"הוא גם אבא במשרה מלאה"
היא: שני סטביק (38), בעלים ומנכ"לית של סטודיו "נישה" לתכנון ולעיצוב פנים.
הוא: גילי סטביק (40), "המזכיר", מנהל החשבונות ואיש הקשר לספקים וללקוחות מבחינה אדמיניסטרטיבית; טכנאי ב"אינטל".
הורים לשלושה: (12, 9, 6) ומתגוררים במושב נחלה ליד קריית־גת.
בגיל 23, כשהכירה בפאב את גילי, אז סטודנט לכלכה וניהול, הייתה שני סטביק בוגרת לימודי מינהל עסקים עם התמחות בשיווק, ועסקה בניהול מכירות. אבל התשוקה האמיתית שפיעמה בה הייתה לעצב בתים. לכן בשעות הערב למדה עיצוב פנים והחלה לעצב דירות "על אש קטנה". כשנישאו, עבד בן זוגה כבנקאי באחד הבנקים הגדולים.
לאחר שנים של עבודה משרדית החליטה לקחת את עיצוב הפנים שלב קדימה ולהשקיע בו את כל כולה. בהתחלה, במקביל להולדת הילדים, היא עבדה לבדה, אבל עד מהרה גילתה שהיא מתקשה לשלב בין ניהול העסק, תיאום הפגישות והעיצוב. "הרגשתי שהעיסוק בצד הפיננסי מוריד ממני את היצירתיות ושאני מתקשה גם להיות אמן וגם להתעסק בכסף ובהנהלת חשבונות".
לפני כחמש שנים הצטרף אליה בן זוגה או כפי שהיא מגדירה זאת: "נכנס מתחת לאלונקה". "הוא ראה שקשה לי ופשוט אמר: 'תני לי לעזור לך!'", משחזרת שני. "הוא לא עזב את עבודתו הנוכחית כטכנאי במפעל השבבים של 'אינטל' בקריית־גת, אבל העובדה שהוא עובד שם במשמרות, ארבעה ימים במפעל, מאפשרת לו לעבוד איתי ולמלא את כל הפונקציות".
שני סטביק: "הילדים רואים בבית אמא קרייריסטית ולומדים שאבא יכול לכבס, לשטוף רצפה ולבשל. אני מאוד שמחה להראות להם שאין תפקידים תלויי מגדר"
מה התפקיד של בעלך?
"הוא סוג של 'מזכירה' שלי. מתעסק בצד האדמיניסטרטיבי של העסק, כולל עבודה מול ספקים, הדמיות, שרטוטים, הכנת חשבוניות, מעקב שעות ויד על הדופק לגבי תשלומים שלנו לספקים וגבייה מהלקוחות. הוא זה שמסמס ללקוחות שהגיע זמן תשלום. לגבי פגישות, היומנים שלנו מסונכרנים. אנחנו מנהלים אותם ביחד.
"בנוסף הוא גם אבא במשרה מלאה. הוא זה שמביא את הבן הקטן לגן ולוקח אותו, וגם מכין צהריים, נשאר עם ילד חולה. הבית עליו לגמרי. בסגרים אני עבדתי והוא היה עם הילדים".
מי יצר את המציאות הזו?
"אני. העבודה שלי מאוד תובענית ומגוונת, ואינה מוגבלת בשעות. אני יכולה להתחיל יום עבודה בבוקר ולסיים בחצות".
מי מכם מקבל משכורת גבוהה יותר?
"אני המפרנסת העיקרית אבל אנחנו לא מסתכלים על זה. החשבון שלנו משותף, ואין לנו קטע של אגו מי מכניס יותר לבית. כל אחד תורם את חלקו במה שהוא חזק. אני מאוד קרייריסטית ומכוונת מטרה, והוא אבא במשרה מלאה. אני האמא שמגיעה בערב לשבת עם הילדים שעה ולהשכיב אותם, לפעמים אני יותר אמא של שישי־שבת".
איך הילדים מקבלים את הסידור הזה?
"הילדים שלנו רואים אמא מצליחה, מאושרת ויוצרת. אני בהחלט משתפת אותם בעבודתי. הם גדלים בבית של אמא קרייריסטית ולומדים שאבא יכול לכבס, לשטוף רצפה ולבשל, וכל אחד עושה מה שהוא יכול למען הבית. אני מאוד שמחה להראות להם שאין תפקידים תלויי מגדר".
איך מגיבה הסביבה?
"יש הרמת גבות. בדרך כלל גם נשים שעובדות מחוץ לבית הולכות עם הילדים לגני שעשועים. אני לא אמא כזאת. לי יש פרטנר שנותן לי אפשרות וגיבוי לפרוץ גבולות ולעוף קדימה".
גילי סטביק, גם טכנאי ב"אינטל" וגם עובד בעסק המשפחתי
איך אתה מרגיש עם זה שאשתך היא הבוס שלך?
"נהדר. אני לא צריך לקבל שום החלטות", הוא מתבדח. "וברצינות, זה רק מחזק את הזוגיות והיחסים שלנו. אם בת הזוג שלך חוזרת מהעבודה מצוברחת ואתה שואל מה קרה, היא עונה לך: 'עזוב, זה משהו בעבודה'. אבל אני יודע בדיוק על מה היא מדברת, כי אני בקי בלו"ז שלה, מכיר את כל הדברים המעצבנים ותמיד יודע מראש איך אקבל את אשתי לארוחת הערב שאני הכנתי", הוא צוחק.
ולך אין אמביציות להצליח בזכות עצמך?
"העסק הוא של אשתי, אבל הוא בעצם של התא המשפחתי שלנו, והצלחה של העסק ששני מנהלת היא יעד משותף והצלחה של כולנו. כך אנחנו מסתכלים על זה וככה זה עובד".
גילי סטביק: "אני בקי בלו"ז שלה, מכיר את כל הדברים המעצבנים ותמיד יודע מראש איך אקבל את אשתי לארוחת הערב שאני הכנתי"
ואיך הסביבה מקבלת את חלוקת התפקידים ביניכם?
"שלא תטעי: החלטות בעניין הילדים מתקבלות ביחד. אני פשוט יותר נוכח בחייהם מבחינה פיזית. אבל במושב, לדוגמה, מרימים גבה. אני האבא שמביא ואוסף מהגן, נוכח באספות ההורים ובמסיבות, וכאן לא כל כך רגילים לזה".
וכשיש ויכוח, מי הפוסק האחרון?
"אנחנו מדברים ומגיעים למסקנה משותפת. לעולם לא ניכנס למיטה כועסים. אנחנו לא משאירים דברים לא פתורים ולא מטאטאים דברים מתחת לשטיח. כל ערב, כשהילדים ישנים, אנחנו יושבים ופורקים נושאים שלא הספקנו במהלך היום. אנחנו מדברים המון, והזוגיות שלנו מאוד חזקה, כי אנחנו שמים הכל על השולחן. אין סודות בינינו".
אתה נוהג לומר "אשתי היא הבוסית שלי"?
"בהחלט. אין לי בעיה עם זה. אני בכלל חושב שנשים צריכות לנהל את העולם. העולם היה נראה הרבה יותר טוב אילו זה היה קורה".
"רק אני מקבלת שכר"
היא: כליל בנימיני (32), מנכ”לית "בלו הונה", חברה לייצור קשיות מקש טבעי.
הוא: ינון שיר בנימיני (32), איש השטח של החברה, אחראי על החלוקה, השיווק והפעילות הטכנית והפיזית.
הורים לשתי בנות: יהלי (חמש וחצי) ואיתיה (שנתיים וחצי), מתגוררים בקרית טבעון.
4 צפייה בגלריה
כליל וינון שיר בנימיני. :"הוא מאוד מאמין בי, ולא מרגיש בתחרות אתי"
(צילום: יעל גבריאלי)
חברת "בלו הונה" (זן של צבת ים שחיה בהוואי) הוקמה לפני כשנתיים, במטרה לעשות טוב לעולם, וככזו, התוצר הראשון שהיא מוציאה לאור הוא קשיות שתיה מתכלות עשויות קש טבעי.
איך לא חשבו על זה קודם?
"גם אני שאלתי את עצמי אותה שאלה, לאור העובדה שבפייסבוק רואים סרטונים על הנזקים העצומים שהפלסטיק הבלתי מתכלה גורם לעולם", אומרת כליל בנימיני (32), מנכ"לית החברה. "באחד הימים, במקלחת, חשבתי על כך בפעם המי־יודע־כמה, ונזכרתי שעשור קודם לכן, בקריביים, ינון בן זוגי אמר לי: 'חייבים למצוא פתרון לקשיות הפלסטיק' וזה נשמע לי הזוי ולא קשור לחיי. אבל, הפעם יצאתי עטופה במגבת ואמרתי לו: 'אתה זוכר, שאמרת לי שחייבים למצוא פתרון לקשיות הפלסטיק?' בוא, נעשה את זה!'".
הם היו בני זוג בתיכון, נפרדו ונפגשו שוב לפני שטס לטיול. הגעגועים הובילו לפגישה בקריביים, ששינתה את חייהם לחלוטין. "לקראת הנסיעה המורה שלי ליוגה קישרה אותי עם ידיד, בכיר בחברת יהלומים שמפעילה חנויות לתיירי קרוזים. נשכרנו כאנשי מכירות, עבדנו בקריביים ובאלסקה וכשהריתי חזרנו ארצה, התחתנו ויהלי נולדה. אחרי כשנה חזרנו לחברה, כמנהלי חנות ענקית בברמודה, עם סחורות בשווי 100 מיליון דולר. היו לנו 30 עובדים ומלא אחריות. שם גילינו שיש לנו יכולת להניע צוות ולהוביל לתוצאות מצויינות".
אז למה חזרתם ארצה אחרי שנה?
"לא כל הנוצץ - יהלומים! הרגשנו שעושר אינו מה שאנחנו מחפשים ושיש לנו דברים הרבה יותר חשובים לעשות".
בארץ נולדה בתם השניה, איתיה. ינון עבד בהתקנת מתקני ספורט, כליל - בשירות לקוחות ("תמורת 35 שקל לשעה") ושניהם העמיקו בעולם הרוח. והבנו שאנחנו רוצים להקים חברה גלובלית שתעשה טוב לעולם.
מה זה אומר בפועל?
"לייצר קשיות אקולוגיות מקש, כלומר מהגבעול של החיטה, תוצר הלוואי שנשאר אחרי שאוספים את גרעיני החיטה. הכוונה שישמש אלטרנטיבה לשימוש בפלסטיק החד־פעמי, שאינו ניתן למיחזור וגורם הרס אקולוגי. בארצות הברית, ביממה אחת, משתמשים ב-500 מיליון קשיות לשתייה. בארץ מדברים על 5-3 מיליון קשיות ביממה. מספרים בלתי נתפסים!"
מה עושה החברה שלכם?
"אנחנו מפתחים פלטפורמה שכוללת זן רחב ושונה מזנים אחרים של שיבולת שפותח במכון וולקני, קנינו את הפטנט שלו וזרענו 10 דונם באיזור הכרמל לצורך שימוש בקשים. במקביל, חברת מהנדסים מייצרת לנו מיכון ייחודי לקציר, שישאיר את הקש שלם וגם פס לייצור המוני של קשים. בעזרתו נוכל לענות על צורך של מיליוני קשיות מקש ביממה. יש לנו כבר מפיצים בעולם למכירת הקשיות מקש ונקווה שתוך שנתיים יהיו כבר מדינות עם יצור מקומי לפי הפטנט שלנו".
בפברואר 2020 הם יצאו לדרך באופן רשמי. במרץ הוטל הסגר הראשון. "מחד, עצירה בלתי מתוכננת. מאידך, ינון הוצא לחל"ת מעבודתו בהתקנת מתקני ספורט, והשתלב בחברה במלוא זמנו".
כליל בנימיני: "לעתים אנחנו מביאים את הסוגיה בפני היועץ העסקי שמלווה אותנו. אדם שלישי עוזר להסתכל על ההחלטות בצורה מקצועית, ממרחק, ומפריד את זה מוויכוח ברמה אישית שיכולה לערער יחסים ולהיכנס הביתה"
איך מתחלקת העבודה ביניכם?
"אני המנכ"לית ומקבלת שכר. ינון אחראי על התפעול (אריזות, משלוחים, ייצור מקומי) ועל המכירות בארץ. כשאין סגר, הוא הולך למסעדות, בתי קפה, בארים, מדבר עם אנשים, מחבר אותם לרעיון וגורם להם להצטרף ל'בלו הונה'. יש כבר למעלה מ-150 מקומות בארץ שמגישים את הקשים או מוכרים אותם בחבילות ביתיות, שנארזות על ידי אנשים עם מוגבלויות מעמותת 'כוכב הצפון'. החיבור שלנו לחברת 'וגה', שמתחילה להפיץ אותנו לאלף בתי טבע וסופרמרקטים, הוא הישג של ינון שפגש את המנכ"לים שהתלהבו מהאנרגיה שלו ומהרעיון. אני הגעתי אליהם בהמשך, להציג את החזון העסקי לטווח ארוך. כרגע הקש מיובא. במאי נקצור את השדה שלנו ונתחיל לייצר קשים ישראלים. במקביל התחלנו לעבוד עם יצרן מאירופה שמכין קשיות מצמח הקנה. יש לנו המון רעיונות ואני מקווה שהקיץ יביא תנופה רבה".
איך זה להיות המנכ"לית של בעלך?
"הקשר בינינו מצויין ברמה החברית והמקצועית. אנחנו עובדים שנים ביחד. בינון יש משהו מיוחד: הוא מאוד מאמין בי, מפרגן וגאה בי ולא מרגיש בתחרות אתי. ואני גאה בו ומעריצה אותו על האומץ והיכולת לעשות דברים שאני לא יכולה. עם זאת, כשהתחלנו לעבוד כצוות ב'בלו הונה' היו חיכוכים כשלא הסכמנו על דברים. יש נקודות שמישהו אחד צריך להכריע ולקחת אחריות וזה על כתפי המנכ"לית, שזו אני. לעתים אנחנו מביאים את הסוגיה בפני היועץ העסקי שמלווה אותנו. אדם שלישי עוזר להסתכל על ההחלטות בצורה מקצועית, ממרחק, ומפריד את זה מוויכוח ברמה אישית שיכולה לערער יחסים ולהיכנס לבית".
ינון שיר בנימיני, עזב את עבודתו בהתקנת מתקני ספורט, לטובת העסק המשפחתי
תגדיר את התפקיד שלך.
"אני בן זוג של כליל, אב לשתי מתוקות, מנהל תחום המכירות והתפעול בחברת 'בלו הונה'. בגדול, תפקידי לתמוך בבניה ובתפעול של העסק".
אבל היא הבוסית.
"וזה נפלא. זה מביא לעסק את המיטב בכישורינו. אנחנו מתייעצים, יש בינינו הקשבה והבנה, אבל מישהו שצריך להוריד את הדברים לתוכנית פעולה וכליל עושה את זה בצורה מצויינת - גם כשמדובר בעבודה שלי".
ינון שיר בנימיני: "אני בן קיבוץ מורן מעולם לא גדלתי על הפרדה מגדרית. הכל שם שיוויוני. כולם יכולים לעשות הכל, ועובדה: אבא היה מזכיר המשק ואמא היתה מזכירת המשק"
איך זה עובד בבית?
"היא הבוסית גם בבית. יש גבר שאשתו היא לא הבוסית בבית? אנחנו הגברים צריכים שיגידו לנו מה רוצים מאיתנו בצורה ברורה ואז אנחנו מיישמים", הוא צוחק. "צריך לדעת לשמור על זה במרחב מכבד, תוך הבנה וכבוד הדדי שמאפשר את קיומה של המערכת הזוגית בצורה מיטבית.
"אני בן קיבוץ מורן ומעולם לא גדלתי על הפרדה מגדרית. הכל שם שיוויוני. כולם יכולים לעשות הכל, ועובדה: אבא היה מזכיר המשק ואמא היתה מזכירת המשק. העובדה שכליל היא מנכ"לית נפלאה אינה גורעת ממני ובטח שכך גם העובדה שיש לי מנכ"לית אישה, שהיא במקרה אשתי".
"אני הראש החולם, הוא המבצע"
היא: הדס מרזל (48), מנכ"לית ובעלים של "אנג'יס", חברה לאנרגיה.
הוא: נבות (48), בעלה, מנהל הטכנולוגיה בחברה ומלווה צוותים בשטח.
תושבי מושב גן־חיים, הורים לארבעה (19, 16, 15, 12).
כנערה, חלמה הדס מרזל להיות ארכיטקטית, אבל בפועל למדה הנדסת בניין בטכניון והחלה לעבוד במקצוע. במקביל ללידת הילדים שלה ושל בעלה נבות, מהנדס חשמל בוגר הטכניון אף הוא, עבדה בחברה לתכנון כבישים ובניינים ובחברה לניהול אתרי בנייה, וגילתה שאינה נהנית מעבודתה. "התחום שעמם אותי וחלמתי להקים מפעל שבו אוכל להגשים חלומות בגדול", היא אומרת כיום כמייסדת, בעלים ומנכ"לית של "אנג'יס". בשלב מסוים עזבה את תחום הבנייה, וב־2005 הצטרפה לחברה של אביה, שמכרה ציוד הקשור לייצור חשמל, "עד שאתאפס על עצמי".
כעבור שלוש שנים עזבה גם את החברה של אביה והקימה את "אנג'יס", חברת הנדסה שמוכרת שירותים, התקנות וציוד לתחנות כוח חשמליות. "זה היה למורת רוחו של אבא, ששאל למה לי להתחיל מאפס כשאני יכולה לעבוד בחברה המבוססת שלו. אבל זה בער בעצמותיי. הרגשתי תשוקה להגשים את עצמי בייסוד חברה שהיא שלי מאפס. כשאבא ראה שאין טעם להתווכח איתי, הוא נתן לי את ברכת הדרך וסייע לי".
מה עושה החברה שבראשה את עומדת?
"אנחנו משרתים צרכנים גדולים כמו מתקני התפלה, בתי זיקוק, מפעלים כימיקליים ומפעל לייצור מלט: מוכרים להם שנאים וציוד בדיקה וכן שירותים כמו בדיקות איכות, בדיקת גנרטורים ועוד. בשנים האחרונות נכנסתי לתחומים נוספים, כמו אנרגיה ירוקה. ב־2014 קיבלתי פרויקט גדול בתחנת כוח סולרית גדולה בדרום. זה חייב אותי לתיאומים הנדסיים מול רשת החשמל, הספק בחו"ל, המהנדסים של הלקוח וכמובן פיקוח בשטח, כדי לוודא שהפרטים מתואמים עד הפרט האחרון ושהכל עובד כמו בתזמורת פילהרמונית".
הדס: "כשקיבלתי פרויקט גדול הצעתי לו להצטרף. עקרונית, דיברנו על עבודה יחד עוד מימינו כסטודנטים דלפונים, אבל במשך השנים היה ברור שזה לא הזמן. הפעם ההצעה עבדה כמו קסם"
איך את מתלבשת כשאת יוצאת לשטח?
"תמיד הגעתי לבושה בחצאית ונעלי עקב כדי לשמור על תדמית של בעלת חברה רצינית. אבל פעם אחת, כשמכרתי שנאי לחברה גדולה ובאתי עם נעלי עקב, מנהל הפרויקט נתן לי נעלי שטח גדולות ממידתי כדי להקל עליי. ברור שנפלתי והגרבונים נקרעו, וכל היום הסתובבתי כך בין קבלני המשנה. גם כיום אני מסתובבת בשטח לבושה יפה, אבל יש לי במכונית נעלי שטח".
בשנים הראשונות של החברה המשיך בעלה, נבות, לעבוד בתעשייה האווירית. "הוא עשה חיל בחטיבה של תכנון מטוסים פרטיים", מציינת הדס. "אבל ב־2014, כשקיבלתי את הפרויקט הגדול, הצעתי לו להצטרף ל'אנג'יס'. עקרונית, דיברנו על עבודה יחד עוד מימינו כסטודנטים דלפונים, אבל במשך השנים היה ברור שזה לא הזמן מבחינתו. הפעם ההצעה עבדה כמו קסם".
מה תפקידו בחברה?
"אם אני הראש החולם, נבות הוא המבצע שמוציא אל הפועל. הוא יודע לאפיין מה הלקוחות צריכים, לבנות את הפתרון עבורם. כיום הוא מסתובב בשטח ואני פחות".
ומה תפקידך כמנכ"לית?
"לחלום על היום הבא. לפני כמה שנים הבנתי שהעולם עובר לתחום של ייצור אנרגיה עצמית. כלומר מפעלים, קהילות, בתי חולים ומלונות יתחילו לייצר את האנרגיה במקום שקרוב להם גיאוגרפית. תפקידה של חברת החשמל יהיה לאסוף עודפים של ייצור האנרגיה ולפזרם לצרכנים, ואנחנו נביא את הטכנולוגיות".
אם יש חילוקי דעות ביניכם, מי מכריע?
"אם זה בעניין הנדסי - נבות. בנושא ניהולי או כספי - אני. אם לא מגיעים לעמק השווה - אני.
ואיך זה משפיע על הזוגיות?
"אף פעם לא היו פיצוצים שהשפיעו על מערכת היחסים. אנחנו מתייחסים ל'אנג'יס' כמסע משותף".
מי מכם מקבל משכורת גבוהה יותר?
"אנחנו מקבלים משכורת שווה".
נבות מרזל עזב את התעשייה האווירית לטובת העסק המשפחתי
נבות, מה תפקידך בכוח?
"כמו בכל ארגון, מי שמנווט את החברה הוא המנכ"ל, ויתר עובדי הספינה חותרים במשוטים כדי להביא את הספינה לאן שרב־החובל אומר. מי שהקימה את החברה זו הדס, ואחרי שהיא נשאה בנטל כך וכך שנים הצטרפתי ואני כאן".
מקבל את מרותה?
"לא בדיוק במילים האלה. אנחנו מדברים על הכל, שנינו אומרים את דעתנו שלא תמיד אחידה, אבל מי שלוקח בסופו של דבר את ההחלטה זו היא".
נבות מרזל: "אנחנו מדברים על הכל, שנינו אומרים את דעתנו שלא תמיד אחידה, אבל מי שלוקח בסופו של דבר את ההחלטה זו היא"
איך הגיבו כשעזבת את התעשייה האווירית לטובת החברה של אשתך?
"העובדה שאני הולך לחברה של אשתי לא הייתה מעולם נושא. זה קוריוז. אבל אין ספק שעזיבת חברה שהיא 'כלוב של זהב', שבה היה לי טוב ומעניין, גררה הרמת גבה. אבל לי היה ברור שאני עושה את זה".
העבודה זולגת הביתה?
"בהחלט. אי־אפשר לעשות הפרדה מלאה. גם בבית היא הבוסית, ולי נוח במקום שלי".
