תמונה מהאלבום הפרטי של מיקי גבע, שחקן, ב־9.10 יחגוג יום הולדת 44 במופע סטנד־אפ ושירה ויארח אמנים אחרים במועדון הגריי, יהוד:
"התמונה צולמה בחצר הבית של סבתא ננה בקריית־מלאכי. שמה היה חנה רחמים, ואנחנו קראנו לה ננה (סבתא בעיראקית). אני בכיתה ג' ואחותי, דנה, בכיתה א'. מדי יום סבתא ננה הייתה לוקחת אותנו לבית הספר. היינו הולכים שלושתנו יד ביד. בסוף היום היא הייתה מחזירה אותנו הביתה. גם באחד בספטמבר היא ליוותה אותנו למסגרות, כי אמא שלי הייתה גננת. אני זוכר את ההליכות האלה: כל כמה דקות היא הייתה מתיישבת לנוח.
גרנו כמה שנים בבית שלה, עד שלהורים שלי היה מספיק כסף לקנות דירה משלהם ועברנו לגור לא רחוק. אמא שלי מספרת שכשסבתא ננה הייתה באה לבקר וחולצת נעליים, הייתי מחביא לה את הנעליים כדי שלא תוכל ללכת.
סבתא ננה נולדה בגבול של עיראק וכורדיסטן ודיברה רק עיראקית, ובזכותה אני מדבר את השפה שוטף. מקצבת הזִקנה שהיא קיבלה היא הייתה שומרת לי בצד גולדה, שטר צהוב של עשרה שקלים. בהמשך, כשבגרתי, זה הפך ל־50 שקל. תמיד גם היו לה שוקולדים בשבילנו. פינקה מהודו עד כוש.
הייתי ילד ליצן כזה, שתמיד מחפש את הדאחקה. היו מענישים אותי ומוציאים אותי מהכיתה, עד שבסוף איזה מורה הבין אותי ונתן לי חמש דקות של סטנד־אפ מול הכיתה, בתנאי שאסתום במהלך השיעור. זה הפך אותי לילד יותר קשוב. סבתא ננה נתנה לי להיות אני: היא התגלגלה מצחוק ממני. היא הייתה הקהל לכל השטויות הראשונות שלי. הייתי מדבר איתה כמו עיראקי מבוגר, עושה כאילו אני מתעלף, היא הייתה צועקת, ואז הייתי מתעורר והיינו צוחקים. גם כשהייתה כבר כמעט בת 90 ולא הבינה את הפאנצ'ים שלי, את האווירה ואת החיקויים, היא הגיעה להופעות שלי ובירכה אותי לפני כל הופעה.
היא נפטרה ב־2002. מאז עברו 21 שנה, אבל הקשר בינינו נמשך. היא מלווה אותי, מתווכת שלי לאלוהים. אני מתייעץ איתה. פעמיים הלכתי לרבנים והם אמרו שהיא שומרת עליי. אני גם שמח לספר עליה לבן שלי ולהראות לו את תמונות הילדות שלי איתה, כמו התמונה הזו".
