בגיל 24, באמצע שנה א' בבית הספר למשחק "ניסן נתיב", השחקנית דניאל גל התחילה לחלום סדרת חלומות שבכולם הופיעה ילדה קטנה במצוקה. לאט־לאט הופיעו גם פלאשבקים, עשרות פלאשבקים, שהצטרפו לכדי תמונה ברורה: בילדותה היא נוצלה מינית במשך שנים ולא זכרה זאת עד אז.
שמונה שנים אחר כך, בתום טיפול ארוך שעברה במרכז לטם, שמטפל בנפגעי תקיפה מינית, החליטה לחשוף את הסיפור. ביוני 2020 היא הופיעה על שער "לאשה" וכתבה מונולוג אמיץ במיוחד ובו גוללה את סיפורה. לפניכם כמה קטעים ממנו:
"בשנה וחצי שאחרי ההיזכרות המשכתי את חיי כרגיל, כביכול, אבל הרגשתי שאני משתגעת", היא כתבה. "פיתחתי הפרעות אכילה, היו לי התקפי חרדה יומיומיים, שמעתי קולות בראש שאומרים לי בצרחות שעומדים לפגוע בי, הייתי מתעוררת כל לילה מסיוטים חוזרים. היו לי התפרצויות זעם מזעזעות, ואנשים העדיפו להתרחק ממני. כשבאתי במגע עם גברים, הופיעה לי פריחה אדומה ומגרדת על כל הגוף.
"הייתה לי תחושת חנק תמידית ונחה לי אבן ענקית וכבדה באמצע בית החזה, באמת לא האמנתי שהיא אי־פעם תזוז משם. היו לי הזיות נוראיות. הזיתי שהבטן התחתונה שלי נופלת. התקשיתי להתרכז או אפילו לתקשר בפשטות עם אנשים בלי להרגיש סכנה איומה. חוויתי ניתוקים מהמציאות, נגעלתי מהגוף שלי, נבהלתי ממנו, היה לי קשה אפילו להסתבן במקלחת. בשנה וחצי האלו לא ידעתי שום דבר חוץ מרחמים עצמיים, תחושת כישלון, בדידות תהומית, זעם ואשמה. הרבה אשמה. הגוף שלי התנהג ככלא. חיי הפכו לסיוט. הגעתי למצב שנהרסה כל חלקה טובה שהייתה לי. ואם לא נהרסה עדיין, דאגתי להרוס אותה בעצמי.
"בגיל 12 חליתי במחלה שכתוצאה ממנה איבדתי את יכולת התנועה, את הרפלקסים ואת התפיסה המרחבית. בסופו של דבר הרופאים אבחנו שמדובר בגיליאן־ברה, מחלה נוירולוגית אוטואימונית (שבה הגוף תוקף את עצמו). הייתי משותקת חודשים ארוכים ולאחריהם התחלתי שיקום. מי שתקף אותי מינית, שהיה אדם שהכרתי טוב, לא הגיע לבקר אותי בבית החולים אפילו פעם אחת. הקשר נותק באותה התקופה. בזכות השיתוק בעצם זכיתי להגנה".
המונולוג של דניאל
(צילום : אורי דוידויץ)
למה החלטת לחשוף את הסיפור שלך?
"כי בסיפורים שלנו יש איזה יסוד מאחד, והדרך לאיחוד, לתחושתי, עוברת דרך היופי והכוח הלא ייאמן שיש בגוף שבור שבונה את עצמו מחדש. נוכחתי לדעת שמחיר הפרסום של הטראומה שלי הוא לא בעובדה 'שעכשיו כולם יודעים עליי', כי הטראומה שלי מעולם לא הייתה 'סוד'. כל מי שסבב אותי ידע, חברים, משפחה, קולגות, כך שהשיתוף הפומבי התנהג כמעט כמו המשך של מגמה שהתחילה שנים קודם".
ואיך הרגשת כשהסיפור האישי והכואב הפך לנחלת הכלל?
"שילמתי מחיר מסוים של התרחקות מעצמי. לרגעים זה הגיע למצב שבו אני יכולה להגיד לעצמי 'מותר לך לבכות, מותר לך לכאוב, מותר לך להישבר', אבל אני לא מאפשרת לעצמי אף אחד מהם כי מסתכלים עליי. מה, יראו אותי בוכה? כואבת? אוי ואבוי! באותם רגעים של פחד לא עולה בדעתי שהמילה 'טראומה' מופיעה בשם ההרצאה שלי 'מטראומה לגאולה', שאני בחרתי. אז מתברר שגם כשכותבים על זה, מדברים על זה, משתפים את כל העולם ואחותו, עדיין מסתתרת המשאלה לא להיות פוסט טראומטית. הנה אני נדרשת להזכיר לעצמי, שוב, את מה שאני אומרת כל הזמן: פוסט טראומה היא לא מחלה, היא הזמנה להתרחבות רגשית. זה אחד השיעורים הכי יפים שעברתי מאז הפרסום ב'לאשה'".
"קיבלתי אלפי תגובות ושיתופים של סיפורים אישיים שהציפו אותי. זה היה מרגש, קשוח ויפה כל כך, שלא לדבר על שיח ארוך שנפתח עם מרכזי הסיוע שנמשך עד היום"
מה עבר עלייך מאז?
"הכתבה הייתה רק נקודת הזינוק. יצאתי עם ההרצאה שלי שעוסקת באותו נושא, ועד היום אני מרצה ומתראיינת המון".
איך היו התגובות?
"וואו, כמה תגובות מרגשות. קיבלתי אלפי תגובות ושיתופים של סיפורים אישיים שהציפו אותי. זה היה מרגש, קשוח ויפה כל כך, שלא לדבר על שיח ארוך שנפתח עם מרכזי הסיוע שנמשך עד היום".
איזו תגובה הכי ריגשה אותך?
"וידויים של גברים שהותקפו. גברים הרבה פחות פונים לטיפול או משתפים בטראומה מינית מעברם. זה קרה לי לא מעט מאז פרסום הכתבה, שגברים שיתפו אותי ואחרי זה הגיעו להרצאה ומהר מאוד פנו לטיפול. יש יותר מרגש מזה בעולם?".
משהו בחיים שלך השתנה בעקבות החשיפה?
"אולי הדבר היחיד שהשתנה זה שראיתי מול העיניים שלי את הכוח העצום של השיתוף, ואיך הוא יכול להשפיע על אחרים. אז אם היה בי לפני הפרסום גרם אחד של ציניות, גם ממנו נפרדתי בעקבות הפרסום".
