סיפורה של רותי שרף, בת 78 מהרצליה, נשואה, אם לשלושה וסבתא ל־11, במקצועה מטפלת באמנויות ובתנועה:
"אני חברה ותיקה באגודת הידידים של 'הבימה', אך מעולם לא הצטרפתי לנסיעות של התיאטרון לחו"ל. לפני כמה חודשים, כשדובר על נסיעה למרוקו עם ההצגה 'בוסתן ספרדי', הודעתי מיד שאני מצטרפת. שמחתי להיות נוכחת בהופעה של התיאטרון בארץ מוסלמית ובנוסף, הייתה לי סיבה אישית לחלוטין: אף שאין לי שורשים משפחתיים במרוקו, ראיתי בכך סגירת מעגל מרגשת.
את בעלי, ארל'ה שרף, הכרתי כשהייתי חיילת תל־אביבית בת 19. ידידי משפחה ביקשו שאפגש עם קרוב שלהם, סטודנט מפריז שהגיע ארצה לימים ספורים, והסכמתי בקושי. הגיע בחור גבוה ושרמנטי והתאהבתי בו ממבט ראשון. כנ"ל הוא. אחרי שלושה ימים החלטנו להתחתן והודענו להורים ההמומים. הוא חזר לפריז ואחרי חצי שנה השתחררתי שחרור מוקדם, נישאנו ונסעתי איתו לפריז.
במהרה גיליתי שהסטודנט המבריק למדע המדינה שלו נישאתי הוא גם סוכן המוסד הישראלי. בדיעבד הבנתי מדוע הייתי צריכה לעבור תחקיר ולקבל אישור לנישואינו, וגם במה כרוכים חיי איתו: חוסר ידיעה על מעשיו ונסיעותיו ובעיקר בדידות גדולה. מדי פעם נעזרו גם בשירותיי כבת לוויה וכבלדרית, אך רוב זמני הוקדש ללימודי צרפתית ותרבות צרפת – דברים שהביאו לי תועלת בהמשך, במשימה במרוקו.
לאחר שארל'ה סיים את לימודיו יצאנו לשליחות בבריסל. כמתחייב, התגוררנו במגורים מבודדים מהקהילה הישראלית. בעלי המשיך בנסיעותיו באירופה ואני גידלתי את שני ילדינו הראשונים - זה בהחלט היה מאתגר. ב־1969 חזרנו ארצה עם שני פעוטות וארל'ה השתלב במערכת היחסים הסודית שנרקמה בין המוסד ובין ארגוני הביטחון והמודיעין במרוקו. בשהותו במרוקו הוא נשא את השם הבדוי 'פול'. פירוט הפעילות שלו שם, כמו גם פעולות חשאיות אחרות שבהן היה מעורב, מופיע בספרו 'גלויות מהמוסד' (הוצאת כנרת זמורה) שהתפרסם באחרונה, לאחר שעבר צנזורה קפדנית.
זו הייתה תקופה קשה מנשוא, שבמהלכה לא היה לנו קשר, מלבד הודעות ש'הכל בסדר' שהועברו אלינו הדדית באמצעות המוסד. באחד הימים התבשרתי שהוא מסיים את תפקידו במרוקו ואמור לנחות בפריז. קניתי כרטיס טיסה, טסתי לפגוש אותו ואחרי יומיים בפריז חזרנו יחד לישראל.
ב־1975 ארל'ה קיבל את תפקיד חלומותיו: ראש שלוחת המוסד בפריז. היינו כבר הורים לשלושה וגרנו בהולנד, הפעם בקהילה ישראלית חמה, ואני למדתי באקדמיה לריקוד ותפקדתי כ'אשת המפקד' לנשות הקהילה. ב־1978 עברנו לפריז ובאחד הימים ביקש ממני חקה (יצחק חופי), אז ראש המוסד, להצטרף לארל'ה למרוקו, בזמן שהוא יחליף זמנית את ראש שלוחת המוסד שם. התרגשתי אך לא היססתי. שלחנו את שלושת הילדים לארץ, ולראשונה בחיי עליתי למטוס בזהות בדויה. מאותו רגע הייתי ניקול, וכמו שחקנית שמשננת תפקיד גיבשתי לי זהות של קנדית שחיה בבריסל, כי את בריסל הכרתי.
"כשבתו של איש צבא בכיר הזמינה אותי לביתה נרתעתי, כי חששתי שאם אתקרב אליה היא תעלה על זהותי"
במרוקו גרנו בווילה בפרבר יוקרתי. היה בה צוות מקומי שלא ידע על זהותנו האמיתית ולכן כל הקומוניקציה בינינו, גם כשהיינו לבד, הייתה בצרפתית. לא הסתפקתי בתפקיד פסיבי. כשארל'ה עבד ביום אני נפגשתי עם נשים מרוקאיות שהיו שותפות סוד, והלכנו לים עם חברותיהן שלא ידעו על זהותי. נכנסתי לתפקיד בטבעיות ואפילו נהניתי, אף שהקפדתי על שמירת מרחק. כשבתו של איש צבא בכיר הזמינה אותי לביתה נרתעתי, כי חששתי שאם אתקרב אליה היא תעלה על זהותי, והפסקתי את ביקורי במועדון שבו הייתה חברה. לעומת זאת, כזוג, היו לנו מפגשים אנושיים עם חברים שותפי סוד וחבריהם ומשפחותיהם שלא ידעו מי אנחנו, ושם באה לידי תועלת ההיכרות שלי עם התרבות והשפה הצרפתית. הבונוס שלנו היה בסופי שבוע, כשנסענו כזוג לטיולים בערי מרוקו ואני התרגשתי מאוד מהמקום ומאנשיו.
אחרי שבועיים מרגשים, שבהם שיחקתי את המשחק, סיימתי את חלקי במרוקו וחזרתי לפריז לבדי, כי ארל'ה נשאר שם להמשיך את משימותיו. מרוקו נשארה בזיכרוני כמתנה הכי יפה שיכולתי לקבל מהמוסד על עשרות השנים המאתגרות שבהן הייתי 'עזר כנגדו'. שם גם ניתנה לי אפשרות להרגיש על קצה המזלג מה זה להיות סוכן מוסד בזהות בדויה ובאיזשהו מקום גם להבין טוב יותר את ארל'ה ודבקותו במטרה.
שורה תחתונה: המעמד של הנפת דגל ישראל ושירת התקווה בסיום הצגת 'הבימה' במרוקו העניק לי סיפוק רב לצד תחושת גאווה אישית, על כך שארל'ה היה חלק חשוב בבניית יחסי האמון עם מרוקו ובאיזשהו מקום - גם על תרומתי הקטנה לכך".
