"נולדתי בחברוסק שברוסיה, צעירה בין שתי אחיות, לאמא ז"ל שהייתה רופאה ולאבא מהנדס בניין. ההורים של הסבים שלי משני הצדדים היו יהודים דתיים, אבל הסבים כבר גדלו בתקופה הקומוניסטית, כלומר, הם לא היו דתיים, אבל היו סממנים יהודיים", מספרת אנה מולדבסקי (47) מאשקלון, נשואה ואם לשלושה (18, 16, 11), מנהלת פרויקטים ויועצת בתחום מערכות מידע.
"חיינו בעיר עם קהילה יהודית גדולה, אבל הייתה אנטישמיות. סבתא הייתה מורה להיסטוריה וסגנית מנהלת בית הספר שבו למדתי, ובזמני היו כותבים את הלאום ביומן של המורים, כך שכולם ידעו שאנחנו יהודים, וספגתי כינויי גנאי".
ההחלטה לעלות: "סביב נפילת מסך הברזל, בסוף שנות ה־80, קרובי משפחה התחילו לעלות, ובת דודה שלי עלתה במסגרת נעל"ה ("נוער עולה לפני הורים"). בגיל 16, כשהייתי בכיתה י', הוריי החליטו לשלוח גם אותי לישראל. אחרי שעמדתי במבחנים לזכאי עלייה, עברתי מיני־אולפן והייתי אמורה להגיע לפנימייה בהרצליה. ברגע האחרון הודיעו שאני מיועדת לקיבוץ ושם אעבוד ברפת. בשבילי זה היה סוף העולם. הודעתי להורים שאני לא נוסעת, אבל אבא אמר שאין דרך חזרה".
חבלי קליטה: "הגעתי לקיבוץ שפיים. כילדה שגדלה בבית חם ועוטף בעיר גדולה, להתרגל לקיבוץ היה לא פשוט. גרתי בחדר עם עוד שתי בנות, בלי שפה ונאלצתי לעשות שוב את כיתה י'. נעל"ה ליוו אותנו צמוד, אבל המשפחה חסרה לי מאוד. לא עבדתי ברפת, אלא במסעדה של הקיבוץ, מה שאִפשר לי כניסה חופשית לפארק המים. ההורים שלי ואחותי עלו ארצה בסוף 1993 לאשקלון, ואני הצטרפתי אליהם אחרי סיום התיכון".
צבא קבע: "התקבלתי לעתודה אקדמית ולמדתי בבר אילן תואר רב־תחומי במגמות כלכלה ומדעי המחשב. בגיל 22 התגייסתי, עשיתי קורס קצינים כנשואה טרייה והמשכתי בקבע. 20 שנה שירתי באגפים שונים ובתפקידים תובעניים בדרגת רס"ן ובמקביל ילדתי שלושה ילדים ועשיתי תואר שני במִנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון".
מבטא: "אני אוהבת מאוד את הארץ, אבל תמיד הייתי גאה במקום שבאתי ממנו ובמה שהבאתי איתי מבחינה תרבותית והיסטורית. גם לא ניסיתי לשנות את המבטא שלי כדי להיטמע. עם זאת, גם לאחר 30 שנה פה אני פוגשת לא פעם התייחסות של אנשים מהחברה הישראלית למבטא שלי. עדיין יש סטיגמות".
אחרי השחרור מקבע: "הרגשתי שאני יכולה לעזור באינטראקציה בין הצבא לעולים. פתחתי קבוצת פייסבוק ברוסית במטרה להסביר סוגיות שבהן נתקלים מלש"בים עולים שלא יודעים עברית, עולים שלא מכירים את ההליכים כאן ושילדיהם עומדים להתגייס, והורים מחו"ל שילדיהם ישרתו כחיילים בודדים. הקבוצה הוקמה לפני חמש שנים ומונה כיום כ־8,000 איש מהארץ ומהעולם.
"אני לא רק מייעצת אלא גם מלווה חיילים במבוך הביורוקרטיה. המטרה היא להקל עליהם את השילוב וליידע אותם למי לפנות כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. בנוסף, אני משתתפת בתוכנית 'מפרשים' של צה"ל כמנטורית לחייל בודד ומלווה אותו במהלך השירות.
"גם הקשר שלי לנעל"ה נשמר במשך השנים, ולאחרונה קיבלתי תעודת הוקרה מטעם נעל"ה ופרס כספי של 10,000 שקל מטעם כלל ארגוני העולים בארץ (כולל עמותת "לובי המיליון" שמסייעת לדוברי רוסית בישראל) על עשייה חברתית. יש כאן סגירת מעגל: בנעל"ה ליוו אותי בקליטתי, ועכשיו אני מחזירה לקהילה".
למה לא התרגלת בישראל? "לעובדה שלא שומרים על ניקיון סביבתי".
איזה הרגל רוסי כדאי לנו לאמץ? "נימוס".
מהו המקום האהוב עלייך בישראל? "ים המלח".
למה את מתגעגעת ברוסיה? "לשום דבר".
