כבר למעלה מעשור שנגה ד'אנג'לי מתחזקת קריירת סטנדאפ שכוללת סרטונים שקורעים את הרשת ומופע אישי מצליח שרץ ברחבי הארץ. כשעלתה במרץ האחרון להופיע בפני 400 איש באולם תל אביבי, קרה משהו שלא קרה לה בעבר. "התחלתי לדבר, ופתאום הרגשתי חולשה מטורפת בכל הגוף", היא מספרת. "יובש בפה, רעידות, סחרחורת נוראית. ובאותו רגע נפתחו אצלי שני ערוצים. ערוץ אחד שבו אני ממשיכה לדבר לקהל מולי כרגיל וערוץ שני שבו אני מנהלת דיאלוג לגמרי נפרד עם עצמי: 'מה קורה לי עכשיו? מה יש לי? אני צריכה אמבולנס? אולי זו פשוט נפילת סוכר? אולי לא אכלתי מספיק? מה אכלתי היום? אה, רגע, דווקא אכלתי כמו שצריך'".
נשמע מפחיד.
"תוך כדי אני מבינה שהקהל לא מרגיש שמשהו איתי לא בסדר. אז אני אומרת לעצמי: 'אוקיי, הם צחקו, זה טוב'. אני מסתכלת על השעון וחושבת 'יש לי עוד 45 דקות, אנסה למשוך עד הסוף'. כי זה הקטע בסטנדאפ. בניגוד להצגה, זה קהל שקנה כרטיסים במיוחד בשבילך. את לא מרגישה נעים להגיד ל־400 אנשים שתכננו תוכניות ובאו רק בשבילך הערב שאת לא יכולה לקיים את המופע. אני גם לבד על הבמה. אין שחקן נוסף שזה הרגע שלו להציג ואני יכולה שנייה לנוח, לנסות להבין מה יש לי. אפילו אין כיסא לשבת עליו. בסופו של דבר הצלחתי לסיים את המופע, וכשסיימתי, גם חזרתי לעצמי. וזה היה הכי מוזר! כשהגעתי הביתה סיפרתי מה קרה לאורי (לוין, בעלה). הוא אמר: 'נשמע שהיה לך התקף חרדה'".
"ניסיתי לדבר עם החרדה. אמרתי לה: 'תשמעי, את יכולה בבקשה לבוא בשעות אחרות? פשוט יש לי קהל אחר שאני מקבלת כרגע. למה שלא תבואי בשעות הבוקר?'"
וזרמת עם האבחנה?
"בהתחלה לא, כי למה שיהיה לי התקף חרדה? כבר שנים שאני מופיעה, לפעמים אפילו לפני קהל גדול יותר. אמרתי, 'זה בטוח לא בגלל הפחד מההופעה'. ובניגוד לתחילת המלחמה שאז באמת היה יותר לחץ נפשי, בתקופה הזו לכאורה היה רגוע יותר ביטחונית וכלכלית. גם אני וגם אורי עצמאיים (אורי הוא מסעדן, מבעלי "סאלוף ובניו" ו"הקטן". י"מ), ובתחילת המלחמה הפרנסה של שנינו נפגעה. אנשים לא יצאו למסעדות, ומופעים התבטלו. אנשים היו צריכים אפודים קרמיים, לא פאנצ'ים. אבל דווקא בחודש מרץ, שגם היה סביב 'יום האישה', היומן שלי היה מלא הופעות. בגלל זה גם לא הייתה לי הפריווילגיה לעצור. לא יכולתי להגיד שאני מבטלת את ההופעות כי התחילו אצלי התקפי חרדה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתמודד עם זה, גם אם זה יהיה סיוט. המשכתי להופיע כל ערב, ותוך כדי אני קולטת שהחרדה מגיעה רק בזמן שאני על הבמה, דווקא בנקודת הזמן הכי קריטית עבורי. ניסיתי להצחיק את עצמי ולדבר עם החרדה. אמרתי לה: 'תשמעי, את יכולה בבקשה לבוא בשעות אחרות? פשוט יש לי קהל אחר שאני מקבלת כרגע. למה שלא תבואי בשעות הבוקר? בסביבות עשר אין לי כלום'. בסוף הצלחתי לסיים את החודש הזה עם כל ההופעות, אבל מיד אחר כך נעשיתי חולה. גמרתי עם 40 מעלות חום".
3 צפייה בגלריה
"בזכות ההומור את יכולה לבטא את כל מה שחשוב לך להגיד". ב"מועדון הסטנדאפ" בכאן 11
(צילום: באדיבות מאי טי-וי, כאן 11)
הצלחת להבין למה זה קרה? טיפלת בעצמך?
"התחלתי לעשות ריברסינג, טיפול בעזרת נשימות. במהלך הטיפולים פירקתי מעצמי טונות של בכי וסטרס. המטפלת שלי הסבירה לי שבמשך חודשים ארוכים אגרתי בתוכי לחץ ומתח בכמויות. בדיעבד, הבנתי שלא היו חסרות סיבות בשבילי להיות חרדה, שכמו רבים, כנראה, אני מתקשה להכיל רגשית את כל מה שקרה במדינה מאז 7 באוקטובר, שהאישי והמדיני כל הזמן מתערבבים לי. זה הלחץ הכלכלי, זה הפחד הקיומי, וזה בעיקר הניסיון להעמיד פנים בפני הילדים שלך שהכול בסדר. את כל הזמן נמצאת בסוג של הדחקה כדי לתחזק בית מתפקד. כבר שנה שאנחנו, ההורים, מעמידים פנים שאנחנו חיים במקום נורמלי. אני כל היום מנהלת שיחות עם הילדים שישראל זה המקום הכי בטוח. אני אומרת להם: 'אין אף מדינה שיש לה כיפת ברזל כזאת!'. אבל את יודעת בתוכך שגם אין אף מדינה שיורים עליה טילים כל היום. אנחנו גרים בתל אביב ואין לנו ממ"ד. הילדים שלי קטנים, אמיתי בן עשר, אביגיל בת שבע, ואלון בן שנתיים וחצי. בתחילת המלחמה, בגלל שלא רציתי שיילחצו, כל הזמן ניסיתי לשדר להם כאילו זה דבר נחמד. 'יאללה, צריך לרדת. עכשיו נפגוש את השכנים'. אבל בסופו של דבר יש גבול עד כמה אפשר להמשיך עם המשחק הזה של 'טרילללי, טרללה, אזעקה זו הפעלה'. מה גם שזה לא רק האזעקות".
כלומר?
"זו התחושה הזו שאת והילדים שלך חשופים כל הזמן לפיגועים. את אומרת לעצמך 'חייבים שגרה', אז את הולכת עם הילדים לגינה, ופתאום ליד הבית שלך קורה פיגוע מטורף כמו זה שקרה ביפו. קיים כאן קו עדין מאוד בין הניסיון לנהל חיי שגרה רגילים, ובין זה שאסון תהומי הולך לקרות לנו בכל רגע. אני ואורי גם אוהבים מאוד מסיבות טבע. יכולנו למצוא את עצמנו בנובה. לא מזמן הלכנו עם חברים למסיבה כזו, פעם ראשונה מאז הטבח, ומצאתי את עצמי אומרת לחברות: 'כאן, ליד השיח, יש אחלה תעלה במקרה שנצטרך להתחבא'. את מבינה? את מגיעה למסיבה ומיד חושבת על מקומות מחבוא ודרכי מילוט. זה כאילו 'בואו נתארגן על סמים ותעלה טובה'. אין ספק שמשהו נסדק אצל כולנו".
"אני זוכרת היטב את ההודעה הראשונה שאורי כתב לי: 'הופה, הופה, בחורה מאירופה. מתי רואים אותך?'. אמרתי, 'וואו, זה שייקספיר של התקופה'"
את מתמודדת עם המציאות הלא נורמלית לבד או לוקחת כדורים?
"אני עדיין לא לוקחת כדורים, גם אחרי שהתחילו אצלי התקפי חרדה, אבל אני בהחלט חושבת על זה. לא מזמן קראתי שבישראל, גם השנה, אנחנו ממוקמים גבוה בעולם במדד האושר. ואז בדקתי וראיתי שאנחנו גם אחת המדינות שבה צורכים הכי הרבה כדורים פסיכיאטריים. אז מה זה אומר? שהכדורים עובדים. וכנראה אצלנו באמת חייבים אותם. כי מה נעשה? מיינדפולנס? זו שיטת הירגעות שיכולה אולי לעבוד יפה במדינות שהכול מתפקד בהן: 'בואי נראה עכשיו איך המחשבה הלא נעימה חולפת'. אבל אצלנו? זה כמו לראות בן אדם שעלה על מוקש ואז להציע לו קלגרון".
גילמתי פאקינג פסל עם בוץ
ד'אנג'לי (41) נולדה בחיפה לאבא רואה חשבון (שעלה מאיטליה ומכאן שם המשפחה הייחודי) ולאמא שעבדה כסטטיסטיקאית בחברת החשמל. אחרי שירות צבאי כמש"קית חינוך בגולני החלה ללמוד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ובאמצע שנה ב' נאלצה לנשור. "אמרו לי שם שאין לי מספיק מרפקים להיות שחקנית", היא מספרת. "אמרו: 'את קומיקאית, את לא תחזיקי דרמות. את לא בנויה לזה".
נעלבת?
"מאוד. בהתחלה זה שבר אותי לגמרי. היום אני מסכימה שיש דרמטיות ממני. כלומר, אני יכולה להחזיק דרמה, אבל בואי נגיד שיש כאלה שיכולות להביא את עומקי הרגש הרבה יותר. אבל אז, לתחושתי, להגיד לי שאני יכולה להיות רק קומיקאית הרגיש לי נורא מזלזל. בגלל זה בהתחלה אמרתי: 'אני אראה להם מה זה. אוכיח אחרת'. המשכתי ללמוד משחק בקורסים פרטיים והופעתי בתיאטראות קטנים. בין היתר מצאתי את עצמי משחקת בתיאטרון 'אורתו דה' בהצגה 'אבנים'. זו הצגה בפנטומימה שבה אני ויתר השחקנים גילמנו פסלים של מורדי הגטאות שמתעוררים לתחייה. לצורך התפקיד הייתי צריכה למרוח בכל פעם את הפנים שלי בבוץ, ובמשך כל הזמן שהייתי על הבמה לא אמרתי מילה. יום אחד, בעודי מגלמת פאקינג פסל באולם בצוותא, אני שומעת את עדי אשכנזי באולם השני. זה היה לפני 12 שנה, עדי כבר הייתה מוכרת. בסיום ההצגה שלי מיהרתי להיכנס לאולם שלה, ואני זוכרת איך הבטתי בה על הבמה כשהיא במלוא עוצמתה ואמרתי לעצמי: 'זהו, אני מורידה את הבוץ מהפנים, מפסיקה להיות אבן והולכת להיות סטנדאפיסטית'. הבנתי שזה המקצוע הכי לא מזלזל שיש. שבזכות ההומור את יכולה לבטא את כל מה שחשוב לך להגיד - ושאת יכולה לעשות את זה גם בצורה ערכית, חכמה ואינטליגנטית".
היא התחילה לכתוב לעצמה חומרים והופיעה בבמות פתוחות. שנה אחרי החלה להופיע גם ב'הצחוקייה', תוכנית סטנדאפ לילדים בערוץ ניקלודיאון. "ובוקר אחד אני מקבלת הודעה מעדי אשכנזי", היא נזכרת. "היא כתבה לי משהו בסגנון שהילדים שלה צופים בתוכנית וחושבים שאני מלכה. כתבתי לה, 'אני מלכה? את המלכה האם!'. אז גם סיפרתי לה על אותו רגע מכונן".
"אמרתי: כזה אני רוצה"
ב־2016 עלתה ד'אנג'לי במופע סטנדאפ אישי משלה, ובמקביל גילמה תפקידי אורח בסדרות ילדים. היום היא מתארחת קבוע בתוכנית "הפסקת צהריים" בגל"צ, ובשבוע שעבר עלתה "מועדון הסטנדאפ" בהשתתפותה (כאן 11, ימי שלישי ב־22:00), תוכנית בידור שמשלבת סטנדאפ עם מערכונים מצולמים שמופיעים בה גם אורנה בנאי, אבי נוסבאום, הדר לוי, עידן אלתרמן, תום יער ואחרים. היא גם משתתפת ב"אל עצמי", סדרת נוער שתעלה בקרוב ב־yes ומבוססת על ספרה המפורסם של גלילה רון־פדר־עמית.
את בעלה הכירה כשהייתה בת 29. "אני טיפוס של מערכות יחסים ארוכות", היא אומרת. "מצאתי את עצמי שנתיים לבד, עמוק בתוך חיי רווקות עלובים ואומללים. אורי היה אז שותף בבר 'טפאלה', והגעתי לשם עם חברים. אחד מהם היה חבר משותף של שנינו. מהרגע הראשון שראיתי את אורי הוא מצא חן בעיניי. הוא שם מוזיקה, קצץ סלט ונעל נעלי טבע. אמרתי, 'כזה אני רוצה'. ביקשתי מהחבר המשותף שיחבר בינינו, אבל אורי לא היה מעונין בי! הוא אמר לאותו חבר: 'תגיד לה שאני לא בנוי רגשית'. עכשיו עאלק לא בנוי רגשית. שבוע אחרי זה הוא כבר התחיל לצאת עם המלצרית".
אויש.
"כן. זה היה סופר־מעליב וסופר־מביך, בעיקר כי עוד המשכתי לשבת שם בבר עם כל החבר'ה. בשירותים היה תלוי לוח עם גיר, והייתי כותבת עליו משפטים כמו 'אורי, תעשה לי ילד', ואחרי זה התעצבנתי וכתבתי, 'אורי, מי רוצה אותך בכלל?'. הוא כמובן לא ידע שזו אני, אבל הייתי מתוסכלת גם מזה שהוא לא היה מעוניין בי למרות שהרגשתי שזה ממש יכול היה לעבוד בינינו, וגם בכלל מחיי הרווקות. כל הזמן ניחמתי את עצמי שבסופו של דבר זוגיות זה כמו חנייה, את צריכה רק אחת (למרות שאם את בתל אביב, אם את מוצאת סוף־סוף מקום פנוי, כנראה שזה נכה). בכל מקרה, כעבור שנה אורי נפרד מאותה מלצרית וביקש את הטלפון שלי מהחבר המשותף. הייתי בהלם".
והסכמת?
"ברור! הגעתי לתל אביב מחיפה. אצלנו אין פאסון. אני גם זוכרת היטב את ההודעה הראשונה שהוא כתב לי: 'הופה, הופה, בחורה מאירופה. מתי רואים אותך?'. אמרתי, 'וואו, זה שייקספיר של התקופה'. חשבתי איך אני עונה על זה. 'היי, זו הסחורה. מקווה שתפרוק אותי בזמן?'. בכל מקרה יצאנו, וכבר מהדייט השני היה ברור לשנינו שזה זה. תוך שנה התחתנו".
"אני מרגישה שאין לי פריווילגיה לשתוק"
לאורך השנים ההומור של ד'אנג'לי עבר כמה מטמורפוזות: בהתחלה היא עסקה בעיקר בזוגיות ובסקס, בהמשך באימהוּת ובחוסר רצון בסקס, ובשנים האחרונות היא נוגעת יותר בסוגיות חברתיות ובמעמד הנשים. "אין ספק שככל שאני מתבגרת, יש יותר נושאים שמעניינים אותי ובמקביל יותר ברור לי מה הקול שלי", היא מסבירה. "אני כן יכולה לדבר על סקס גם עכשיו, אבל זה יהיה ממקום שאני מרגישה שאני מביאה משהו חדש ושאני לא מביכה אף אחד. מעמד הנשים זה משהו שמאוד בוער בי. התרגלנו לשמוע את העולם דרך הפריזמה של הגברים, וכל כך קריטי עבורי לדבר אותנו. אני משתגעת מהעובדה שמצד אחד יש נשים טייסות ונשים שנלחמות בטנקים, אבל עדיין אין לנו במדינה ייצוג ממשי. בעמדות המפתח עדיין שולט העולם הישן שבו יושבים גברים מלאי אגו וחסרי לב שלוקחים את כל ההחלטות עלינו. מבחינתי הם לא ראויים לנו וכבר כלו כל הקיצין. ברור לי שאם הנשים היו בעמדות מפתח הכול היה נראה אחרת. השאלה על הפרק לא הייתה 'כמה תעלה לנו הפצצה הגרעינית הבאה?', אלא 'מה אנחנו עושות כדי שהילדים שלנו לא ימותו?'. אני מרגישה שלפחות מהמקום הקטן שלי, אני חייבת לנסות להביא את השינוי הזה".
"ביורם לוינשטיין אמרו לי שאין לי מספיק מרפקים להיות שחקנית. אמרו לי, 'את קומיקאית, את לא תחזיקי דרמות. את לא בנויה לזה'"
מניחה שראית את הנאום של עדי אשכנזי בכנסת.
"בוודאי, ולא הפסקתי להגיד תודה עליה, כי אני חושבת שהיא אמרה את כל מה שאנחנו מרגישות. אחד הדברים הכי קשים לי הוא שאני רואה הרבה אמנים שותקים, מפחדים להשמיע את הקול שלהם. אני חושבת שאנחנו חיים במדינה שאין בה פריווילגיה לשתוק".
ד'אנג'לי הייתה בין הקומיקאים הראשונים שהעזו לחזור ולנסות להצחיק אחרי 7 באוקטובר, ושבועיים אחרי הטבח כבר העלתה לרשת סרטון שעסק בתיווך המציאות המפחידה לילדיה. "מה זה אזעקות? זה הסימן של אלישע מוועד הבית לקרוא לכל הדיירים להיפגש לשלם חשבונות. כן, היום היו הרבה חשבונות לשלם".
הייתה התלבטות אם זה לא מוקדם מדי בשביל הומור?
"כן. אבל בסוף העליתי אותו, הסרטון התפוצץ, ואז הבנתי כמה העם שלנו זקוק לזה. לא סתם גם הסיפור של רחל מאופקים זכה לכזאת תהילה. כי בתוך כל הדבר הנורא הזה שקרה לנו, היא הייתה הראשונה שגרמה לנו לחייך. אני זוכרת שבריאיון איתה היא סיפרה שהיא שאלה את אחד המחבלים שלקחו אותה כבת ערובה: 'תגיד, חוץ משהיד, מה עוד אתה עושה בחיים?', וברגע ששמעתי את זה אמרתי, 'אנחנו נשרוד את התקופה הזאת'. זה הזכיר לי את סבתא שלי ניצולת השואה. היא סיפרה לי שכשהיא ואחותה היו באושוויץ הן מצאו את עצמן בחלל גדול עם המון אנשים שגילחו להם את השיער והלבישו אותם במדי אסירים. היה רגע שהן חיפשו אחת את השנייה, אבל בגלל שכולם נראו אותו דבר, לקח להן זמן להבין שהן עומדות זו ליד זו ואז שתיהן צחקו. היו לה הרבה סיפורים כאלה, איך היא צחקה בתופת. כי צחוק זה דבר הישרדותי. לא סתם אומרים שצחוק מרפא. ואני חושבת שזה בגלל שבדרך כלל אפשר לצחוק על משהו רק בדיעבד. אז אם את מצליחה לצחוק על משהו, את מרגישה שקצת התרחקת מהסיטואציה, שקצת התגברת, אפילו בקצת".
