לתקופה האחרונה, שופינג היה חלק בלתי נפרד מחייה של נועם אלעזר, מעצבת תכשיטים בת 28. "הייתי עושה קנייה לפחות פעמיים בשבוע", היא מספרת, "מזמינה מהאינטרנט או הולכת לקניון ועושה טיול של כמה שעות. הייתי מוציאה בין 2,000 ל־2,500 שקל בחודש על בגדים, אקססוריז, תכשיטים ואיפור, לפעמים גם הרבה יותר. לא היה שבוע שלא חיכיתי בו לכמה חבילות. שופוהוליק 100%".
מה השתנה בעקבות 7 באוקטובר?
"בתחילת המלחמה ממש לא קניתי כלום, לא הייתי מסוגלת לחשוב על קניות עם כל מה שקורה בארץ. עכשיו אני כן קונה, אבל בתדירות הרבה יותר נמוכה - בערך 20% ממה שהייתי קונה לפני המלחמה. זה פרדוקסלי, כי הרי אני בעצמי מעצבת תכשיטים, אבל אין לי יכולת נפשית לחשוב על מותרות. בחיים לא חווינו דבר כזה, פתאום הכול מתגמד. קשה לחשוב על לוקים, על אאוטפיטים. התחושה האנושית פשוט התבטלה. את הזמן שהתפנה השקעתי בליצור ולהתנדב - יזמתי יחד עם מעצבת נוספת פרויקט התנדבות לכלות מהדרום".
גם כאשר אלעזר חזרה לקנות מעט, אופי הקניות השתנה. "אני מנסה לקנות ממותגים ישראלים", היא משתפת. "כל התחום ממש נפגע, והרבה עסקים קטנים, שחלקם שייכים לחברים טובים שלי, לא ישרדו את התקופה הזו. לכן חשוב לי לתמוך בהם, וגם בגלל שמלא אתרים ומותגים שאהבתי פתאום נגדנו: באסוס למשל ביטלו למשך תקופה את ההנחות לישראל".
מה עוד השתנה בהרגלי השופינג?
"הקניות שלי פחות אימפולסיביות ואני קונה עכשיו דברים פרקטיים יותר. אם בעבר הייתי יכולה לקנות שמלה מוגזמת בידיעה שאולי לא אלבש אותה בחיים, היום אני קונה יותר בייסיקים ודברים ליומיום. קניות זה הפורקן הרגשי שלי. להתחדש בבגד או תכשיר איפור זו שנייה של שפיות. אני מנסה לחזור לקניות כי זה הדבר היחיד שנותן לי רגע לנשום. זה לחזור לדברים הקטנים שמרכיבים אותך".
טרנינגים, פיג'מות, חלוקים
אין תחום שהמלחמה הזו לא הפכה על פניו, ותחום השופינג לא יוצא דופן. התגובות מתחלקות לשתיים: יש את מי שמתנזרות כליל מקניות מתוך תחושה שזה ממש לא הזמן לעסוק בכך, ויש גם תגובה הפוכה – דחף עז לקנות, מתוך רצון למלא את החור בנשמה שנוצר בעקבות האירועים. גם מי שקונה שינתה את אופי הקניות. מה שהיה רלוונטי לפני 7 באוקטובר לא רלוונטי יותר, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה, גם מבחינה אופנתית.
גם הצלמת ובלוגרית האופנה מירב דדש (50), מעידה על הפסקת השופינג בעקבות אירועי הזוועה. "לפני המלחמה הייתי קונה על בסיס יומיומי", היא מספרת. "הייתי מוציאה אלפי שקלים בחודש על בגדים, תיקים, איפור, אקססוריז, הכול מהכול. הייתי קונה גם באינטרנט וגם בחנויות פיזיות, בעיקר בחו"ל. זה משהו שטבוע בי – נולדתי להורים אופנתיים ומילדות אני חיה ונושמת אופנה".
מה קרה בעקבות המלחמה?
"הפסקתי לקנות בגלל המצב. אני לא מסוגלת לקנות כשיש אנשים שמפונים מהבתים שלהם ואין להם כלום וכשיש חטופים שיושבים בעזה. כן קניתי קצת בייסיקים, אבל אני לא יכולה לחשוב עכשיו על דברים שהייתי קונה לפני כן - פריטי מעצבים יוקרתיים בעיקר" .
אצל אורן גל (27), יוצרת תוכן בתחום האופנה, הפסקת השופינג נובעת מסיבה אחרת: בעקבות המלחמה, היא מספרת, היקף העבודה שלה ירד ביותר מ-50 אחוז. "נאלצתי פתאום להפסיק לקנות לגמרי. זו חרדה קיומית כלכלית. יש עכשיו קרם עיניים שממש בא לי, אבל אין מצב. אני צריכה לחסוך, אני לא יודעת מה יהיה מחר. זה כמו גמילה".
גל מספרת שעד המלחמה הוציאה כ־1,000 שקל בחודש על "בגדים לא נחוצים" כהגדרתה. "בתקופת השיא שלי הייתי עושה בכל יום לפחות רכישה אחת מאתרי אופנה. לפעמים לא הייתי מזמינה כל החודש, ואז ביום אחד נכנסת לבולמוס קניות. האמת היא שכבר לפני המלחמה רציתי לעבור גמילה משופינג. הרגשתי שאני עושה את זה כדי למלא איזשהו חור רגשי, שזה כבר לא בריא".
איך את ממלאת עכשיו את הזמן שהתפנה?
"אני כותבת עכשיו ספר, רומן רומנטי. זה מצליח להסיח את דעתי וזה טוב לי. גם עכשיו בא לי לקנות ולפנק את עצמי, תמיד יהיה בי את החלק הזה, אבל אני צריכה למצוא את הדרך שבה זה לא יהיה מוגזם ומלא רגשות אשם".
כאמור, יש כאלה שהתגובה שלהן לאירועים היא הפוכה לגמרי: שופינג ללא הפסקה. כך למשל עדי מרירס, 28, בוגרת לימודי אופנה. "אחרי יומיים של מלחמה התחלתי להזמין בגדים", היא מספרת. "המוח שלי חזר לתקופה של הקורונה. התחלתי להזמין טרנינגים, מלא פיג'מות, נעלי בית, חלוקים. אחרי שבוע זה הפך לשיגעון גדול יותר: התחלתי גם להזמין מלא דברים לבית, החלטתי שאני משפצת. אני גרה בדרום אבל לא פינו אותנו, והבנתי כמה חשוב זה בית".
מתי השופינג שלך מתבצע?
"אני מזמינה המון בלילה. אני קמה בבוקר ולא זוכרת שהזמנתי. אני אומרת לעצמי, 'גם ככה עוד יומיים אין עולם, מה אכפת לי?' (צוחקת). בתקופה האחרונה אני מנסה לקנות בעיקר מעסקים ישראלים, גם כדי לא להיות תלויה בלוגיסטיקה של הגעה מחו"ל וגם כדי לתמוך בעסקים מקומיים".
ממה לדעתך נובע בולמוס הקניות הזה?
"רוב הזמן אני יושבת בבית מול החדשות וחסרה לי השגרה שלי. אני ממלאת את החור הזה בבגדים. מרגיע אותי לקנות ונחמד בימים קשים כאלה לקבל חבילה. הידיעה שיש לי משהו שאמור להגיע קצת מרימה את מצב הרוח ומנחמת בימים אלה".
ד"ר איריס רייצס, פסיכולוגית קלינית, מסבירה ששתי התגובות למצב הן נורמליות. "הביטחון הבסיסי שלנו נפגע ברמות הכי קשות. המספרים והסיפורים הם בלתי נתפסים ואנחנו נחשפים אליהם כל הזמן. לנשים מסוימות אין יכולת להסתכל על עצמן כרגע ולחשוב על בגדים. בנוסף, יש תחושת אשמה אצל אלה 'שלא קרה להם כלום'. יש רבות שלא יתעסקו עכשיו בשופינג בגלל תחושות האשמה האלו - כי זה לכאורה לא לעניין בשעה שאנשים עוברים אבל וטראומה ופחד אימים".
איריס רייצסצילום: אלבום פרטימה לגבי אלו שלא מפסיקות לקנות?
"הן לא קונות כי הן צריכות, אלא כי יש להן רעב פנימי רגשי. נוצר ואקום בחלל הבטן ויש צורך למלא אותו ולהסיח את דעתנו. כשאני עסוקה בלהזמין ולקנות אני מסיחה את דעתי למקום אחר, ויש לי הקלה מאותה חוויה של אימה שנמצאת אצל כולנו".
רייצס סבורה ששופינג דווקא יכול להועיל כעת לכל הצדדים. "ההתעסקות בזה היא משהו שהייתי מעודדת. צריך דווקא עכשיו להניע את גלגלי הכלכלה ולנרמל את הנפש שלנו. אנחנו צריכים הרבה אוויר כדי לשאת את הזמן הארוך שזה ייקח, ונכון להתעסק עכשיו בזוטות".
גם כשקונים, יש כעת שינוי באופי הקניות.
"אני רואה שאנשים פחות מנצנצים ומתהדרים. אני למשל הולכת לעבודה עם נעליים שטוחות ולא עם עקבים. אני חושבת שאנשים נוטים יותר לצניעות. זה לא הזמן להיות טווסיות. זה הרגע להצטנע ולתת מקום למשהו אחר.
