהית, בין אם זו אמא צעירה ובין אם זו אמא מבוגרת, כי אי־אפשר לדעת מה יקרה. אנחנו חיים בעולם משוגע. למעשה, אני חושבת שכל הורה צריך לעגן את העתיד של ילדיו בצוואה. זה לא נעים, לא כולם רוצים לחשוב על צוואות, אבל זה חלק מהמציאות".
מה חשוב לדעת לפני שעורכים צוואה?
עו"ד גלית גולדברג ממשרד עורכי דין יורם גולדברג, בעצמה אם יחידנית, תורמת טיפים:
- אני מאמינה שכל הורה בישראל, ולא רק יחידני, צריך לערוך צוואה למען השקט הנפשי וכדי שלא יהיו סכסוכים משפחתיים.
- כדאי לכתוב צוואה כבר בשלב ההיריון, למקרה של פטירה בלידה. אחרי הלידה אפשר להוסיף לצוואה את פרטי הילד/ה.
- לא תמיד כדאי למנות את הורייך כאפוטרופוסים. אם הורייך מבוגרים וילדך בן שנתיים, הם עלולים להתקשות בכך. אם מדובר בנער/ה והורייך אינם מאוד מבוגרים, זה יכול להצליח.
- מי שבחרת כאפוטרופוס של הילד חייב להסכים לכך מראש.
- חשוב למנות כמה אופציות לתפקיד האפוטרופוס, למקרה שהאדם הראשון שבחרת חלה/ נפטר/ עזב את הארץ/ כבר לא מעוניין/ לא מסוגל למלא את התפקיד.
- אם בחרת בחברה כאפוטרופוסית ולא בקרוב/ת משפחה, חשוב שתנמקי היטב מדוע, למקרה שהדבר יגיע לכותלי בית המשפט. הביאי בחשבון שגם אם בחרת אפוטרופוס, הדבר ייבדק על ידי הרווחה ובית המשפט, משום שדברים משתנים עם הזמן. יכול להיות, למשל, שחשבת על מישהי מסוימת, ובינתיים הקשר עמה התנתק.
- אפשר למנות בצוואה שני אנשים שונים: אחד שיגדל את הילד ושני שינהל את רכושו. לעתים מי שהכי מתאים לגידול הילד פחות מתאים לניהול כספים.
- מומלץ לציין בצוואה שהעברת הכסף או הרכוש יתקיימו בפעימות, בהתאם לצרכים החשובים: רישיון נהיגה, לימודים וכו'. כך לא ייווצר מצב שהכסף מתבזבז עקב טעויות בשיקול הדעת של הילד בצעירותו.
- נוסף על הצוואה, מומלץ לערוך שני מסמכים משפטיים נוספים: מסמך הבעת רצון וייפוי כוח מתמשך. שלושת המסמכים האלה יכסו את כל האפשרויות העלולות להתרחש, וקשורות לילד.
כמה זה עולה?
לפי מחירון לשכת עורכי הדין, המחיר הרשמי לעריכת צוואה הוא 1,833 שקל. ייתכן מאוד שתמצאו עורכות דין שגובות פחות. אם מפקידים אותה אצל רשם הצוואות (זו לא חובה), העמלה היא 106 שקל (כתבו בגוגל "הפקדת צוואה מרחוק").