יש לי תחביב ביזארי: לבהות בזוגות שמחזיקים ידיים ולתהות מה בדיוק הסיפור שלהם וכמה זמן הם יחד. וכשאני רואה זוג קשישים עושים את זה, אחרי שאני מוודאת שהאחיזה היא נטו ממניעים רומנטיים ולא כדי לשמור אחד על השני מלמעוד (למרות שבינינו, גם זה רומנטי) או חלילה להיכנס בעמוד, אני מוקסמת ותוהה מה הסוד. איך אחרי כל כך הרבה שנים הם עדיין צועדים יד ביד כמו יון ויונה שרק עזבו את פיר הכביסה של ההורים.
התחביב התחיל עוד כשהייתי נשואה. כי לא רק שבעלי לא החזיק לי את היד, הוא גם תמיד נהג ללכת בקצב סופר־מהיר והותיר אותי מדדה על עקביי מאחור. וזה היה אירוני. כי דווקא בדייטים הראשונים שלנו הוא לא הפסיק לאחוז בידי ושנאתי את זה. אני ממש זוכרת איך בדייט השני צעדנו לאורך הטיילת, וכל הזמן חשבתי "למה הוא הוא עושה את זה? אנחנו בקושי מכירים", ואז מהלחץ, היד שלי התחילה להזיע. וזה גם היה מביך. וחלקלק.
שנתיים אחרי, כשמצאתי את עצמי שוב מנסה להדביק ללא הועיל את פער הצעידה בינינו, שאלתי אותו מדוע אחרי שהפכנו לזוג הוא הפסיק. הוא השיב שבשלב ההוא עוד לא הייתה בינינו אינטימיות ולכן היה צורך באינטימיות מלאכותית. זה נשמע לי חכם, אז הרמתי ידיים.
עד שלילה אחד החליט להתיישב אצלי בעין חיידק מרושע שגרם לכאבי תופת ועיוורון. בעלי הסיע אותי למיון ונדרשה צעידה מהחנייה. מאחר שאני מחבבת את הגרוש, לא ארחיב בפרטים. רק אומר שכן - הוא שמר גם אז על מסורת הצעידה המהירה שלו, ואני, ובכן... נתקעתי בעמוד.
מאז כשאני מביטה בזוגות שצועדים בהרמוניה, אני תוהה מה בעצם גורם לזוגות שהתחילו באותו מצב של התאהבות - להפוך לכאלה שמעדיפים את הספייס (או אפילו כמוני, מתגרשים בסוף) או לזוגות שאחרי עשרות שנים יחד עדיין צועדים כאילו מדובר בדייט שני שלהם בטיילת.
בחודשים האחרונים התחלתי לעקוב אחר זוג כזה בשכונה. אחרי מבצע נועז שכלל תחילה הנהונים לשלום, בהמשך מחמאות לחיית המחמד שלהם ומשם לסמול־טוק גנרי, הרגשתי שהבשיל הרגע לירות את השאלה: "מה מביא אתכם לצאת כל ערב לטיול עם הכלב תמיד ביחד, תמיד יד ביד?".
שניהם חייכו והתגאו שהם נשואים כבר 30 שנה. "זה עניין של מזל אבל גם של אישיות", אמרה האישה. "שנינו לא אוהבים להתעכב על שטויות", הוסיף הבעל. באותה שיחה נכחה גם שכנה גרושה שתהתה אם הם לא מרגישים שהרצונות שלהם השתנו עם השנים. "כי כשאני התחתנתי", הסבירה, "אמרתי שהדבר שאני הכי אוהבת בבעלי זה את הרוגע והשקט שלו, והוא אמר שהוא הכי אוהב בי שאני אש וסערה. עד שאני לא יכולתי לסבול את השקט והוא לא סבל את האש...".
בשלב הזה ענו בני הזוג שאצלם זה פשוט עובד, והמשיכו הלאה. יד ביד כמובן. בדרך הביתה נזכרתי במשהו שג'וליה רוברטס אמרה פעם, שאם היה אפשר לחזות מה יהפוך סרט לבלוקבסטר, בחיים לא היו סרטים רעים.
חשבתי עד כמה זה דומה לנישואים: יכולים ללהק שני שחקנים עם כימיה נהדרת ותסריט מבטיח, אבל לפעמים זה יגרום לקהל לצאת באמצע באכזבה או לחלופין להישאר עד הסוף ולמחוא כפיים. בשני המקרים עוד לא פוצחה הנוסחה. מה שבטוח: אם מדובר בזוג בר־מזל ממש, הוא ייצא מהאולם כשהוא מחזיק ידיים.
