סיפורה של קימברלי ווך, בת 34 מגבעתיים, בזוגיות ובהיריון, מורה לאִגרוף והגנה עצמית ובעלים של מועדון אִגרוף לנשים "קימברלי'ס" בתל־אביב:
"כשהייתי בתחילת שנות ה־20 לחיי, בן זוגי ואני רבנו. אני לא זוכרת על מה, אבל רגע אחרי, היד שלו דחפה את הראש שלי לכרית של הספה. נאבקתי על הנשימה. גרנו מעל ציר תנועה סואן ותמיד היה רועש. באותן שניות היה פתאום שקט מוזר כזה. הכל השתתק. אני זוכרת שבשברירי השנייה שהצלחתי להילחם והראש שלי קצת התרומם, הבטתי סביב. ראיתי אור שנכנס דרך החלון ודיסק שהיה על השולחן. חשבתי לעצמי, מעניין אם ככה מרגישים לפני שמתים. לא הרגשתי כאב או כעס. גם לא פחדתי. קיבלתי את זה שזה הסוף.
עד גיל עשר גדלתי בניו־יורק, אבא שלי אמריקאי ואמא שלי ישראלית. היה הרבה מתח בבית, ריבים וכעס. חשבתי שככה נראית מערכת יחסים. זמן קצר אחרי שהגענו לישראל אבא שלי עזב את הארץ ואני לא בקשר איתו.
את בן הזוג ההוא הכרתי באוטובוס. חודשים נסענו באותו הקו. היינו יחד תקופה ארוכה. די מההתחלה הרגשתי שיש מצבים שהוא כועס בלי פרופורציה. פחדתי מהתגובות שלו. פעם הכנתי ארוחת דגים מושקעת וקניתי יין אדום לארוחה. הוא התעצבן שבחרתי ביין אדום במקום בלבן והטיח את הבקבוק בקיר. היו גם ענייני שליטה, הוא היה המחליט הבלעדי והוא הסמכות. התפשרתי כל הזמן. שואלים אותי 'איך לא עזבת?!', 'איך לא ראית?!'. הייתי צעירה. זה כמו צפרדע ששמים במים ומחממים יותר ויותר עד שהיא מתבשלת. משהו בתפיסת המציאות מתעוות.
אין לי מושג כמה זמן המאבק עם הכרית נמשך. פתאום הוא יצא מהאמוק, שחרר אותי, אמר לי שאני חייבת ללכת ודחף אותי מחוץ לדלת. שמתי רגל בדלת והוא סגר אותה עליי. בוקר, אני בפיג'מה, יחפה, בלי ארנק או טלפון, יוצאת לרחוב. הלכתי לחבר שגר לא רחוק. מרוב שהייתי אאוט, שכחתי שהוא טס לחו"ל. פתח לי את הדלת אדם זר שסיבלט ממנו את הדירה. סיפרתי לו מה קרה. הוא אמר לי שאני חייבת ללכת למשטרה. אמרתי, 'מה פתאום? זה יהרוס לו את החיים'. הבחור שכנע אותי. הוא נתן לי נעליים, המשכתי לתחנה והגשתי תלונה. ניידת הביאה אותו אזוק בידיים וברגליים. הוא הסתכל עליי והרגשתי אשמה.
אמרו לי שהוציאו לו צו הרחקה. כשהצו נגמר והוא דרש לחזור הביתה, עזבתי. חברים עזרו לי לארוז.
במשך שנים הדחקתי את האירוע הזה. לא דיברתי עליו עם אף אחד. הרגשתי שזה היה חלום רע או סצנה שראיתי באיזה סרט. לא משהו שקרה לי. עשיתי תואר בתקשורת במנשר, נסעתי לטיול גדול, גרתי עם שותפים. אבל הבנתי שיש משהו לא מטופל שאני חייבת לעבד. השקט ההוא שחוויתי בתקיפה חזר בכל מיני סיטואציות בחיי. הבנתי שזה ניתוק, שאני מכבה את עצמי ברגעים קשים. במקביל לטיפול הפסיכולוגי נרשמתי למכון כושר.
זה היה בשנת 2016. מדריכת הכושר במכון הציעה שנתאמן על שק אגרוף. זה הדליק אותי והחלטתי לקחת שיעורים. כשסגרו את חברת ההייטק שבה עבדתי כאשת שיווק, ראיתי בכך הזדמנות ונרשמתי באינטרנט למחנה אימונים של אִגרוף תאילנדי בפוקט בתאילנד. אמרתי לעצמי שמקסימום אם זה חארטה, אנפוש באי.
"שואלים אותי 'איך לא עזבת?!', 'איך לא ראית?!'. הייתי צעירה. זה כמו צפרדע ששמים במים ומחממים יותר ויותר עד שהיא מתבשלת. משהו בתפיסת המציאות מתעוות"
למזלי, הגעתי למחנה רציני. במשך חודש התאמנתי כל יום במשך שש־שבע שעות. למדתי קראבי קראבונג (אמנות לחימה הכוללת שתי חרבות), ג'יו ג'יטסו ואֽגרוף קלאסי. חזרתי לארץ כי חיכתה לי עבודה חדשה, אבל הבנתי שאני מחכה לכל רגע פנוי כדי ללכת להתאמן. אנשים סביבי לא הבינו. אמרו לי, 'את לא הולכת להיות מייק טייסון'. החלטתי להתפטר מהעבודה.
התחלתי לעבוד כמאמנת כושר (עם תעודה שהוצאתי כמה שנים לפני לכן ולא השתמשתי בה) ולעשות אימוני קרבות, מול יריבה. ב־2019 זכיתי במקום השני באליפות ישראל באגרוף קלאסי. הבנתי רק אחרי כמה שנים שההחלטה ללמוד אגרוף נבעה מזה שאני לא מוכנה להיות יותר חסרת אונים. זה חיזק אותי גם נפשית. בקרב אי־אפשר להיות מנותקת. את צריכה לטפל ביריבה, את מחוברת לעצמך ובונה חוסן.
"מכון אגרוף הוא מוסד גברי קשוח, להיכנס למכון עם עשרות גברים מתאבקים ללא חולצה זו חוויה שיכולה להיות מאיימת"
לפני שלוש שנים פתחתי מכון אגרוף שמיועד לנשים בלבד. מכון אגרוף הוא מוסד גברי קשוח, להיכנס למכון עם עשרות גברים מתאבקים ללא חולצה זו חוויה שיכולה להיות מאיימת. פתחתי את המקום בקורונה והיה קשה. במשך שנה ישנתי במחסן קטן במכון. בשנה האחרונה הוא צובר תאוצה. אני שומעת מהמתאמנות סיפורים על אירועי אלימות ופגיעות מיניות שעברו ושמחה שהן מרגישות שהן במקום שמכיל אותן. אני רוצה להעצים נשים דרך האגרוף.
לפני שנתיים וקצת הכרתי את בן זוגי. יש לו מכון אגרוף משלו. הוא שמע על הזוגיות שהייתי בה והוא מדהים ורגיש לזה. אני מאמינה שבעתיד נעשה שיתופי פעולה מקצועיים. גם עכשיו, כשאני בהיריון, אני ממשיכה להתאמן, אבל בלי לעשות קרבות".
שורה תחתונה: "בלי להסיר את האחריות מהתוקף ומהמשטרה, נשים צריכות להבין שאין דבר חשוב יותר מלדאוג לביטחון האישי שלהן".
פורסם לראשונה: 23:32, 05.01.23
